כאשר אדם מחליט להשתנות, בדרך כלל הדבר הראשון שהוא חושב עליו הוא מה עליו להפסיק לעשות. אם הוא מרגיש שהוא מבזבז יותר מדי זמן, הוא מחליט להפסיק את העיסוקים המיותרים. אם הוא מתקשה במידת הכעס, הוא מקבל על עצמו שלא לכעוס. ואם הוא מזהה הרגל שמרחיק אותו מעבודת ה', הוא מחליט להילחם בו עד שיצליח לעקור אותו מחייו. אולם פעמים רבות, גם לאחר תקופה של מאמץ גדול, האדם מגלה שהוא חוזר לאותו מקום שממנו ביקש לצאת. מדוע קשה כל כך לשמור על שינוי חיובי? ייתכן שהתשובה היא שהאדם ניסה להוציא מחייו את הדבר השלילי, אך שכח להכניס במקומו דבר חיובי שימלא את החלל שנוצר.

כדי להבין זאת נתבונן בתפילה שאנו אומרים בסיום תפילת העמידה: „ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי” [1]. לכאורה, מדובר בשתי בקשות שונות. בראשונה אנו מבקשים להגיע לענווה גדולה, עד שנהיה כעפר לכל. ובשנייה אנו מבקשים להצליח בלימוד התורה ובקיום המצוות. מדוע הן נאמרות בסמיכות זו לזו?

התשובה היא ששתי הבקשות משלימות זו את זו. האדם אינו יכול לבנות את חייו רק על ביטול הרצונות הקיימים בו. הוא זקוק למטרה שתמלא את ליבו, לתוכן שייתן משמעות למעשיו ולרצון חיובי שיוכל להחליף את המשיכה הקודמת. כאשר הוא מבקש „ונפשי כעפר לכל תהיה”, הוא מבקש להשתחרר מן הגאווה ומן ההשתעבדות לכבודו ולתאוותיו. אולם כדי שהשחרור הזה יהיה אמיתי ומתמשך, עליו לבקש מיד גם „פתח ליבי בתורתך”. הוא אינו רוצה להישאר אדם חסר רצונות ושאיפות, אלא להחליף את הרצונות המושכים אותו כלפי מטה בשאיפות המרוממות אותו.

נחשוב על אדם שמרגיש שהוא מבזבז שעות רבות מדי יום בעיסוקים שאין בהם תועלת. הוא מחליט להפסיק, מרחיק מעצמו את הדברים המפריעים ומרגיש בתחילה תחושת ניצחון. אולם כאשר מגיעה השעה שבה היה רגיל לעסוק באותו דבר, הוא מגלה שנוצר בחייו חלל. הוא אמנם הפסיק את ההרגל הישן, אך אינו יודע במה למלא את הזמן שהתפנה. אם לא ימצא תוכן אחר שימשוך את ליבו, סביר שיתקשה להחזיק בהחלטתו לאורך זמן.

לעומתו, אדם שמחליט לא רק להפסיק את העיסוק המיותר אלא גם לקבוע במקומו זמן ללימוד תורה, לעשיית חסד או לעיסוק מועיל אחר, בונה תהליך עמוק יותר. הוא אינו נשאר במלחמה מתמדת נגד ההרגל הקודם, אלא יוצר לעצמו דרך חיים חדשה. ככל שהדרך החדשה נעשית משמעותית יותר עבורו, כך כוחו של ההרגל הישן הולך ונחלש.

זהו גם עומק הרמז שבפסוק „דעו כי ה' הוא אלוהים, הוא עשנו ולא אנחנו” [2]. בפסוק זה קיימת מסורת של קרי וכתיב: בכתיב מופיעה המילה „ולא”, ואילו בקרי קוראים „ולו”. בדרך רמז אפשר לראות בשתי הצורות הללו שני שלבים משלימים בעבודת האדם. תחילה „ולא אנחנו”, ההכרה שאין אנו מקור הכוח והתכלית של עצמנו, ולאחר מכן „ולו אנחנו”, ההכרה שאנו שייכים לקב"ה וחיינו מקבלים משמעות מתוך הקשר עימו. ביטול הגאווה אינו תכלית בפני עצמה. מטרתו לאפשר לאדם להתחבר באמת למי שברא אותו.

וכאן מתגלה קשר מיוחד לשני הניסים המרכזיים של חנוכה: נס הניצחון במלחמה ונס פך השמן.

נס הניצחון במלחמה מלמד על הצורך להיאבק בכוחות המבקשים להרחיק את האדם מן הקדושה. החשמונאים לא הסתפקו בכך שהכירו בחומרת גזירות היוונים, אלא קמו ופעלו במסירות נפש כדי להסיר את השלטון שביקש לעקור את קיום התורה והמצוות [3]. הם נדרשו לכוח של גבורה, להתגברות על הפחד ולנכונות להילחם על הדברים החשובים להם באמת.

אולם הניצחון במלחמה לא היה סוף הסיפור. לאחר שהחשמונאים גברו על אויביהם ונכנסו לבית המקדש, הם ביקשו לטהר אותו ולהחזיר את עבודתו לסדרה. כאן התרחש נס פך השמן, כאשר מצאו שמן טהור בכמות מועטה, והוא הספיק להדלקת המנורה במשך שמונה ימים [4].

מדוע היה צורך בנס נוסף לאחר הניצחון? מפני שיש הבדל עמוק בין סילוק הרע לבין בניית הטוב. המלחמה יכולה להסיר את הכוח המונע את עבודת ה', אך היא עדיין אינה מבטיחה שהקדושה תשוב ותאיר. לאחר שהאויב הובס, צריך להחזיר את עבודת המקדש, להדליק את המנורה ולמלא את המקום באור. בלי השלב הזה, ייתכן שהמלחמה הצליחה להסיר את החושך, אך עדיין לא יצרה את האור שנועד למלא את החלל.

כך מתגלים בשני הניסים שני חלקים משלימים בעבודת האדם. הניצחון במלחמה מסמל את ההתגברות על הכוחות השליליים, ואילו נס פך השמן מסמל את גילוי האור הרוחני המגיע לאחר שהדרך התפנתה. הראשון מחייב מאבק וגבורה, והשני מחייב בניין, חכמה ודבקות.

שני החלקים הללו נרמזים גם בשלהבת הנר. בדרך סמלית, החום מבטא את המאבק הכרוך בשינוי המצב הקיים, ואילו האור מבטא את התכלית החיובית שלשמה נעשה המאבק. אדם יכול להתאמץ מאוד במלחמה נגד חולשותיו, אך אם כל עבודתו תסתכם במאבק, הוא עלול להישאר מותש ומרוקן. המטרה אינה להילחם לנצח, אלא להגיע למצב שבו החיים עצמם מתמלאים באור.

החשמונאים לא יצאו למלחמה כדי שתהיה מלחמה, אלא כדי שהמנורה תשוב להאיר. כך גם האדם אינו נדרש להילחם ביצר רק כדי לנצח אותו, אלא כדי לפנות מקום לחיים שיש בהם תורה, קדושה ומשמעות.

מעתה נוכל להבין מהי הדרך הנכונה לתקן מידה שלילית. כאשר האדם מזהה חיסרון בעצמו, לא די בכך שישאל כיצד יוכל להפסיק אותו. עליו לשאול גם מהי המעלה החיובית שעליו לבנות במקומו. כנגד הכעס עליו לפתח סבלנות והבנה. כנגד הקנאה עליו ללמוד לשמוח בטובתו של הזולת. וכנגד המשיכה המופרזת לחומריות עליו לבנות שאיפות רוחניות שיעניקו לו סיפוק עמוק ומתמשך.

וזהו המסר של שני ניסי חנוכה: אין ניצחון שלם בלי אור שבא בעקבותיו. על האדם להילחם במה שמרחיק אותו מן הקב"ה, אך מיד לאחר מכן עליו למלא את חייו בתוכן חדש. כי המטרה אינה רק שלא יישאר חושך, אלא שיהיה אור.