למה נצטווינו דווקא בחג הסוכות על להיות בשמחה?

למה נצטווינו דווקא בחג הסוכות על להיות בשמחה? | למעשה

א. הקדמה

חג הסוכות מתאפיין בשמחה גדולה. הייחודיות של החג היא שמחה. ואנו מוצאים שהשמחה בסוכות תופסת מקום גדול ומכובד הרבה יותר משאר כל החגים. וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות לולב [1]: ״אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש יום שמחה יתירה״, ומתאר שם הרמב״ם את שמחת בית השואבה שהיתה במקדש. וגם בתפילה אנו אומרים ״זמן שמחתינו״, מה שאין אנו אומרים בתפילות שאר המועדים.

נשאלת השאלה, מדוע דווקא בסוכות ישנה שמחה יתירה? מה נשתנה חג זה מכל החגים?

עוד נקודה שיש לעמוד עליה היא, שמייד אחרי חג הסוכות מגיע חג שמחת תורה, שבו אנו שמחים על סיום התורה והתחלתה מחדש. וצריך להבין למה דווקא אחרי חג הסוכות אנו מסיימים ומתחילים את התורה? מה עניין שמיטה להר סיני? וכי ׳במקרה׳ יצא כך? – מובן שלא. ואם כן צריך להבין מהו עומק העניין?

עוד יש להתבונן, שאחר חג הסוכות אנו מתחילים את חומש בראשית (ולמעשה את כל התורה), ולכאורה היה יותר מתאים להתחיל חומש חדש וכן את כל התורה – בתחילת השנה, דהיינו בראש השנה. ומדוע אנו מחכים עם התחלת חומש בראשית לחג הסוכות? הרי ברור שזה לא ׳במקרה׳. ואם כן, מהו הקשר בין חג הסוכות לחומש בראשית? ומדוע מייד בצאת החג אנו מתחילים את החומש?

כל השאלות הללו יבוארו בס״ד על פי מהלך מחודש שחשבתי בס״ד לפני כמה שבועות, וכדלקמן:

ב. עצבות באה מצד הסטרא אחרא

ראשית, נקדים את מה שכתבו רבותינו ז״ל, שכל המושג ׳עצבות׳ בא מן הסטרא אחרא. וכמו שכתב האר״י ז״ל [2]: ״כי הקליפות מהם המשכת העצבון כנודע״, ועוד כתב [3]: ״כי כל העצבון בא מן החצונים״.

ובספר שם משמואל [4] כתב: ״דעצב הוא שם חלק הרע כידוע דסט״א הוא כולו עצב ויללה ולילית כשמה״.

וראוי להעתיק בזה את מה שכתב המהרח״ו בספרו שערי קדושה [5], וזו לשונו:

הָעַצְבוּת גּוֹרֶמֶת מְנִיעַת הָעֲבוֹדָה וְקִיּוּם הַמִּצְווֹת, וּבִטּוּל עֵסֶק הַתּוֹרָה וְכַוָּנַת הַתְּפִלָּה, וּמְבַטֶּלֶת מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לַעֲבֹד אֶת ה׳; וְהִיא שַׁעַר הַתְחָלַת גֵּרוּי הֲסָתַת הַיֵּצֶר הָרַע אֲפִלּוּ אִם הוּא צַדִּיק, בְּהַרְאוֹתוֹ כִּי אֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בָּעֲבוֹדָה בִּהְיוֹת יִסּוּרִים עָלָיו וְכוּ׳. וְגַם כִּי בָּא עָלָיו בְּדֶרֶךְ־חֲסִידוּת, בְּאָמְרוֹ לוֹ: אֵיךְ יַעֲלֶה בְּדַעְתְּךָ, עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לְהִתְקָרֵב לְהִתְקַדֵּשׁ בִּקְדֻשַּׁת מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם – וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [משלי כד, ז]: ״רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת״ וְגוֹ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב [איוב לה, ז]: ״אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ?״. גַּם גּוֹרֶמֶת סִלּוּק רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ מֵעָלָיו.
וְהַהֵפֶךְ – בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד הַשֵּׁי״ת בְּשִׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב [תהלים ק, ב]: ״עִבְדוּ אֶת־ה׳ בְּשִׂמְחָה״, כִּי הַשִּׂמְחָה מוֹסִיפָה חֵשֶׁק רַב וְאַהֲבָה לְהִתְדַּבֵּק בּוֹ־יִתְבָּרַךְ, וּכְתִיב [דברים כח, מז]: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב״ וְגוֹ׳. כִּי הָעֲבוֹדָה, אִם הִיא בְּעִצָּבוֹן, דּוֹמָה לְעֶבֶד הָעוֹבֵד לְרַבּוֹ בְּפָנִים עֲצוּבוֹת וְזוֹעֲפוֹת. וּכְתִיב [משלי י, כב]: ״בִּרְכַּת ה׳ הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא־יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ״.
כִּי הָעִצָּבוֹן הוּא נִמְשָׁךְ מִזֻּהֲמַת סַמָּאֵל וְנָחָשׁ שֶׁהִטִּילוּ בְּאָדָם וְחַוָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאָדָם [בראשית ג, יז]: ״בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה״, וּכְתִיב בְּחַוָּה [שם, טז]: ״בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים״. וְעַל־יְדֵי־כֵן הַקָּבָּ״ה וּשְׁכִינָתוֹ מִסְתַּלְּקִים מֵעָלָיו. וְהָרְאָיָה – מִיַּעֲקֹב, בְּחִיר הָאָבוֹת, שֶׁנִּסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְרוּחַ־הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים־וּשְׁתַּיִם שָׁנִים שֶׁפֵּרַשׁ יוֹסֵף מִמֶּנּוּ [רוחפת אליהו סוף שער ד]; וּכְשֶׁשָּׂמַח בִּבְשׂוֹרָתוֹ, כְּתִיב [בראשית מה, כז]: ״וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב״ – שֶׁשָּׁרְתָה עָלָיו רוּחַ־הַקֹּדֶשׁ [תנחומא וישב, ב].
וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל [שבת ל:]: אֵין שְׁכִינָה וְאֵין נְבוּאָה שׁוֹרָה, לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְכוּ׳; וְכֵן מָצִינוּ בֶּאֱלִישָׁע וּבִבְנֵי־הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב [מלכים ב ג, טו]: ״וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳״, וּכְתִיב [שמואל א י, ה]: ״וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר, וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים״. וַאֲפִלּוּ בְּכָל עֲבוֹדַת מִצְוָה, תְּפִלָּה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּתַכְלִית־הַשִּׂמְחָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבַּיֵּי דַּהֲוָה בְּדִיחַ טוּבָא וְאָמַר ׳תְּפִלִּין קָא מַנַּחְנָא׳ [ברכות ל:]; וְכֵן רַב בְּרוּנָא, מִשּׁוּם דְּסָמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, לָא פָּסִיק חוּכָא מִפֻּמֵּיהּ כָּל הַהוּא יוֹמָא [שם ט:].

עד כאן לשונו.

למדנו מכל הנ״ל עד כמה מעולה היא השמחה, שעל ידה מתקרב אל ה׳, ואילו העצבות היא להיפך – מצד הסט״א ועל ידה מתרחק מן ה׳ ח״ו.

והרמ״ד ואלי [6] כתב בפירושו לספר שמואל־ב [7], שמטעם זה האלילים מכונים בשם ׳עצבים׳, וכמו שמצינו בפסוק [8]:

״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם לַחַיָּה וְלַבְּהֵמָה נְשֻׂאֹתֵיכֶם עֲמוּסוֹת מַשָּׂא לַעֲיֵפָה״, וכן [9]: ״וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן״, וכן [10]: ״וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ״, וכן [11]: ״עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם״, ועוד.

ומדוע נקראו האלילים ׳עצבים׳ – היות שהם מצד הטומאה שעניינה עצבות ועצב.

ולכן באמת לילי״ת היא מלשון יללה כנ״ל מהשם משמואל – מלשון יללה של צער. וכן כתב גם הגאון רבי אברהם הכהן זצוק״ל (נין של הסמ״ע) בספרו ארץ החיים על תהלים [12], ועיין עוד ביערות דבש [13].

ג. חובת השמחה בעבודת ה׳

וכיון שלמדנו את מהות ועומק ענייני השמחה והעצב – שהשמחה באה מצד הקדושה ואילו העצב בא מן הצד השני. הרי שנבין את עומק הסיבה שחייב אדם לשמוח בעת שעוסק במצוה, כמו שכתב המהרח״ו הנ״ל – כי בזה הוא מתקרב אל ה׳. וכן מצינו שכתב רבינו בחיי [14] שחייב אדם לשמוח בעת שעוסק במצוה, וכתב [15] שזה עיקר שלמות העבודה, עיין שם בדבריו. ונראה לומר, שזהו כיון ש־״עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ״ [16] – שכיון שהשמחה היא אצל ה׳ אזי הדרך לעבוד אותו ולהתקרב אליו יתברך היא על ידי שמחה.

ד. שמחת חג הסוכות

וכיון שכן, אזי נבין בס״ד (חשבתי כן ביום רביעי דסוכות (השנה)) מדוע דווקא בסוכות ישנה שמחה מיוחדת, יתר על שאר החגים – כיון שבימים שקודם סוכות התקרבו אל ה׳ מאוד, הן בימי אלול והן בראש השנה, וכן בעשרת ימי תשובה ובפרט ביום הכיפורים. וממילא, כיון שזכינו לכזו קרבת ה׳ אזי ממילא שייכת שמחה עצומה – כי השמחה היא חלק גדול מעבודת ה׳ ומגיעה כשמתקרבים אליו יתברך – כי ״עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ״.

ה. ענייני שמחה ועצב בחומש בראשית

אחר הקדמה זו, בוא וראה איך שכמעט כל סיפורי חומש בראשית סובבים סביב נקודה זו של שמחה דקדושה ועצב דקליפה, וכדלקמן:

פרשת בראשית | בחטא אדם הראשון

ראינו לעיל את דברי המהרח״ו בספרו שערי קדושה שכשהטיל הנחש זוהמא בחוה נמשכה מזה עצבות – ״בעצבון תאכלנה״, ״בעצב תלדי״.

הרי שכבר בפרשת בראשית, בחטא הקדמון שבבריאה – היה עניין זה של עצבון דקליפה, והצליח הנחש להכניס בחווה זוהמא של עצבות.

פרשת וירא | תפילת אברהם על אנשי סדום

אדונינו האמרי חיים מוויז׳ניץ זי״ע [17] מצא רמז נאה בפסוקים, שאברהם אבינו התפלל להציל את סדום מכוח השמחה, וזו לשונו:

״אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִים חֲמִשָּׁה״ וגו׳ ״וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה״ (יח, כח).

״חמשה״ אותיות ״שמחה״, אברהם אבינו ע״ה שאל מאתו ית׳, אם יהיו חמשים אלא שיחסרו מדת שמחה – השחית, והשיב לו הקב״ה, על שמחה אינני מוותר, גם אם יהיו שם ארבעים אבל – ״וחמשה״ – עם מדת שמחה – לא אשחית.״

פרשת וירא | אשר אומר אליך

מבואר בחז״ל כידוע שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק במצוה דמצוה.

ובפירוש הענף יוסף על מדרש תנחומא [18] כתב להוכיח כן ממה שהקב״ה לא גילה לאברהם אבינו היכן יעקוד את בנו, אלא אמר לו רק ״עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ [19], ולכאורה כיצד יוכל הקב״ה להתגלות לאברהם ולבשרו היכן לעקוד את יצחק? הרי אברהם יהיה בעצב על שצריך לעקוד את בנו ואין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה של מצוה [20] ולא מתוך עצב?! – אלא על כורחך שאברהם אבינו היה שמח במצוה, ולכן יכלה רוח הקודש לשרות עליו והקב״ה גילה לו היכן לעקוד את בנו.

וכן כתב הגה״ק רבי יהונתן אייבשיץ בספר תפארת יהונתן [21] שאברהם אבינו היה צריך להתאמץ לשמור על השמחה ושלא להתעצב כדי שיוכל הקב״ה לגלות לו היכן יעקוד את יצחק. וזו לשונו:

״אשר אומר אליך. ולהבין למה באמת לא אמר לו מיד על איזה מקום. נראה דהקב״ה רצה דאברהם לא יתעצב ויצטער בדרך כי ריחם ה׳ על יראיו, וכשאמר לו ׳אשר אומר אליך׳ אם כן ידע שהדיבור יהי׳ עמו קודם העקידה, ואין הנבואה והשכינה שורה רק מתוך שמחה, אם כן צריך עצמו להכין לזה שלא להתעצב ולהצטער כלל״

פרשת תולדות | שאלת רבקה על צער ההריון

כשרבקה הצטערה בצער ההריון, היא הלכה לדרוש את ה׳ [22], ופירשו חז״ל (מובא ברש״י שם) שהלכה לבית מדרשו של שם. שואל על כך רבינו אפרים (מגדולי הקדמונים) [23] שאלה נפלאה – מדוע היתה צריכה ללכת לשאול את שם ולא הלכה לשאול את בעלה יצחק שגם היה בעל רוח הקודש? וכן מדוע לא הלכה לשאול את חמיה אברהם שהיה בעל רוח הקודש? – ותירץ שהרי אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, והם היו בצער מחמת צער ההריון של רבקה, והשתתפו איתה בקושי שלה, ועל כן לא יכלה לשאול אותם – כי לא שרתה עליהם רוח הקודש באותו הזמן.

פרשת וישב | צערו של יעקב על יוסף

ראינו בתחילת הדברים את מה שכתב המהרח״ו בספרו שערי קדושה, שיעקב אבינו היה בעצב כשחשב שיוסף נפטר, ולכן השכינה לא שרתה עליו.

ועיין עוד בזה במדרש תנחומא [24].

ובספר שפתי כהן (ש״ך) [25] כתב על כך בזו הלשון:

״וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם. למה הביאוה כדי שיתאבל ולא ידע ענין מכירתו כי אין הנבואה שורה מתוך עצבות, ועם זה נבין גם כן פירוש שיתפו עמהם השכינה״.

עד כאן לשונו.

ובספר ילקוט דוד [26] כתב על הפסוק [27] ״מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ״

פרשת ויגש | פגישת יעקב ויוסף

ראינו בתחילת דברינו את מה שכתב המהרח״ו שיעקב שמח בראותו את יוסף, וזה גרם ששוב תשרה השכינה על יעקב.

סיכום

הרי לנו, שכמעט כל סיפורי חומש בראשית סובבים סביב ענייני השמחה והעצב – חטא אדם הראשון, הצלת אנשי סדום, מעשה העקדה, הריונה של רבקה, מכירת יוסף, פגישת יעקב עם יוסף מחדש.

ו. חג הסוכות כפתח לחומש בראשית

ובזה נבין בס״ד את הקשר והשייכות שבין חג הסוכות לחומש בראשית – אין זה ׳במקרה׳ שחג הסוכות בא דווקא קודם חומש בראשית, ויש סיבה למה דחינו את תחילת החומש דווקא עד אחר החג ולא התחלנוהו בראש השנה – כיון שחג הסוכות הוא חג של שמחה גדולה, כנ״ל, שמחה של מצוה, וכל חומש בראשית סובב סביב עניין זה של שמחה דמצוה ועצבות דקליפה כנ״ל (ויש עוד כמה דוגמאות ולא הבאתי את כולן), ולכן חג הסוכות בא כהקדמה וכפתח לחומש בראשית – ללמד על סוד החומש – שמחה דמצוה. כי סביב זה סובב כל חומש בראשית.

ז. חג הסוכות כפתח לכל התורה

ולא זו בלבד שחג הסוכות הוא פתח לחומש בראשית, אלא הוא פתח לכל התורה כולה. כי קיום כל התורה תלוי בשמחה שהרי כל הקללות באות על ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה״

למה נצטווינו דווקא בחג הסוכות על להיות בשמחה?

תוכן קשור

למה דווקא הערבה עומדת במרכז הושענא רבה?

חול המועד | למה הימים האלה מיוחדים כל כך?

למה אנחנו זוכרים דווקא את ענני הכבוד?

מה הסוכה מלמדת אותנו על מסירות נפש?