למה צריך "משנה תורה"?
מאת הרב ליאור אנגלמן שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 4 דקות
טוען…
טוען תוכן…
ראשי פרקים:
סוד הכפילות
השורש והענפים
משנה תורה, משנה ושינון.
סוד הכפילות
חומש דברים נקרא גם "משנה תורה". הביטוי "מִשְׁנֶה" מופיע בתורה כמה פעמים בעניינים שונים, וזו הזדמנות לברר את משמעותו.
בספר בראשית (מג, יב), לאחר שיוסף שם לאחיו את כספם באמתחתם, יעקב מצווה אותם להשיב לו את כספו: "וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם" – בנוסף לכסף שהם לקחו לקניית אוכל הם לוקחים כסף נוסף והוא נקרא "משנה". יוסף עצמו קיבל מפרעה מינוי להיות "משנה למלך", וכך גם נאמר על מרדכי היהודי שהיה "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ". בפרשיית המן נאמר על הכמות הכפולה שנדרשו העם ללקוט עבור השבת: "וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם". זכר לכך, אנו אף בוצעים כל שבת על שתי חלות המכונות "לחם משנה". מהו אותו "משנה"?
"משנה" מורה על סוד שקיים כאן. אם אנו פוגשים דבר שחוזר על עצמו, כנראה הוא שייך לעולם הסוד, משהו שאי אפשר לראות באופן הנגלה, כפי שכותב המהר"ל (גבורות ה', סג):
עומר כפול לא היה אלא בשבת, מפני שכל ענין השבת כפול, והטעם ידוע למבינים ענין הכפילות ואין כאן מקומו.
דבריו של המהר"ל מובנים, שהרי אם יש דבר מה שקיים כבר במציאות, מדוע להכפיל אותו? כך למשל ב"לחם משנה", אם יש כבר חלה אחת, מדוע צריך עוד אחת בדיוק אותו דבר? אם ספר "משנה תורה" הוא רק חזרה על ארבעת החומשים שקדמו לו, מה תועלת יש בו? לכן מוכרחים לומר, שכאשר במציאות הנגלית נראה שאין חידוש בדבר שנכפל, כנראה יש פה סוד שמסתתר מאחורי הקלעים. מהו אפוא הסוד?
השורש והענפים
השפת אמת מגלה לנו את הסוד. כל דבר שמתרחש כאן, בעולם הגלוי, הוא רק קצה קצהו של מה שמתרחש למעלה. אם כן, כאשר אנו רואים שתי הופעות של משהו בכפילות, האחת מסמלת את הממד העליון והמופשט, כלומר את השורש, והשנייה מסמלת את הממד התחתון, את ההתגלות בעולם שלנו. זהו למשל היחס בין המלך למשנה למלך. פרעה היה מלך מנותק מהעם, אין לו מגע וקשר איתם. אבל יוסף, המשנה למלך, הוא זה שתפקידו להוריד את ה"מלכות" אל העם, הוא עומד מולם בשנות הרעב, הוא מטפל באחים שנחשדו כמרגלים, ועוד. תפקידו של המשנה למלך הוא ליצור את המפגש המעשי של העם עם הרעיון של המלכות שמיוצג בידי המלך.
כך מסביר השפת אמת (וירא, תרנ"ב) את עניין ה"לחם משנה" בשבת:
כי השלימות אי אפשר להיות בעוה"ז רק מהארה שלמעלה… ולכן כל דבריו של שבת כפולין כדאיתא במדרש לחם משנה, פירוש שבשבת עולה ומתקשר החלק שלמטה בהשורש וזה השלימות.
אנו מניחים את החלות אחת מעל השנייה, חלה עליונה וחלה תחתונה. החלה העליונה מבטאת את הצד הרוחני השמיימי שאין לנו נגיעה בו, והחלה התחתונה מסמלת את המפגש הארצי שלנו עם הרעיון הרוחני המופשט. בשבת אנו מצמידים את החלות אחת לשנייה, כיוון שזה כוחה של השבת, לחבר שמיים וארץ, וכפי שכותב גם הזוהר (ויחי רמו, מתורגם):
מהו לחם משנה? אלא שני לחמים: לחם מן השמים ולחם מן הארץ… ובשבת נכלל הלחם התחתון בלחם העליון, ומתברך זה מחמת זה, והוא לחם משנה.
משנה תורה, משנה ושינון.
לכל הכוחות החיים הפועלים בעולם הזה יש שורש רוחני בעולם העליון. כאשר אדם נותן צדקה לעני, זהו חסד שמתרחש בעולם הארצי, אבל יש שורש רוחני לחסד הזה. בעולם העליון קיימת ספירת ה"חסד" וכעת היא באה לידי ביטוי בחסד שנעשה עם העני. נתינת הצדקה הזו היא בעצם "משנה חסד", הרעיון המופשט של החסד בא לידי ביטוי בעולם הזה.
בארבעת החומשים הראשונים בתורה, הקב"ה הוא המדבר. הוא תובע את תביעותיו מהאנושות ואומר את דברו. אולם בחומש האחרון, "משנה תורה", משה הוא המדבר, הדיבור האלוקי מתגלה דרך הדיבור האנושי. זו עדיין תורה שבכתב, אבל כזו שכבר מופיעה בצורה של "משנה", משה בעצם משקף כיצד הציוויים האלוקיים שנאמרו עד כה, באים לידי ביטוי במפגש עם האדם. ניתן לראות דוגמה לכך בהבדל שבין עשרת הדברות בפרשת יתרו לאלו שבפרשת ואתחנן.
בפרשת יתרו, הדברות נאמרו באופן קצר ומתומצת, אולם בפרשת ואתחנן הם נאמרים בהרחבה רבה יותר, כיוון שהם כבר נטמעו בארץ ויש בהם ממד שמאפשר מפגש עם האדם, בניגוד לראשונים שירדו ישר מלמעלה. בנאומו של משה בספר דברים, נראה שיש הרבה חזרות על מה שכבר קראנו בחומשים הקודמים, אך בהתבוננות עמוקה, נוכל לראות שזו לא חזרה, אלא יש פה דיבור מסוג אחר שמבטא את החיבור עם הארציות. ספר "משנה תורה" בעצם מגלה לנו שהתורה היא לא רק רעיון נשגב שנשאר במרומים, אלא יש לה נגיעה וקשר איתנו.
חכמינו ישבו בבית המדרש ולמדו את התורה שבכתב, ופרי עמלם נקרא "מִשְׁנָה". הרעיון המופשט שנקרא "תורה" יורד לכלים האנושיים וזוהי ה"משנה", מלשון "מִשְׁנֶה". התורה שבכתב עוברת דרך החכמים שלומדים אותה בבית המדרש, ופרי עמלם הוא כבר חיבור של שמיים וארץ. השורש הוא תורה שבכתב, והגילוי שלו זה תורה שבע"פ. לכן אנו מצווים "ושננתם לבניך", בלימוד הראשוני של התורה אנו פוגשים את התורה שבכתב כפי שהיא, ולאחר מכן אנו מצווים לחזור ו"לשנות", לגלות את נקודת המפגש שלנו עם התורה העליונה, עם השורש.
