מאה אדנים ומאה ברכות – איך הופכים את החיים למשכן לה'?

אדם יכול לעבור יום שלם כשהוא מוקף בחסדי ה', ליהנות ממזון, מבריאות, מפרנסה ומכוחות הגוף והנפש, ובכל זאת כמעט שלא לחשוב על מי שנתן לו את כל הדברים הללו. הוא אוכל, שותה, עובד וממשיך בשגרת חייו, עד שהמתנות הגדולות ביותר נעשות בעיניו לדברים מובנים מאליהם. אולם התורה מלמדת אותנו שהאדם לא נברא רק כדי להשתמש בשפע שניתן לו, אלא כדי לגלות באמצעותו את הקשר שלו עם הקב"ה. דווקא הפעולות הפשוטות ביותר של חיי היום־יום יכולות להפוך לכלים של קדושה, כאשר האדם לומד להכיר את מקורן ואת תכליתן.

היסוד הזה מתגלה בקשר מופלא שבין שני דברים הנראים רחוקים מאוד זה מזה: מאה אדני הכסף שעליהם עמד המשכן, ומאה הברכות שאנו מצווים לברך בכל יום. בתורה נאמר: „ומאת אדנים למאת הכיכר, כיכר לאדן” [1]. כלומר, מאה כיכרות כסף שימשו לעשיית מאה האדנים שעליהם הועמדו קרשי המשכן. לכאורה, מדובר בפרט טכני בבניית המשכן. הקרשים היו זקוקים לבסיס יציב שיעמיד אותם על מקומם, ולכן נעשו אדני כסף שבהם הוצבו הקרשים. אולם בספר „שערי אורה” מתגלה משמעות עמוקה הרבה יותר למספר מאה. מאה האדנים שבמשכן מקבילים למאה הברכות שהאדם מברך מדי יום, וכשם שהאדנים נשאו את קרשי המשכן, כך הברכות ממשיכות את ההארה האלוקית אל תוך מציאות החיים [2].

כדי להבין את הדברים נתבונן בתפקידם של האדנים. כאשר אדם נכנס למבנה מפואר, בדרך כלל הוא מתפעל מן הקירות, מן העמודים, מן התקרה ומן הכלים שבתוכו. כמעט שאינו חושב על היסודות הנמצאים בתחתית המבנה. אולם דווקא אותם יסודות נמוכים הם הנושאים את כל הבניין. אם לא יהיו חזקים ויציבים, גם המבנה המפואר ביותר לא יוכל לעמוד.

כך היה גם במשכן. קרשי המשכן נשאו את היריעות והיוו את מסגרתו של מקום השראת השכינה, אך הם עצמם עמדו על אדני הכסף. נמצא שהחלק הנמוך ביותר של המבנה היה הבסיס שעליו נשען הכול.

וזהו משל עמוק לחיי האדם. גם באישיותו יש חלקים גבוהים וחלקים נמוכים יותר. ההכרה הרוחנית, לימוד התורה וההתבוננות בענייני אמונה שייכים לצדדים העליונים של חייו, ואילו האכילה, השתייה, הפרנסה ושאר צורכי הגוף שייכים לחיים המעשיים. במבט ראשון נראה שהעיסוקים הגשמיים הם רק אמצעים הכרחיים, ושעיקר עבודת ה' מתרחשת בזמנים שבהם האדם עוסק בעניינים רוחניים מובהקים. אולם האמת היא שהחיים המעשיים הם הבסיס שעליו עומדת כל עבודתו. דווקא בתוכם נבחן אם האמונה שהאדם מכיר בשכלו אכן משפיעה על אישיותו.

אדם יכול ללמוד על ההשגחה האלוקית במשך שעות רבות, אך כאשר הוא נוטל תפוח לידיו, עליו לשאול האם ההכרה הזאת מלווה אותו גם כעת. האם הוא רואה לפניו רק פרי שנועד להשביע את רעבונו, או שהוא מכיר בכך שהקב"ה ברא אותו והעניק לו את האפשרות ליהנות ממנו? הברכה באה לחבר בין שתי הבחינות הללו. כאשר האדם אומר „ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בורא פרי העץ”, הוא אינו מסתפק בפעולה טכנית המתירה לו לאכול, אלא מכיר בכך שהפרי שבידו בא מאת בורא העולם, ושההנאה ממנו יכולה להיות חלק מחיים המכוונים לעבודת ה'.

כאן מתגלה ההבדל שבין שימוש בשפע לבין חיבור למקור השפע. אדם יכול לקבל מתנות רבות מחברו, להשתמש בהן וליהנות מהן, אך כמעט שלא לחשוב על מי שנתן אותן. עם הזמן המתנות עלולות להפוך בעיניו לדברים שהוא זכאי להם, בלי שירגיש קשר מיוחד לנותן. לעומת זאת, כאשר הוא מקבל את המתנות מתוך הכרת הטוב, כל שימוש בהן מזכיר לו את אהבתו ואת נדיבותו של הנותן. המתנה אינה רק חפץ שימושי, אלא אמצעי המחזק את הקשר ביניהם.

כך גם הברכה. היא מחזירה את האדם מן העיסוק במתנה אל ההכרה במי שנתן אותה. במקום לראות רק את התוצאה הגשמית המונחת לפניו, הוא מתבונן במקורה העליון. הוא אינו נדרש להפסיק לאכול או ליהנות מן העולם, אלא להכניס לתוך ההנאה את ההכרה שהכול בא מאת הקב"ה.

בדרך זו מתבאר גם עניינו של המספר מאה. חז"ל אמרו: „חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום” [3]. מדוע תיקנו דווקא מספר גדול כל כך של ברכות? אפשר היה להסתפק בברכה אחת בתחילת היום ובהודאה נוספת בסופו, שבהן יודה האדם לקב"ה על כל מה שקיבל. אולם כאשר האדם מברך פעמים רבות במהלך היום, ההכרה בנוכחות ה' אינה נשארת מחשבה כללית המופיעה לעיתים רחוקות. היא חוזרת ומלווה את חייו, עד שגם הפעולות הפשוטות נעשות הזדמנויות להתחבר אל מקורן הרוחני.

יש לכך משמעות גדולה בעבודת הנפש. שינוי עמוק באישיותו של אדם אינו מתרחש תמיד בעקבות חוויה אחת גדולה. פעמים רבות דווקא החזרה על פעולות קטנות היא הבונה את ההרגלים ואת המבט הפנימי. אדם הרוצה להתחזק במידת הכרת הטוב אינו יכול להסתפק בכך שפעם אחת בשנה יתבונן בכל הטובות שקיבל. עליו להרגיל את עצמו להבחין בטוב שוב ושוב, עד שההכרה הזאת נעשית חלק טבעי מצורת החשיבה שלו.

מאה הברכות פועלות בדרך דומה. בכל פעם שהאדם מברך בכוונה, הוא מחבר עוד חלק מחייו אל הקב"ה. כאשר הוא מתעורר בבוקר, כאשר הוא אוכל, כאשר הוא מתפלל וכאשר הוא נהנה מריח טוב, הוא מזכיר לעצמו שהעולם אינו מציאות המתקיימת בפני עצמה, אלא מתנה מתמדת מאת הבורא. כך נוצר במשך היום רצף של חיבורים, המאפשר לאור הרוחני להגיע אל תוך החיים המעשיים.

וזהו סודם של מאה האדנים. כשם שהאדנים עמדו בתחתית המשכן ונשאו עליו את המבנה הקדוש, כך הברכות מחברות את החלקים הנמוכים והמעשיים של חיי האדם אל התכלית הרוחנית העליונה. האדם אינו צריך לברוח מן המציאות הגשמית כדי להתקרב אל הקב"ה, אלא ללמוד כיצד להכניס את הקדושה לתוכה.

כעת נוכל להבין גם את הקשר המיוחד של העבודה הזאת לחודש אדר. בספר יצירה מבואר שהאות המיוחסת לחודש אדר היא האות ק', שערכה בגימטריה מאה [4]. בדרך רמז, המספר הזה מתקשר למאה הברכות ולמאה אדני המשכן. האות ק' עצמה רומזת לשתי אפשרויות הפוכות. מצד אחד היא האות הראשונה במילה „קדוש”, וכך דרשו חז"ל במסכת שבת [5]. מצד אחר היא יכולה לרמוז לירידה אל מציאות חומרית המנותקת מן הקדושה.

שתי האפשרויות הללו עומדות בפני האדם בכל יום. הוא יכול לקבל את השפע הגשמי ולהשתמש בו רק לסיפוק רצונותיו, בלי לחשוב על מקורו ועל מטרתו. והוא יכול להשתמש באותו שפע עצמו בדרך שתקרב אותו אל הקב"ה. ההבדל אינו טמון בהכרח בחפץ שבו הוא משתמש, אלא במבט הפנימי המלווה את השימוש.

בספר „מגלה עמוקות” מובא בשם בעל הרוקח ששמו של המלאך הממונה על חודש אדר הוא „אברכיאל”, שם הקשור ללשון ברכה [6]. גם בזה מתגלה רמז לקשר שבין חודש אדר לבין עבודת הברכות. דווקא בסיום מחזור השנה, כאשר ההארה שהתקבלה בתחילתה צריכה להיות מוטמעת בכל חלקי האישיות, מתעוררת העבודה לחבר את המעשים הפשוטים אל מקורם העליון.

וכאן מתברר גם מקומו של עמלק בתוך המהלך. עמלק מבקש לנתק את החיבור שבין ההכרה האלוקית לבין חיי המעשה. אין הוא מוכרח לגרום לאדם להפסיק להאמין בקב"ה, אלא די לו בכך שהאדם ימשיך להשתמש בעולם כאילו אין לו תכלית רוחנית. הוא יאכל, ישתה, יעבוד ויצבור ממון, אך לא יאפשר לאמת שהוא מכיר להשפיע על הדרך שבה הוא חי.

בדרך רמז אפשר לראות במילה „עמלק” את הצירוף „עמל ק'”. כנגד עמלו של האדם לחבר את מאה הבחינות של החיים אל הקדושה, עומד כוח המבקש להשאיר אותן מנותקות ממקורן. האדם עלול להשקיע מאמצים עצומים בחייו, לעבוד קשה במשך שנים ולרכוש הישגים רבים, אך אם כל העמל הזה אינו מחובר לתכלית, הוא נשאר כלוא בתוך העולם החומרי.

לעומת זאת, כאשר האדם מברך בכוונה, הוא עושה פעולה הפוכה לחלוטין. הוא לוקח את הדבר הגשמי, מתבונן במקורו ומחבר אותו מחדש אל הקב"ה. במקום להשתמש בשפע כאילו הוא שייך לו בזכות עצמו, הוא מכיר בכך שהשפע הופקד בידיו כדי שיוכל להשתמש בו בצורה נכונה.

נמצא שמאה הברכות אינן רק אוסף של חיובים הנוספים על סדר יומו של האדם, אלא דרך לבנות אישיות שכל חלקיה מחוברים למקור רוחני אחד. ההכרה שהקב"ה מנהיג את העולם אינה נשארת רק בשעת לימוד התורה או התפילה, אלא מתפשטת גם אל האכילה, אל העבודה ואל כל הפעולות שבאמצעותן האדם מקיים את חייו.

המשכן עמד על מאה אדנים של כסף, וחייו של האדם יכולים לעמוד על מאה ברכות של הכרת הטוב. בשניהם מתגלה אותו יסוד: דווקא הדברים הנמוכים והפשוטים ביותר יכולים להיות הבסיס להשראת הקדושה.

זהו המסר המעשי של עבודת חודש אדר. לפני שאנו נכנסים לחודש ניסן ומבקשים לקבל הארה חדשה, עלינו לבדוק כיצד אנו משתמשים בהשפעה שכבר קיבלנו. האם הידיעות הרוחניות שלנו מאירות גם את המעשים הקטנים? האם אנו זוכרים את הקב"ה רק כאשר אנו עוסקים בעניינים שנראים קדושים, או שגם בשגרת החיים אנו מרגישים שהכול בא מאיתו?

כאשר האדם מתרגל לברך מתוך מחשבה ולא מתוך הרגל בלבד, הוא יכול להפוך פעולה יומיומית פשוטה לרגע של חיבור. אפילו ברכה קצרה אחת, הנאמרת מתוך תשומת לב למילים ולמשמעותן, עשויה להזכיר לו מחדש את תפקידו בעולם. וכאשר החיבור הזה חוזר ומלווה אותו במשך היום, הוא אינו נשאר רק בידיעה שבשכל, אלא נעשה חלק מן האישיות.

כך מתברר עומק החיבור שבין פרשת שקלים לפרשת זכור. פרשת שקלים מלמדת כיצד להפוך את הממון ואת כוחות הנפש לכלים של קדושה, ואילו פרשת זכור מחייבת אותנו לשמור על הקשר שבין ההכרה הזאת לבין המעשים, ולא להניח לקרירות ולאדישות לנתק ביניהם. מאה הברכות הן אחת הדרכים המעשיות שבהן אפשר לחזק את החיבור הזה מדי יום.

וזהו אחד מסודותיה של עבודת ה': לא לחפש את הקדושה רק במקומות גבוהים ומרוחקים, אלא לגלות אותה גם בתוך החיים הפשוטים ביותר. כשם שמאה אדני הכסף נשאו את המשכן כולו, כך מאה רגעים של הכרת הטוב יכולים להפוך את שגרת חייו של האדם למקום שבו מתגלה מלכות ה'.