מדוע אומרים „בימי מרדכי ואסתר” לפני שמזכירים את גזירת המן?

אחד היסודות המופלאים בהנהגת הקב"ה מתגלה כבר במילים הראשונות של תפילת „על הניסים” שאנו אומרים בפורים. אנו פותחים: „בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כשעמד עליהם המן הרשע, ביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים”. לכאורה, סדר הדברים תמוה מאוד. הרי מרדכי ואסתר הם האנשים שבאמצעותם הגיעה הישועה. אם כן, מדוע אנו מזכירים אותם כבר בתחילת תיאור הגזירה? לכאורה היה ראוי לפתוח „בימי אחשורוש, כשעמד המן הרשע להשמיד את היהודים”, ורק כאשר מגיעים לתיאור ההצלה להזכיר את מרדכי ואסתר. מדוע נקבע הנוסח דווקא כך?

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בדברי חז"ל המגלים יסוד עמוק בהנהגת הקב"ה עם ישראל: „אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה” [1]. בפשטות, משמעות הדבר היא שעוד לפני שהקב"ה מביא צרה על ישראל, הוא כבר מכין את הדרך שבה יוכלו להינצל ממנה. ואכן, כאשר מעיינים במגילת אסתר, רואים שכך בדיוק התנהלו המאורעות. אסתר נבחרה למלכה עוד לפני שהמן גזר את גזירתו, ומרדכי גילה את מזימת בגתן ותרש והציל את חיי אחשורוש עוד לפני שהתעוררה הסכנה לחיי היהודים. באותה שעה איש לא ידע איזה תפקיד ימלאו המאורעות הללו בעתיד, אולם כאשר הגיעה הגזירה התברר שהישועה כבר הוכנה מראש.

אלא שכאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר. מהי המעלה המיוחדת בכך שהרפואה קדמה למכה? הרי גם אילו הייתה הצרה מתרחשת תחילה, ולאחר מכן היה הקב"ה מחדש את הדרך להצלה, עדיין היה זה חסד גדול. מדוע חשוב כל כך להדגיש שהרפואה הייתה קיימת עוד קודם לכן?

התשובה קשורה להבדל שבין שני סוגי הנהגה. יש מצב שבו אדם מעניש את חברו מפני שכעס עליו, ולאחר זמן הוא מתחרט, מרחם עליו ומבקש להקל מעליו את סבלו. במקרה כזה העונש והרחמים הם שני שלבים נפרדים. תחילה הייתה כוונה להעניש, ורק לאחר מכן התעורר הרצון להיטיב. אולם כאשר אב מחנך את בנו ומטיל עליו עונש כדי לתקן את דרכיו, המהלך שונה לחלוטין. האב אינו מבקש להכאיב לבנו לשם הכאב, אלא להביאו למצב טוב יותר. כבר בשעה שהוא מחליט על העונש, הוא חושב על התוצאה הרצויה, על התיקון ועל הדרך שבה יוכל הבן לשוב להתנהגות הראויה.

על כך נאמר בתורה: „כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלוהיך מייסרך” [2]. ייסוריו של האב, כאשר הם נעשים בדרך הנכונה ולתכלית ראויה, אינם ביטוי לרצון לנקום בבן, אלא לרצון להביאו אל תיקונו. כך גם בהנהגת הקב"ה עם ישראל. אין אנו יודעים להסביר את סיבתו של כל קושי או ייסור, אך היסוד העולה מדברי חז"ל הוא שהקב"ה חפץ בתיקונם של ישראל, והנהגתו עימם מכוונת אל התכלית הזאת. משום כך הרפואה קודמת למכה. לא רק מבחינת סדר המאורעות, אלא מפני שהרצון להביא לתיקון הוא העומד ביסוד כל המהלך.

וכאשר אנו חוזרים אל תפילת „על הניסים”, מתברר שסדר הדברים מדויק מאוד. אנו מזכירים תחילה את מרדכי ואסתר, מפני שהם אינם רק האנשים שהופיעו בסוף הסיפור והצליחו לבטל את הגזירה. הם מגלים לנו כבר בתחילת הסיפור מה הייתה התכלית שהקב"ה הכין לישראל. עוד לפני שהמן החל לתכנן את מזימתו, כבר היו בעולם הכוחות שעתידים לעורר את ישראל לתיקון ולהוביל את הישועה.

אולם מה בדיוק היה התיקון שנדרש באותו דור? הגמרא במסכת מגילה מביאה שני עניינים הקשורים לגזירת המן. תלמידיו של רבי שמעון בר יוחאי העלו את העובדה שישראל נהנו מסעודתו של אחשורוש, ואילו רבי שמעון בר יוחאי הצביע על כך שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר [3]. שני העניינים הללו מבטאים שני צדדים שונים בנפילתו של האדם. ההשתחוויה לצלם מבטאת פגם בקשר הרוחני עם הקב"ה, ואילו ההנאה מסעודתו של אחשורוש מבטאת הימשכות אחר תענוגי העולם באופן המחליש את ההכרה בתפקידו הרוחני של האדם.

שני הכוחות הללו קשורים גם לשתי המידות היסודיות של הגאווה והתאווה. הגאווה גורמת לאדם להעמיד את עצמו במרכז ולהתרחק מן ההכרה שהוא כפוף לרצון ה', ואילו התאווה גורמת לו להשתעבד לרצונותיו הגופניים ולשכוח את תכלית חייו. כאשר שני הכוחות הללו שולטים באדם, נפגם הן הקשר שלו למקור הרוחני העליון והן האופן שבו הוא מנהיג את חייו בעולם המעשה.

וכנגד שני הפגמים הללו עמדו מרדכי ואסתר. מרדכי היהודי ביטא את העמידה האיתנה כנגד הכניעה לכוח זר, כפי שנאמר עליו: „ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה” [4]. דווקא במקום שבו רבים חששו מפני עוצמתו של המן, מרדכי לא ויתר על נאמנותו לאמת שבה האמין. בעמידתו הוא גילה שהקשר עם הקב"ה אינו תלוי במעמדו של האדם או בכוחם של בעלי השררה. יש מציאות רוחנית גבוהה יותר מן הכוחות השולטים בעולם, ואליה צריך האדם להיות מחובר.

אסתר המלכה, לעומתו, עוררה את התיקון באמצעות התענית. כאשר ביקשה ממרדכי לכנס את כל היהודים, הורתה: „וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום” [5]. הצום אינו רק הימנעות מאכילה ושתייה, אלא פעולה המביאה את האדם להשתחרר לזמן מסוים משליטת צורכי הגוף ולהתמקד בעבודת התשובה והתפילה. במקום להיות שקוע בסיפוק הרצונות הגופניים, האדם פונה אל הקב"ה ומכיר בכך שחייו תלויים ברחמיו.

נמצא שמרדכי ואסתר אינם רק שני מנהיגים שפעלו יחד להצלת ישראל. הם מייצגים שני חלקים משלימים בתיקון האדם. מרדכי מחזק את החיבור הרוחני העליון, ואילו אסתר מעוררת את תיקון החיים המעשיים והגופניים. כאשר שני החלקים מתחברים, האדם יכול לשוב לעבודת ה' בשלמות, מתוך אמונה פנימית ומתוך שליטה נכונה ברצונותיו.

מעתה מתגלה גם עומק הביטוי „כשעמד עליהם המן הרשע”. בדרך רעיונית אפשר להבין שהמילה „עליהם” אינה מתארת רק את האיום הפוליטי של המן, אלא גם את המצב הרוחני שאפשר לו לקבל שליטה עליהם. כאשר האדם מתרחק מן הקשר עם הקב"ה ומשתעבד לכוחות חיצוניים, הוא עלול להרגיש שכוחות אלו עומדים מעליו ושולטים בחייו. אולם כאשר הוא שב אל מקורו הרוחני, הוא מגלה שאין כוח בעולם העומד בפני עצמו, ושהקב"ה הוא המנהיג את הכול.

וזהו החידוש הגדול של פורים. גזירת המן לא הייתה סוף הסיפור, אלא שלב במהלך שהביא את ישראל לתיקון. מרדכי ואסתר היו הרפואה שהוכנה עוד קודם לכן, וכל המאורעות הובילו לבסוף אל ההתעוררות שהם עוררו בעם.

אנחנו מתחילים את תפילת „על הניסים” במילים „בימי מרדכי ואסתר” כדי ללמד שהישועה לא התחילה לאחר הגזירה. היא הוכנה עוד לפניה, מפני שתכלית ההנהגה האלוקית הייתה מלכתחילה להביא את ישראל אל תיקונם.

זהו מסר גדול גם לחיינו. כאשר אדם נקלע לקושי, הוא נוטה להתמקד במה שאירע לו ובדרך שבה יוכל להיחלץ ממנו. אולם אמונת פורים מלמדת אותו לזכור שהקב"ה אינו מתחיל להנהיג את חייו רק ברגע שבו הוא פונה אליו בתפילה. ההשגחה מלווה אותו תמיד, גם לפני שהוא מזהה את הקושי וגם כאשר עדיין אינו רואה את הדרך לפתרונו. אין בידינו לדעת מהי הרפואה שהוכנה לכל צרה, אך אנו יכולים להתחזק באמונה שהקב"ה חפץ בטובתנו ובתיקוננו, ומתוך כך להמשיך לפעול, להתפלל ולעשות את המוטל עלינו.

בפורים איננו מודים רק על כך שהקב"ה הציל אותנו מידי המן. אנו מודים גם על כך שבתוך ההסתר התברר שהכול התנהל תחת השגחתו, ושכבר בראשית הדרך הכין הקב"ה את הכוחות שבאמצעותם תבוא הישועה.