מדוע דווקא לפני שמתקרבים צריך לפעמים להתרחק? הסוד של נס פורים

אחת התופעות המעניינות בחיי האדם היא שלפעמים דווקא לפני התקדמות גדולה מופיעה תקופה של ריחוק וקושי. אדם שהיה רגיל ללמוד בהתלהבות מרגיש לפתע שהלימוד נעשה כבד עליו. אדם שחווה קרבת אלוקים גדולה בתפילתו מרגיש תקופה מסוימת שההרגשה נחלשה. ולעיתים גם קשר בין שני אנשים, שהיה יציב במשך זמן רב, עובר שינוי המחייב אותם לבנות אותו מחדש בדרך עמוקה יותר. באופן טבעי אנו נוטים לראות בריחוק סימן לנסיגה, אולם בתורת הפנימיות מתגלה יסוד מופלא: ישנם מצבים שבהם המעבר למדרגה גבוהה יותר מחייב תחילה שינוי ואף הפסקה זמנית של צורת הקשר הקודמת.

כדי להבין זאת נתבונן בסודו הפנימי של נס פורים. בכתבי האריז"ל מתבאר שבתקופת מרדכי ואסתר התרחש מהלך מיוחד במערכת ההשפעה הרוחנית של הבריאה, והוא קשור למושגים „זעיר אנפין”, „נוקבא”, „אחור באחור” ו„פנים בפנים” [1]. מושגים אלו אינם מתארים חלילה שינוי בעצמותו של הקב"ה, הנעלה מכל הגדרה והשגה, אלא את האופנים שבהם מתגלה השפעתו לנבראים. „זעיר אנפין” הוא כינוי לבחינה של הנהגה והשפעה אלוקית המגיעה אל העולם באמצעות סדרים וכללים, ואילו „נוקבא” מסמלת את בחינת המקבל, את המציאות המקבלת את השפע. ביחס לעם ישראל, המושגים הללו מתארים את טיב הקשר שבין הקב"ה לעמו ואת האופן שבו ישראל זוכים לקבל את השפעתו.

יש הבדל גדול בין קשר המתקיים בבחינת „אחור באחור” לבין קשר המתקיים בבחינת „פנים בפנים”. כאשר שני אנשים עומדים זה לצד זה בגבם זה לזה, הם עשויים להיות קרובים מאוד מבחינה חיצונית, אך אין ביניהם מפגש ישיר של פנים. הם אינם רואים זה את זה, וכל אחד פונה לכיוון אחר. לעומת זאת, כאשר הם עומדים פנים מול פנים, נוצרת אפשרות של קשר עמוק יותר. הם יכולים להביט זה בזה, להקשיב זה לזה וליצור חיבור שאינו מבוסס רק על קרבה חיצונית.

בדרך משל, גם בקשר שבין ישראל לקב"ה קיימות שתי הבחינות הללו. כאשר עם ישראל מחובר לתורה ולמצוות וזוכה לגילוי של קרבת אלוקים, הקשר נמשל למצב של „פנים בפנים”. הרצון האלוקי מתגלה בחייהם, והם פונים אליו מתוך הכרה, אהבה ודבקות. אולם בזמן הגלות, כאשר ההשגחה נסתרת והקשר הרוחני אינו מופיע באותה עוצמה, מתגלה בחינה של „אחור באחור”. גם אז הקב"ה ממשיך לקיים את עמו ולהשפיע עליו חיים, אך ההשפעה אינה מורגשת כקשר גלוי של קרבה. ישראל מקבלים את הדרוש לקיומם, אולם אינם זוכים תמיד להרגיש את האור הפנימי המלווה אותם.

ואף על פי כן, גם בתוך ההסתר קיימים זמנים שבהם מתגלה חיבור עמוק יותר. בשבתות, במועדים ובשעות התפילה האדם מסוגל להתעלות מעל העיסוקים הרגילים ולהפנות את פניו אל הקב"ה. הוא עוצר את שגרת החיים, מתבונן בתכליתו ומחדש את הקשר הפנימי עם מקור חייו. אלו רגעים שבהם מתגלה מעין הארה של „פנים בפנים”, גם בתוך המציאות הרחבה של הגלות.

אולם מה קורה כאשר מגיע הזמן לעבור ממצב של ריחוק למצב של קשר מחודש ועמוק יותר? לכאורה, היה אפשר לצפות שהקשר הקיים פשוט ילך ויתחזק, עד שיגיע למדרגה גבוהה יותר. אבל בכתבי האריז"ל מתבאר שלפני המעבר הזה יש צורך בתהליך הנקרא „נסירה”, ולפניו מופיעה בחינה של „דורמיטא”, כלומר תרדמה עמוקה [1].

שורש הדברים נרמז בבריאת אדם וחוה. חז"ל מבארים שאדם וחוה נבראו תחילה בבחינה של שני פרצופים המחוברים זה לזה [2]. לאחר מכן נאמר בתורה: „ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ויישן”, ומתוך אותה תרדמה נבנתה האישה ונעמדה כמציאות בפני עצמה [3]. רק לאחר ההפרדה התאפשר החיבור ביניהם בצורה חדשה, שבה כל אחד מהם עומד כבעל זהות משלו, והקשר נוצר מתוך מפגש של שניים.

לכאורה, מדוע היה צורך בהפרדה? אם המטרה היא להביא את אדם וחוה לחיבור, היה אפשר להשאיר אותם מחוברים כפי שהיו מלכתחילה. אלא שיש הבדל עמוק בין שניים המחוברים מפני שמעולם לא היו נפרדים, לבין שניים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו ובוחר להתחבר אל האחר. בחיבור הראשון אין ביטוי מלא לעצמאותו של כל צד. לעומת זאת, בחיבור השני כל אחד מביא אל הקשר את אישיותו ואת כוחותיו, ולכן המפגש יכול להיות עמוק ושלם יותר.

נמחיש זאת בדרך נוספת. ילד קטן תלוי בהוריו כמעט בכל תחום בחייו. הם דואגים למזונו, לבגדיו, לחינוכו ולהחלטות רבות הנוגעות לו. עם השנים הילד גדל ומפתח עצמאות. הוא לומד לחשוב, להחליט, לבחור ולשאת באחריות למעשיו. במבט שטחי, תהליך העצמאות עשוי להיראות כהתרחקות מן ההורים, מפני שהילד כבר אינו תלוי בהם כפי שהיה קודם לכן. אולם דווקא העצמאות מאפשרת בהמשך לבנות קשר עמוק ובוגר יותר, קשר שאינו מבוסס רק על תלות אלא גם על בחירה, הכרה והערכה.

כך גם בעבודת ה'. יש מצב שבו האדם נשען בעיקר על הכוחות המגיעים אליו מבחוץ. הוא מתחזק מפני שנמצא בסביבה מרוממת, מתעורר מפני ששמע דברי חיזוק או מתפלל בכוונה מפני שהוא שרוי באווירה מיוחדת. כל אלו דברים חשובים, אך עדיין לא התברר עד כמה הקשר עם הקב"ה נעשה חלק מאישיותו. כאשר ההשפעה החיצונית נחלשת, הוא נדרש לגלות בתוכו כוחות של אמונה, בחירה והתמדה. דווקא אז עשוי להיבנות קשר עמוק יותר, שאינו תלוי רק במה שהוא מקבל מן הסביבה.

זהו גם סוד ה„דורמיטא”. כאשר עומדת להתרחש התחדשות גדולה בקשר שבין המשפיע למקבל, בחינת ההשפעה הקודמת נכנסת למצב של הסתר. הדבר נמשל לתרדמה, מפני שכלפי חוץ נראה שהפעילות הגלויה נפסקה. אולם ההפסקה אינה תכלית בפני עצמה. היא מאפשרת לבחינת המקבל להיבנות מחדש, עד שיוכל לעמוד בקשר עמוק יותר עם מקור השפע.

והנה, תקופת מרדכי ואסתר התרחשה בסיומה של גלות בבל, כאשר ישראל עמדו לקראת תקופה חדשה הקשורה לשיבת ציון ולבניין בית המקדש השני. כדי לעבור ממצב הגלות למצב של חיבור מחודש, נדרש מהלך רוחני של שינוי. בחינת הקשר הקודמת לא יכלה להמשיך באותה צורה, והיה צורך להכין את ישראל לקבלת השפעה חדשה.

אולם דווקא בתוך התהליך הזה התעוררה סכנה גדולה. כאשר הקשר הגלוי נחלש, המן חשב שעם ישראל איבד את ההגנה האלוקית ושעתה יוכל לפגוע בו. הוא לא הבין שההסתר אינו מבטא את סיום הקשר, אלא הוא חלק מן ההכנה לחידושו במדרגה גבוהה יותר.

וכאן מתגלה עומקו של נס פורים. ההשגחה האלוקית לא נעלמה אפילו לרגע אחד, אף שבדרכי הגילוי הרגילות נוצר מצב של הסתר גדול. דווקא באותה שעה פעלה הנהגה עליונה שנועדה לשמור על ישראל, לאפשר להם לעבור את תקופת המעבר ולהכין אותם לקשר מחודש עם הקב"ה.

לא כל התרחקות היא נסיגה, ולא כל הסתר הוא ביטול הקשר. לפעמים דווקא כאשר צורת החיבור הקודמת נחלשת, נפתחת האפשרות לבנות קשר פנימי ועמוק יותר.

זהו מסר גדול לעבודת האדם. כאשר הוא מרגיש שההתעוררות הרוחנית נחלשה, אין לו להסיק מכך שכל מה שהשיג אבד. עליו לבדוק כיצד יוכל להפוך את ההבנות שקיבל לקניינים פנימיים שאינם תלויים רק בהרגשה. אם התפילה כבר אינה מעוררת אותו כפי שעוררה בעבר, זו הזדמנות להתחזק בעצם המחויבות לתפילה. אם הלימוד נעשה קשה יותר, זו הזדמנות לבנות התמדה שאינה מבוססת רק על התלהבות. ואם הוא נתקל בקושי בדרך, אין הכרח לראות בו הוכחה לכך שהתקדמותו נעצרה.

אין הכוונה שכל ריחוק רוחני הוא בהכרח הכנה להתעלות, או שאין צורך להתמודד עם סיבותיו. אולם אפשר ללמוד ממנו שלא למהר להתייאש כאשר התחושות משתנות. לפעמים דווקא בתקופה שבה האדם נדרש להחזיק מעמד בלי ההארה הרגילה, הוא זוכה לבנות בתוכו יסודות עמוקים יותר של אמונה ודבקות.

זהו אחד מסודותיו של פורים: מתוך מציאות שנראתה כהסתר מוחלט, התברר שהקב"ה מכין את ישראל לחיבור חדש. מה שנראה כחולשה הפך למקור של התחדשות, ומה שנראה כהתרחקות היה חלק מן הדרך לקראת קרבה גדולה יותר.