מדוע מדברים על „רגל” דווקא בנרות חנוכה? האור שצריך להגיע למקום הנמוך ביותר

יש הבדל גדול בין אדם שיודע מה נכון לעשות לבין אדם שכבר התרגל לעשות את הדבר הנכון. הראשון עשוי להבין היטב את מעלת התורה, את חשיבות התפילה ואת הצורך בתיקון המידות, אך בכל פעם שהוא נדרש לפעול, עליו להתאמץ מחדש ולהתגבר על רצונותיו. לעומתו, אדם שהצליח לקנות לעצמו הרגלים טובים אינו זקוק לאותה מלחמה בכל פעם. הוא כבר התרגל לפעול בדרך הנכונה, עד שהמעשה הטוב נעשה חלק טבעי מחייו. לכאורה, ההבדל ביניהם הוא רק במידת המאמץ, אולם בעומק הדברים מתגלה שיש כאן שתי מדרגות שונות לחלוטין בעבודת ה': האחת היא ידיעת האמת, והשנייה היא הפיכתה לחלק מאישיותו של האדם.

היסוד הזה נרמז בלשון מיוחדת שאנו מוצאים דווקא בהלכות חנוכה. הגמרא קובעת שזמן הדלקת הנרות הוא „משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק” [1]. בפשטות, הכוונה היא לזמן שבו בני אדם עדיין עוברים ברחוב ויכולים לראות את הנרות, ובכך מתקיים פרסום הנס. אולם בדרך רמז אפשר להתבונן במשמעותה של המילה „רגל”. מדוע דווקא הרגל נעשית סמל לנקודה שאליה צריך האור להגיע?

הרגל היא החלק הנמוך ביותר בגוף האדם. הראש נמצא למעלה, והוא מסמל את מקום המחשבה וההבנה, ואילו הרגליים נמצאות למטה, במקום המחבר את האדם אל הקרקע ואל המציאות המעשית. כאשר אדם מבין בשכלו דבר מסוים אך אינו פועל על פיו, אפשר לומר שהידיעה עדיין נשארה בראשו ולא הגיעה אל רגליו. הוא יודע לאן עליו ללכת, אך עדיין אינו צועד בדרך.

נחשוב על אדם המבקש להתחזק בלימוד תורה. הוא שומע שיעור מרומם, מתפעל מן הדברים ומחליט להקדיש בכל יום זמן ללימוד. באותו רגע הוא מרגיש שהכול ברור לו. אולם למחרת, כאשר מגיע הזמן שקבע לעצמו, מתעוררים עיסוקים אחרים. הוא עייף, טרוד או מרגיש שאין לו כוח לפתוח את הספר. כעת מתברר שההכרה שקיבל עדיין אינה מספיקה. עליו להעביר אותה מן הראש אל עולם המעשה.

בתחילה הדבר כרוך במאמץ. הוא צריך לוותר על נוחות מסוימת, להתגבר על העייפות ולעמוד בהחלטתו. אולם אם יחזור על כך יום אחר יום, יתרחש בהדרגה שינוי עמוק יותר. לימוד התורה יחדל להיות פעולה שהוא צריך לשכנע את עצמו לעשות בכל פעם מחדש, ויהפוך לחלק קבוע מסדר חייו. גם כאשר יהיה עייף או טרוד, ירגיש שמשהו חסר לו אם לא למד. זהו הרגע שבו התורה הגיעה מן הראש אל הרגליים.

את המדרגה הזאת אנו מוצאים בדברי חז"ל על דוד המלך. דוד אמר בספר תהילים: „חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך” [2]. במדרש מבואר שדוד המלך היה מתכנן ללכת למקומות שונים, אולם רגליו היו מוליכות אותו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות [3]. מה משמעות הדבר? וכי דוד המלך לא שלט ברגליו? אלא שהמדרש מגלה את עומק ההרגל הרוחני שקנה בנפשו. הוא לא היה זקוק בכל פעם למאבק מחודש כדי לבחור בתורה, מפני שהתורה נעשתה חלק טבעי מרצונותיו ומדרכו.

זו אחת המדרגות הגבוהות ביותר בעבודת האדם. לא רק שהשכל מכיר בערך התורה, אלא שגם הכוחות המעשיים נמשכים אחריה. האדם אינו עושה את הדבר הנכון רק מפני שהוא יודע שכך עליו לעשות, אלא מפני שהדבר נעשה חלק מהטבע הרוחני שקנה לעצמו בעמל של שנים.

כאן מתגלה גם משמעות נוספת למאמר חז"ל: „הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים” [4]. בפשטות, חז"ל מלמדים על מעלת הזהירות וההתמדה במצוות הנרות. אולם בדרך רמז אפשר למצוא קשר מיוחד בין המילה „הרגיל” לבין „רגל”. כאשר האדם חוזר על מעשה טוב עד שהוא נעשה אצלו להרגל, הוא מוריד את האור הרוחני עד לחלק המעשי ביותר של חייו.

וזהו גם היסוד החינוכי הטמון בדברים. ילדים אינם לומדים רק מן ההסברים שהוריהם נותנים להם, אלא גם מן הדברים שהם רואים בבית באופן קבוע. כאשר לימוד התורה, התפילה ומעשי החסד הם חלק טבעי מחיי המשפחה, הילדים גדלים לתוך מציאות שבה עבודת ה' אינה עניין השייך לשעות מיוחדות בלבד, אלא דרך חיים. כך ההרגלים הטובים של ההורים יכולים להשפיע גם על הדור הבא.

מעתה נוכל להבין את עומק הרמז של „עד שתכלה רגל מן השוק”. השוק מסמל את העולם החיצוני, המקום שבו האדם עסוק בצורכי פרנסתו, במסחר ובענייני החומר. דווקא שם מתרחש חלק גדול מן הניסיון של האדם. כאשר הוא יושב בבית המדרש, קל לו יותר להרגיש את ערכה של התורה. אולם כאשר הוא יוצא אל השוק, אל מקום העיסוקים והלחצים, מתברר אם האמת שלמד ממשיכה להאיר גם שם.

האור של חנוכה אינו אמור להישאר רק במחשבתו של האדם או בשעת התעוררות מיוחדת. הוא צריך להשפיע גם על הדרך שבה הוא מתנהל בתוך חיי היום־יום. האם הוא זוכר את הקב"ה כאשר הוא עוסק בפרנסתו? האם הוא מקפיד על יושר גם כאשר הדבר דורש ממנו הפסד? האם הוא מסוגל לשמור על דיבורו ועל מידותיו גם כאשר הוא נמצא בסביבה שאינה מעודדת זאת?

דווקא כאשר האור מגיע אל המקומות הללו, מתגלה עומק התיקון. האדם אינו מסתפק בכך שהוא מכיר בערכה של הקדושה, אלא מצליח להכניס אותה גם אל המקום הנמוך והחומרי ביותר של חייו.

וכאן מתגלה קשר מופלא לדברי המדרש: „אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון” [5]. לכאורה, מה הקשר בין הדלקת נרות שבת בבית הפרטי לבין נרות ציון המתגלים בגאולה העתידה? אלא שנרות שבת מבטאים את האפשרות להאיר את החיים הגשמיים באור הקדושה. כאשר האדם מצליח להכניס את האור אל הבית ואל חיי המעשה, הוא משתתף בתיקון גדול יותר, שתכליתו גילוי כבוד ה' בעולם כולו.

בדרך רמז אפשר להתבונן גם במילה „ציון”, שבתוכה נמצאות האותיות של המילה „יוון”, בתוספת האות צ'. האות צ' מזכירה את הצדיק, שתפקידו להביא את הקדושה אל תוך העולם. יוון מסמלת במאמרי חז"ל את החושך שנוצר כאשר האדם מנתק את חכמתו מן התכלית האלוקית [6], ואילו ציון מסמלת את המקום שבו גם המציאות הגשמית יכולה להיות מחוברת למקורה הרוחני.

כך מתגלה ההבדל בין שני מבטים על אותו עולם. אפשר להתבונן בחומר ולראות בו רק מציאות העומדת בפני עצמה, שאפשר להשתמש בה כדי להשיג הנאה, כבוד וכוח. ואפשר להתבונן באותו עולם ולגלות שכל כוחותיו ניתנו לאדם כדי שיוכל להכניס לתוכם קדושה ולעשות באמצעותם את רצון ה'.

האור של חנוכה אינו מסתפק בכך שהראש יכיר באמת. הוא מבקש להגיע עד לרגליים, עד שהאמת תהיה נוכחת גם בהרגלים, במעשים ובחיים הפשוטים ביותר.

וזהו המסר המעשי שאפשר לקחת מן הנרות. כאשר אנו מבקשים להשתנות, לא די בכך שנקבל על עצמנו החלטה גדולה ומרוממת. עלינו לשאול כיצד נהפוך אותה למעשה קטן וקבוע, כזה שנוכל לחזור עליו שוב ושוב עד שייעשה חלק מחיינו.

אדם הרוצה להתחזק בלימוד התורה יכול להתחיל בזמן קצר וקבוע בכל יום. אדם המבקש לתקן את מידת הכעס יכול לבחור במעשה אחד שעליו יקפיד בכל פעם שמתעורר בו כעס. ואדם הרוצה להתחזק בחסד יכול להרגיל את עצמו לעשות בכל יום פעולה טובה למען אדם אחר. אין צורך שההתחלה תהיה גדולה ומרשימה. החשוב הוא שההחלטה לא תישאר רק בראש, אלא תגיע גם אל הרגליים.

וכאשר מעשה קטן נעשה להרגל, הוא כבר אינו תלוי רק בהתלהבות של הרגע הראשון. הוא מתחיל לבנות באדם אישיות חדשה, שבה הטוב נעשה טבעי יותר והקדושה נעשית חלק מן החיים עצמם.

זהו סודו של האור המגיע עד לרגל. חנוכה מזכיר לנו שהתכלית אינה רק להדליק שלהבת לשמונה ימים, אלא ללמוד כיצד להאיר את החיים במשך השנה כולה. עד שהאור יחדור אל המקומות הפשוטים ביותר, אל ההרגלים והמעשים, ומתוך חיי האדם הפרטי תתחיל להתגלות אותה שלמות שאנו מבקשים לראות בציון.