מדוע נעלמה באר מרים? הסוד שמסתתר בכוחם של צדיקים גם לאחר פטירתם

אחד המאורעות המופלאים ביותר המתוארים בתורה הוא הסתלקותה של באר מרים. במשך שנות המדבר זכו בני ישראל למים בזכותה של מרים הנביאה. אולם כאשר נפטרה, נאמר בתורה: „ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה” [1]. חז"ל מבארים שהבאר שליוותה את ישראל הייתה בזכות מרים, וכאשר נפטרה הסתלקה הבאר [2]. לכאורה, הדבר מעורר תמיהה גדולה. הרי הקב"ה הוא שנתן לישראל מים במדבר, והוא יכול היה להמשיך ולהשפיע להם מים גם לאחר פטירת מרים. מדוע הייתה השפעת המים תלויה דווקא בה, ומה הקשר בין הסתלקותה לבין הפסקת המים?

השאלה מתעצמת כאשר מתבוננים בסדר הפרשיות. מיד לאחר פרשת פרה אדומה, העוסקת בטהרה מטומאת מת, מספרת התורה על פטירתה של מרים. חז"ל עמדו על הסמיכות הזאת ואמרו: „למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת” [3]. אולם כיצד אפשר להבין את הדברים? הרי פרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת, ואילו מיתת הצדיק עצמה היא מאורע של מוות, המביא עימו אובדן וחיסרון. כיצד ייתכן שדווקא הסתלקותו של הצדיק מן העולם נעשית מקור של כפרה והתעלות?

כדי להבין זאת נתבונן תחילה במהותו של הקשר שבין רב לתלמיד. כאשר תלמיד לומד אצל רבו, הוא אינו מקבל ממנו רק ידיעות. הוא לומד כיצד להבין את התורה, כיצד להתבונן על המציאות וכיצד להפעיל את כוחותיו בעבודת ה'. עצם המפגש עם אדם בעל מדרגה רוחנית גבוהה מאפשר לו להיחשף למושגים ולשאיפות שלא הכיר קודם לכן.

אולם כל עוד הרב נמצא לצידו, התלמיד עשוי להישען עליו במידה רבה. הוא שואל אותו שאלות, מקבל ממנו הדרכה ומתעודד מכוח אישיותו. גם אם הוא מתקדם מאוד בלימודו, עדיין לא תמיד התברר עד כמה תורת רבו נעשתה חלק בלתי נפרד מאישיותו.

המבחן הגדול מגיע כאשר הרב אינו נמצא עוד לצידו. כעת התלמיד נדרש להמשיך את הדרך בכוחות עצמו, להשתמש בידיעות שקיבל ולהפוך את דרך החשיבה של רבו לקניין פנימי המנחה את חייו. דווקא בשלב הזה מתברר אם הקשר עם הרב היה רק קשר של קבלת השפעה מבחוץ, או שההשפעה חדרה אל תוך אישיותו של התלמיד.

זהו אחד היסודות המיוחדים הנלמדים מהסתלקותו של צדיק. כאשר הצדיק חי בעולם, הוא מאיר לבני דורו את הדרך באמצעות תורתו, מעשיו ואישיותו. אולם לאחר פטירתו נוצר חיסרון גדול, מפני שמקור ההשפעה הגלוי כבר אינו נמצא ביניהם. באותה שעה עומדים תלמידיו ובני דורו בפני שתי אפשרויות. הם יכולים להישאר רק בתחושת האובדן, או שהם יכולים להוסיף לתחושת האובדן גם התעוררות פנימית, לבחון מה למדו ממנו ולהשתדל להמשיך את דרכו בחייהם.

אין הכוונה למעט בחובת האבל או בעומק הכאב על פטירתו של אדם גדול. האבל והצער מבטאים את ההכרה בחיסרון שנוצר, ויש להם מקום חשוב בפני עצמם. אולם לצד האבלות יש אפשרות נוספת: להפוך את ההערכה כלפי הצדיק לכוח המניע את החיים. לא רק לזכור את דבריו, אלא להשתדל ללכת בדרכיו. לא רק לספר על מעשיו, אלא לקחת מהם הוראה מעשית שתמשיך לפעול גם לאחר הסתלקותו.

רעיון זה מתגלה באופן מיוחד בדברי ה„כלי יקר” על פטירת מרים. הוא מדייק שהתורה אינה מזכירה שבני ישראל בכו על מרים כפי שנאמר על משה ואהרן. מתוך כך הוא מציע שהמים נחסרו לישראל מפני שלא הספידו את מרים כראוי ולא עמדו על גודל החיסרון שנוצר בהסתלקותה [4].

לכאורה, מה הקשר בין ההספד לבין הבאר? האם אמירת דברי שבח על מרים הייתה אמורה להשאיר את המים במדבר? כדי להבין זאת עלינו להעמיק במהותו של ההספד.

הספד אמיתי אינו רק תיאור מעלותיו של האדם שנפטר. הוא בא לעורר את השומעים להכיר בערכו, להבין איזו השפעה הייתה לו על חייהם ומהו התפקיד שמוטל עליהם כעת, לאחר שאינו נמצא עוד עימם. כאשר מספידים תלמיד חכם ומספרים על מסירותו ללימוד התורה, אין המטרה רק לשבח אותו על שקידתו. השומעים צריכים לשאול כיצד יוכלו ללמוד מדרכו ולהכניס מעט ממסירותו אל תוך חייהם. כאשר מספרים על חסדיו של אדם גדול, ראוי שהדברים יעוררו את השומעים להוסיף גם הם במעשי חסד.

ההספד מאפשר להפוך את חייו של הצדיק למקור של השפעה מתמשכת. דווקא לאחר פטירתו, כאשר אפשר להתבונן על מהלך חייו בשלמותו, מתברר אילו יסודות הנחיל לסובבים אותו ואיזו דרך הותיר אחריו.

וכאן מתגלה סודה של באר מרים. המים שישראל קיבלו בזכותה לא היו רק אמצעי גשמי לקיומם במדבר, אלא גם ביטוי להשפעה רוחנית מיוחדת. במדבר, מקום שבו אין מים זמינים והחיים תלויים לגמרי בהשגחת ה', הייתה הבאר עדות מתמדת לכך שהקב"ה מסוגל להעניק חיות גם במקום שבו לפי דרכי הטבע אין מקור חיים גלוי.

מרים הנביאה גילתה בחייה את כוח האמונה הזאת. כבר בהיותה נערה, כאשר עם ישראל היה נתון תחת גזירותיו של פרעה ונראה היה שאין תקווה, היא המשיכה להאמין בגאולה העתידה. לאחר קריעת ים סוף הובילה את הנשים בשירה ובהודאה לקב"ה, ובכך ביטאה את האמונה שהישועה אינה רק מאורע שהתרחש בעבר, אלא גילוי של השגחה שיש להודות עליו ולהפנים אותו.

אותה אמונה הייתה גם היסוד הרוחני של הבאר. כשם שמי המעיין נובעים ממקור שאינו גלוי בשלמותו לעיני האדם, כך האמונה מלמדת שהחיות וההשפעה אינן מוגבלות למה שאנו מסוגלים לראות ולחשב. גם במדבר, גם במקום שאין בו תנאים טבעיים המספיקים לקיום, הקב"ה יכול לפתוח מקור חדש של חיים.

ומעתה נוכל להבין את הקשר שבין פטירת מרים לבין הסתלקות הבאר. כל עוד מרים הייתה בחיים, בני ישראל קיבלו את ההשפעה הזאת בזכותה. אולם לאחר פטירתה נדרשו להפנים בעצמם את האמונה שהיא גילתה להם. אילו היו מתבוננים כראוי בגודל מעלתה ובמסר של חייה, הייתה יכולה להתעורר בהם הכרה עמוקה יותר במקור החיים האלוקי, והם היו ממשיכים לשאת בתוכם את ההשפעה הרוחנית שקיבלו ממנה.

לפי המהלך הזה, חיסרון ההספד אינו רק מחדל של אי־מתן כבוד ראוי למרים, אלא גם ביטוי לכך שההשפעה שהעניקה עדיין לא הופנמה בשלמות. הם נהנו מן המים שהגיעו בזכותה, אך לא השכילו להכיר די הצורך במקור הרוחני שממנו נמשכה ההשפעה. לכן דווקא בהיעדרה הורגש החיסרון, כדי שיבינו עד כמה היו חייהם קשורים בזכותה.

רעיון דומה מתגלה גם בפטירת משה רבנו. בגמרא מסופר שלאחר פטירתו נשתכחו מישראל הלכות רבות, אולם עתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו [5]. לכאורה, שכחת ההלכות הייתה ביטוי לאובדן הגדול שנוצר בהסתלקותו של משה, אך העובדה שהיה אפשר להשיבן באמצעות כוח הלימוד מלמדת שהתורה שהנחיל לישראל לא נעלמה. הוא לא מסר להם רק תשובות לשאלות מסוימות, אלא גם את דרך העיון וההבנה שבאמצעותה אפשר להמשיך ולעסוק בתורה.

דווקא לאחר פטירתו התברר עד כמה השפעתו נעשתה חלק מעם ישראל. משה רבנו כבר לא היה שם כדי להשיב על כל שאלה, אך התורה שהוריש להם אפשרה להם להמשיך ולגלות את רצון ה' בכוחות עצמם.

וכאן נוכל להבין בדרך רעיונית את דברי חז"ל: „מיתתן של צדיקים מכפרת”. אין הכוונה שמיתתו של צדיק היא דבר שיש לחפוץ בו, חלילה, או שאין במותו אובדן נורא לדורו. אלא שמתוך החיסרון הגדול יכולה להתעורר באנשים הכרה מחודשת בערך הדרך שהצדיק הנחיל להם. כאשר הם מתעוררים לתשובה, מתחזקים בתורה ומקבלים על עצמם להמשיך את מעשיו הטובים, מתגלה מתוך האבל כוח של תיקון וכפרה.

זהו גם עומק הסמיכות בין פרשת פרה לפטירת מרים. פרה אדומה מלמדת שטומאת מת אינה מצב שאין ממנו דרך לטהרה, ושגם לאחר המפגש עם החידלון יכולה להימשך חיות מחודשת ממקור עליון. פטירת מרים מלמדת שהשפעתו של צדיק אינה מוכרחה להיפסק עם הסתלקותו מן העולם. תלמידיו ובני דורו יכולים להמשיך את דרכו ולהפוך את האור שקיבלו ממנו לחלק מאישיותם.

גדולתו של הצדיק אינה נמדדת רק באור שהאיר בעולם במשך חייו, אלא גם בכוחו של האור הזה להמשיך ולהאיר בתוך תלמידיו ובני דורו לאחר פטירתו.

זהו מסר חשוב מאוד לכל אדם הזוכה ללמוד מרב, ממורה או מאדם בעל מידות טובות. כל זמן שאנו נמצאים בקרבת אדם גדול, קל להסתמך על השפעתו ולהרגיש שהיא תמשיך ללוות אותנו תמיד. אולם עלינו לשאול את עצמנו מה אנו מצליחים לקנות ממנו באמת. האם אנו רק נהנים מדבריו ומאישיותו, או שהתורה והמידות שהוא מלמד אותנו הופכות לחלק מחיינו?

כאשר אדם זוכה לשמוע דברי תורה המעוררים אותו, עליו להשתדל לקחת מהם קבלה מעשית. כאשר הוא רואה אדם המקפיד על חסד, עליו ללמוד ממעשיו ולא רק להתפעל מהם. וכאשר הוא נזכר בדמותו של צדיק שכבר הסתלק מן העולם, עליו לשאול איזה חלק מדרכו הוא יכול להמשיך בחייו.

כך הופכים הזיכרון וההערכה לכוח של חיים. במקום שההשפעה תישאר תלויה רק בנוכחותו של האדם שהעניק אותה, היא נקנית בתוך אישיותם של מי שלמדו ממנו.

וזוהי גם עבודת פרשת פרה לקראת חודש ניסן. לפני שאנו מבקשים לקבל הארה רוחנית חדשה, עלינו ללמוד כיצד להמשיך את האור שכבר קיבלנו. להכיר במקורות ההשפעה שהאירו לנו את הדרך, להפנים את תורתם ולתת לה מקום בחיינו. כך איננו נשארים רק עם געגוע אל מה שהיה, אלא משתמשים במה שקיבלנו כדי לבנות עתיד של תורה, אמונה וחיות מחודשת.