מדוע פחד המן דווקא ממרדכי? סוד ההארה שלא כבתה בגלות

ישנה שאלה גדולה בהבנת דמותו של מרדכי היהודי. המן הרשע היה אחד האנשים החזקים בממלכת אחשורוש. הוא החזיק בכוח פוליטי עצום, זכה לכבוד מלכותי ואף קיבל רשות לגזור גזירת השמדה על כל היהודים. ובכל זאת, דווקא אדם אחד הצליח לערער את שלוותו: מרדכי היהודי. כאשר ראה המן שמרדכי אינו כורע ואינו משתחווה לו, התמלא חמה, עד שהחליט שלא להסתפק בפגיעה בו בלבד, אלא להשמיד את כל עמו. וגם לאחר שזכה לכבוד ולעושר, לא הצליח ליהנות מהם כל זמן שראה את מרדכי יושב בשער המלך. מה היה במרדכי שעורר את התנגדותו העמוקה כל כך של המן? ומדוע היה חשוב כל כך להמן לסלק אותו מן הדרך עוד לפני ביצוע גזירת ההשמדה?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במצבו הרוחני של עם ישראל בתקופה שקדמה לנס פורים. בית המקדש הראשון חרב, העם היה נתון בגלות בבל ולאחר מכן תחת שלטון פרס, והתקווה לשיבת ציון ולבניין המקדש עדיין לא התממשה בשלמותה. בגמרא מתואר שאחשורוש ערך את המשתה הגדול לאחר שערך את חשבון שנות הגלות והגיע למסקנה שלא תבוא עוד גאולה לישראל. הוא אף הוציא את כלי המקדש והשתמש בהם במהלך המשתה [1]. לא הייתה זו רק חגיגה של מלך עשיר המבקש להראות את עוצמתו, אלא גם הכרזה שלפיה הגלות נעשתה למצב קבוע, ואין עוד סיבה לצפות להתחדשות מלכות ישראל ולבניין בית המקדש.

וכאשר עם ישראל ראה שהשנים חולפות והגאולה אינה מגיעה כפי שציפה, עלולה הייתה להתעורר בו תחושת ייאוש. הרי הגלות נמשכה, המעצמות התחלפו, והיהודים עדיין היו כפופים למלכי האומות. במצב כזה קל מאוד לאדם להתחיל לחשוב שעליו לוותר על שאיפותיו הגדולות ולהסתפק בניסיון להקל מעליו את קשיי המציאות. במקום לצפות לגאולה, הוא מתחיל לחפש דרך להשתלב במערכת הקיימת. במקום לחיות מתוך אמונה שהקב"ה מוביל את עמו לתכליתו, הוא נשען יותר ויותר על הכוחות הגלויים של השלטון.

כך אפשר להבין גם את חומרת ההנאה מסעודתו של אחשורוש. הגמרא מלמדת שישראל נתבעו על כך שנהנו מסעודתו של אותו רשע [2]. הבעיה לא הייתה עצם ההשתתפות באירוע מלכותי בלבד, אלא המשמעות העמוקה של הסעודה. כאשר המלך חגג את מה שראה כסופה של תקוות הגאולה, ההנאה מחגיגתו ביטאה חולשה בהכרה שהגלות אינה תכלית בפני עצמה, ושהקב"ה לא ויתר על עמו.

אולם דווקא בשעה שבה רבים נחלשו, עמד מרדכי היהודי במדרגה אחרת. הוא לא נתן למציאות החיצונית לקבוע עבורו את האמת הרוחנית. כאשר המן עלה לגדולה וכולם כרעו לפניו, נאמר על מרדכי: „ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה” [3]. זו לא הייתה רק עמידה אמיצה מול אדם בעל שררה. היא ביטאה הכרה פנימית בכך שיש מציאות גבוהה יותר מן הכוחות השולטים בעולם, ושאין לאדם לוותר על נאמנותו לקב"ה גם כאשר הסביבה כולה נכנעת למציאות הגלויה.

בכתבי האריז"ל מתגלה כאן יסוד עמוק. בתקופת נס פורים התקיימה בחינה רוחנית המכונה „דורמיטא”, מצב של הסתר בהשפעה האלוקית הרגילה, הקשור להכנה לקראת גאולת ישראל ולבניין בית המקדש השני. המן ראה את ההסתר וסבר שהקב"ה כביכול אינו משגיח על ישראל, כפי שנדרש במדרש מן הביטוי „ישנו עם אחד” [4]. אולם הוא לא ידע שבאותה שעה עצמה התגלתה הנהגה עליונה יותר, המכונה „הארת אבא” [5].

מהי משמעותה של הארה זו?

בסדר הרגיל של הנהגת העולם, השפע האלוקי מתגלה באמצעות מערכת של חוקים וכללים. האדם נדרש לקיים תורה ומצוות, לתקן את מעשיו ולבנות את הקשר שלו עם הקב"ה. ככל שהוא מתקרב אל רצון ה', כך הוא זוכה להיות כלי מתאים יותר לקבלת ההשפעה הרוחנית. אולם מה קורה כאשר ישראל נמצאים במצב של חולשה גדולה כל כך, עד שכמעט אין בכוחם לעורר את עצמם לתיקון? האם גם אז מוכרח הקשר להישאר תלוי רק במדרגתם הנוכחית?

כאן מתגלה עומקה של „הארת אבא”. כשם שאב אוהב את בנו גם כאשר הבן נכשל ואינו נוהג כראוי, כך יש בהנהגת הקב"ה בחינה של רחמים עליונים שאינם נמדדים רק לפי מעשיהם הגלויים של ישראל באותה שעה. אין פירוש הדבר שהחטא נעשה מותר או שהדין מתבטל. משמעות הדבר היא שהקב"ה חפץ בקיומם ובתיקונם של בניו, וגם כאשר אינם ראויים מצד מדרגתם הנוכחית, הוא פותח לפניהם אפשרות לשוב ולהתקרב אליו.

נחשוב על בן שנכשל שוב ושוב, עד שהוא עצמו כבר אינו מאמין שיוכל להשתנות. מורה או מנהל עשויים להסתכל עליו בעיקר על פי הישגיו וכישלונותיו, אולם אביו מכיר אותו ממקום עמוק יותר. הוא זוכר את הכוחות הטמונים בו, יודע מה הוא מסוגל להיות, ואינו מוכן לצמצם את כל אישיותו לכישלונותיו האחרונים. אהבת האב יכולה להעניק לבן את הכוח להאמין מחדש באפשרות לתקן, גם כאשר כבר איבד את הביטחון בעצמו.

כך, בדרך משל, פועלת ההארה העליונה של פורים. דווקא בשעה שבה ישראל היו נתונים בהסתר גדול ובחולשה רוחנית, נמשכה אליהם השפעה ממקור עליון, כדי שיוכלו להתעורר, לשוב בתשובה ולהתכונן לקשר מחודש עם הקב"ה.

אולם כדי שההארה הזאת תגיע אל ישראל ותעורר אותם, היה צורך בצדיק המסוגל להיות מחובר אליה ולהמשיך את השפעתה לבני דורו. זה היה תפקידו המיוחד של מרדכי היהודי. אף שבני דורו היו נתונים במצב של ריחוק וחולשה, מרדכי עמד במדרגה רוחנית גבוהה יותר, ומכוחה היה מסוגל לראות את המציאות במבט אחר. במקום לראות בגלות מצב שאין ממנו מוצא, הוא הבין שהקב"ה עדיין מנהיג את עמו, ודווקא בתוך ההסתר יש אפשרות להתעוררות גדולה.

יש כאן הבדל עצום בין שני סוגים של מנהיגות. יש מנהיג המנסה להתאים את שאיפותיו למציאות הקיימת, ויש מנהיג המסוגל להאיר לאנשים מציאות גבוהה יותר מזו שהם רואים כעת. הראשון שואל כיצד אפשר להסתדר בתוך המצב הנתון, ואילו השני מעורר את האנשים לשאול מהו התפקיד שהקב"ה מטיל עליהם דווקא בתוך המצב הזה.

מרדכי לא הסתפק בניסיון למצוא פתרון מדיני לגזירה. כאשר נודעה לו מזימת המן, הוא לבש שק ואפר, זעק זעקה גדולה ומרה ועורר את היהודים לתשובה ולתפילה. גם כאשר אסתר חששה להיכנס אל המלך שלא כדת, מרדכי הזכיר לה שאין היא יכולה להתעלם מתפקידה, ושייתכן שדווקא לשעה הזאת הגיעה למלכות [6]. הוא לימד אותה ואת כל ישראל שהמציאות אינה מוכרעת רק לפי החשבונות הגלויים, ושגם במצב שנראה חסר תקווה מוטלת על האדם האחריות לפעול מתוך אמונה.

עתה נוכל להבין מדוע המן ביקש לפגוע דווקא במרדכי. כל עוד מרדכי היה קיים ופעל בקרב ישראל, היה מי שיכול לעורר את העם ולחבר אותו מחדש אל מקור השפעתו הרוחנית. הוא היה מסוגל להזכיר ליהודים שהגלות אינה סוף הדרך, ושאין להם רשות לוותר על הקשר עם הקב"ה. אם יצליח המן לסלק את מרדכי, הוא חשב שיוכל לנתק את ישראל מן הכוח הרוחני העומד בראשם, ומתוך כך תיסלל הדרך לביצוע הגזירה הכללית.

לכן לא הסתפק המן בכך שמרדכי אינו משתחווה לו. הוא ביקש לתלות אותו על העץ, מפני שמרדכי סימל את הנקודה שאותה ביקש לעקור: האמונה שגם כאשר ההשגחה נסתרת, עדיין קיימת אפשרות להתקשר אליה, לשוב ולהתחדש.

אולם דווקא כאן התגלה כוחו של המהפך. המן הכין את העץ למרדכי, אך בסופו של דבר נתלה עליו בעצמו. מרדכי, שאותו ביקש לסלק, זכה לכבוד ולגדולה, ובני דורו התעוררו לשוב אל הקב"ה. הגזירה שנועדה לנתק את ישראל ממקור חייהם הפכה למהלך שעורר בהם חיבור עמוק יותר.

המן חשב שאם יסלק את מרדכי יוכל לכבות את האור האחרון שנותר בישראל. הוא לא הבין שמרדכי היה מחובר למקור של הארה עליונה, שדווקא בזמן ההסתר מסוגלת לעורר חיים חדשים.

הדברים מלמדים על חשיבותו העצומה של אדם בעל אמונה איתנה בתוך תקופה של חולשה רוחנית. לפעמים אדם אחד שאינו נכנע לייאוש יכול להשפיע על רבים. הוא אינו חייב להיות בעל כוח פוליטי או מעמד ציבורי גדול. לעיתים די בכך שהוא ממשיך להאמין, ללמוד, להתפלל ולעמוד בדרכו, כדי להזכיר לאחרים שגם הם מסוגלים להתעלות.

וכך גם בחיי היחיד. כאשר האדם נמצא בתקופה של ריחוק וקושי, חשוב שימצא את הדרך להתחבר למקורות של אור, לתורה, לתפילה ולדמויות רוחניות המסוגלות לעורר בו אמונה ורצון להתקדם. אין אדם צריך להישאר לבדו בתוך תחושת הייאוש. לפעמים עצם המפגש עם אדם החי מתוך אמונה יכול לפתוח לפניו מבט חדש על כל מציאות חייו.

זוהי אחת המתנות הגדולות של פורים. גם כאשר נראה שההנהגה הרגילה נסתרת, הקב"ה אינו עוזב את עמו. הוא מעניק להם כוחות להתעורר, שולח להם אנשים המסוגלים להאיר את הדרך, ומאפשר להם לשוב אל הקשר הפנימי עימו.