אחת העובדות המפתיעות ביותר על חג הפורים היא הקשר העמוק שלו למעמד הר סיני ולחטא העגל. לכאורה, אין קשר בין המאורעות. מעמד הר סיני התרחש לאחר יציאת מצרים, כאשר עם ישראל קיבל את התורה, ואילו נס פורים התרחש דורות רבים לאחר מכן, בגלות פרס, כאשר המן הרשע ביקש להשמיד את היהודים. אולם חז"ל מגלים שבימי הפורים התרחש דבר גדול ביותר, שהשלים במובן מסוים את מה שהחל במעמד הר סיני.

בגמרא במסכת שבת נאמר שבשעת מתן תורה כפה הקב"ה על ישראל הר כגיגית, ואמר להם שאם יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהיה קבורתם. אולם בהמשך אומרת הגמרא: „הדור קבלוה בימי אחשורוש”, כלומר, חזרו וקיבלו את התורה בימי אחשורוש, והפעם מתוך רצון ואהבה [1].

וצריך להבין, מה היה חסר בקבלת התורה הראשונה, ומדוע דווקא נס פורים הצליח להשלים את החיסרון? הרי במעמד הר סיני זכו ישראל להתגלות האלוקית הגדולה ביותר, שמעו את קול ה' וראו את האותות והמופתים. כיצד ייתכן שדווקא בגלות פרס, כאשר הנבואה וההתגלות הגלויה היו במדרגה נמוכה יותר, זכו לקבל את התורה מחדש באופן שלם יותר?

כדי להבין זאת, נתבונן בחטא העגל, ובעיקר בביטוי שבו מתארת התורה את שיאו של החטא: „וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק” [2]. מה משמעותו של הצחוק הזה, ומדוע התורה בחרה דווקא בו כדי לתאר את חומרת המאורע?

רש"י מפרש שהביטוי „לצחק” כולל גילוי עריות ושפיכות דמים. לעומת זאת, בפרשת וירא, על הפסוק המתאר את ישמעאל כ„מצחק”, מביא רש"י שלוש משמעויות של צחוק פסול: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים [3]. כאן מתעוררת שאלה מעניינת. מדוע בפרשת העגל, שבה אכן נעשה עגל הזהב, אין רש"י מזכיר בפירוש את העבודה הזרה כחלק מן המילה „לצחק”, ואילו בפרשת ישמעאל הוא כולל גם אותה?

כדי להבין את הדברים, עלינו להתבונן במה שהתרחש בנפשם של ישראל לאחר מתן תורה. על פי אחד ממהלכי הביאור של חטא העגל, בני ישראל לא איבדו בבת אחת את כל אמונתם לאחר שראו את הניסים הגדולים של יציאת מצרים ואת מעמד הר סיני. אלא שהייתה בהם חולשה פנימית בקשר לתורה. הם קיבלו אותה מתוך יראה גדולה, אך עדיין לא הפנימו בשלמות את האהבה הפנימית אליה. כאשר משה רבנו לא חזר במועד שציפו לו, התעורר בהם פחד שלא יוכלו להמשיך ולהחזיק בתורה בכוחות עצמם.

במקום לחזק את הקשר הפנימי לתורה, ביקשו לפי מהלך זה להיאחז בכוח חיצוני של דין וגבורה, שיכפה עליהם את ההתנהגות הראויה וימנע מהם להתרחק מן הדרך. אולם עצם הצורך בכוח חיצוני כזה גילה שהקשר לתורה עדיין לא נבנה כראוי.

כאן מגיעה משמעותו של הביטוי „ויקומו לצחק”. הצחוק הזה גילה מה באמת התרחש בתוכם. אדם שאוהב דבר מסוים אינו מחפש להשתחרר ממנו. גם כאשר קשה לו, הוא רוצה להמשיך להיות קשור אליו. אבל כאשר האדם מרגיש שהחובה המוטלת עליו היא רק עול מכביד, עלול להתעורר בו הרצון למצוא דרך להשתחרר ממנה. וזהו הצחוק הפסול. לא שמחה הנובעת מחיבור פנימי, אלא ניסיון לפרוק את עול החוק ולהשתחרר מן המחויבות. כאשר בני ישראל הגיעו למצב של „ויקומו לצחק”, התברר שהחיסרון לא היה רק בעצם עשיית העגל, אלא גם ביחסם הפנימי לתורה. הם עדיין לא הצליחו להפוך את קבלת התורה לחלק מאישיותם ומרצונם.

כך אפשר להבין גם את ההבדל שבין פירושי רש"י. בחטא העגל נראה היה בתחילה שיש בבקשתם של ישראל ניסיון להיאחז בכוח של דין כדי להישמר מן החטא. אולם כאשר התלווה לכך הצחוק הפסול, התברר שאין כאן חיבור אמיתי לתורה, אלא רצון להשתחרר מן המחויבות אליה. בכך נחשף גם השורש הפנימי של העבודה הזרה, שהוא החלפת הנאמנות לה' ולתורתו במציאות אחרת.

כדי להבין את משמעות הדבר בחיינו, נחשוב על שני אנשים המקיימים את אותה מצווה. הראשון מקיים אותה משום שהוא יודע שזו חובתו. הוא מבין שיש שכר ועונש, ולכן מקפיד לעשות את הנדרש ממנו. השני מקיים את אותה מצווה מתוך אהבה. הוא מרגיש שזו זכות עבורו לקיים את רצון ה', ושהמצווה מקרבת אותו אל הקב"ה. שניהם מקיימים את אותה מצווה, אולם עולמם הפנימי שונה מאוד.

האדם הראשון עלול להרגיש שהמצווה מגבילה אותו, ואף על פי שהוא מקיים אותה בפועל, לעיתים יתעורר בו רצון להשתחרר מן החובה. לעומתו, האדם השני מרגיש שהמצווה עצמה היא חלק מרצונו, ולכן גם כאשר הוא מתמודד עם קושי, הקשר הפנימי מחזק אותו להמשיך. זהו ההבדל שבין קבלת התורה מתוך יראה בלבד לבין קבלת התורה מתוך אהבה.

לאחר חטא העגל התפלל משה רבנו על ישראל, והקב"ה גילה לו את שלוש עשרה מידות הרחמים. ביום הכיפורים נשלם תיקון חשוב של החטא, כאשר ניתנו הלוחות השניים [4]. אולם הגילוי הזה הגיע להשלמה מיוחדת דווקא בימי הפורים.

בתיקוני הזוהר נרמז קשר בין פורים ליום הכיפורים [5]. בשני המועדים מתגלה הנהגה של רחמים עליונים, העומדת בשורש הקשר שבין הקב"ה לישראל. ביום הכיפורים מתעוררים רחמים וכפרה על ידי התשובה והעבודה המיוחדת של היום, ואילו בפורים התגלה כיצד גם במצב של הסתר פנים גדול וסכנת כליה, הקב"ה ממשיך לאהוב את עמו ולהוביל אותו אל הישועה.

בימי המן, הכול נראה אבוד. היהודים היו מפוזרים בין מדינות המלך, גזירת ההשמדה כבר נחתמה, ולא הייתה להם דרך טבעית להבטיח את הצלתם. אולם דווקא מתוך אותה מציאות חשוכה החלה להתגלגל הישועה. כל האירועים שנראו מקריים התגלו כחלק מהנהגה אלוקית עמוקה, שהפכה את הגזירה עצמה למקור הניצחון.

וכאן מתגלה החידוש הגדול של פורים. במעמד הר סיני קיבלו ישראל את התורה מתוך התגלות אלוקית עצומה, מלווה ביראה ובפחד. אולם בימי אחשורוש הם ראו את אהבת הקב"ה אליהם גם מתוך ההסתר, דווקא בשעה שלא הייתה התגלות גלויה. כעת הם הבינו שהקשר בינם לבין הקב"ה עמוק הרבה יותר מן החובה לקיים מערכת של חוקים. הם גילו שהמצוות והדינים עצמם הם חלק מהנהגה אלוקית שנועדה להביא אותם אל הטוב.

מתוך ההכרה הזאת התעוררה אהבה חדשה לתורה. לא עוד קבלה מתוך תחושה של כפייה, אלא קבלה מתוך רצון פנימי. כפי שאמרו חז"ל: „הדור קבלוה בימי אחשורוש”.

מעתה נוכל להבין גם את משמעותו של הצחוק המיוחד בפורים. בחטא העגל הצחוק ביטא רצון לצאת מן החוק ולהשתחרר מעול התורה. אולם בפורים הצחוק מבטא גילוי של הנהגה עליונה יותר מן החוק, שמכוחה האדם מתחבר אל התורה באהבה גדולה עוד יותר. הצחוק של חטא העגל ביקש להתרחק מן התורה, ואילו הצחוק של פורים מחזיר את האדם אליה מתוך רצון ושמחה.

הדבר נרמז גם באות ק', המיוחסת בספר יצירה לכוח השחוק של חודש אדר. לאות זו שתי משמעויות סמליות. האחת קשורה ל„קוף בפני אדם”, כלומר, לחיקוי חיצוני שאין בו בהכרח הבנה פנימית. השנייה קשורה למושג הקדושה [6]. שתי המשמעויות רומזות לשתי האפשרויות העומדות בפני האדם. הוא יכול לקיים מעשים חיצוניים בלי להיות מחובר למשמעותם, והוא יכול לגלות את הקדושה הפנימית המסתתרת בתוכם.

וזו העבודה הגדולה של פורים: לגלות שהקשר אל הקב"ה אינו רק קשר של חובות ומגבלות, אלא קשר של אהבה עמוקה. כאשר האדם מבין זאת, הוא אינו מבקש להתרחק מן המצוות, אלא רוצה להתקרב אליהן עוד יותר.

בחטא העגל ביקשו להשתחרר מן התורה מפני שהרגישו את כובד העול. בפורים גילו את אהבת ה' המסתתרת מאחורי החובה, ולכן חזרו וקיבלו את התורה מאהבה.

המסר הזה חשוב מאוד לעבודת ה' שלנו. אפשר לקיים מצוות במשך שנים ועדיין להרגיש שהן רק חובות המוטלות עלינו. אולם יש מדרגה גבוהה יותר, שבה האדם מתחיל להבין מה הוא מקבל מן המצווה, כיצד היא בונה את חייו ומדוע הקב"ה ציווה אותו עליה. ככל שההבנה הזאת גדלה, המצווה מפסיקה להיות רק פעולה שעליו לבצע, והופכת להיות חלק מן הקשר החי שלו עם בוראו.

זוהי שמחת הפורים המתוקנת. שמחה שאינה מרחיקה את האדם מן התורה, אלא מחזירה אותו אליה באהבה. שמחה שאינה מבטלת את המחויבות, אלא מעניקה לה עומק ומשמעות חדשים. וזהו התיקון הגדול של „ויקומו לצחק”. במקום צחוק של פריקת עול, מתגלה צחוק של קדושה. במקום רצון לצאת מן התורה, מתעורר רצון להתקרב אליה. במקום קבלה מתוך כפייה, מתגלה קבלה מתוך אהבה.