מה עושים כשהכול נראה אבוד? סוד „ברחמיך הרבים” של פורים

ישנם מצבים שבהם האדם זקוק לעזרה כדי להתקדם, וישנם מצבים שבהם נדמה לו שכבר אין לו כוח להתחיל מחדש. לפעמים הוא מצליח להתקדם בעבודת ה', לומד תורה, מקיים מצוות ומשתדל לתקן את מידותיו, אך עדיין מרגיש שחסרה לו התעלות נוספת. במצב כזה הוא זקוק לחיזוק, להתעוררות ולהארה שתסייע לו לעלות למדרגה גבוהה יותר. אולם יש מצב קשה יותר, שבו האדם מרגיש שאיבד אפילו את הכוח להתקדם. הוא מביט בעצמו ורואה את הכישלונות שצבר, את ההרגלים שקשה לו לשנות ואת המרחק שבינו לבין המדרגה שאליה הוא שואף, עד שהוא מתחיל להאמין שאין לו עוד אפשרות להתחדש.

דווקא למצב הזה יש קשר עמוק לאחד הביטויים המרכזיים בתפילת „על הניסים”. כאשר אנו מתארים את הישועה שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר, אנו אומרים: „ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו”. לכאורה, מדוע הודגש כאן הביטוי „ברחמיך הרבים”? הרי כל ישועה של הקב"ה נובעת מרחמיו. מהי המדרגה המיוחדת של רחמים שהתגלתה דווקא בפורים?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במצבו של עם ישראל קודם הנס. הגמרא במסכת מגילה מתארת שהמן קטרג על ישראל לפני אחשורוש, ואמר עליהם שהם „ישנו מן המצוות” [1]. בדרשת חז"ל יש כאן משחק לשון בין „ישנו”, במשמעות שישנו עם אחד, לבין מצב של שינה ורפיון בקיום המצוות. כלומר, המן ביקש לנצל תקופה שבה החיבור הרוחני של ישראל היה חלש יותר, והאור האלוקי לא התגלה להם באותה עוצמה שבה התגלה בעבר.

גם מציאותם ההיסטורית של ישראל הייתה קשה. בית המקדש חרב, עם ישראל היה נתון בגלות, והיהודים היו מפוזרים בין מדינות מלכות אחשורוש. השפעת הקדושה לא התגלתה באותה עוצמה שהייתה בזמן בית המקדש, והגלות יצרה תחושה של ריחוק והסתר. נוסף על כך, היו בדור פגמים רוחניים שהתבטאו בהשתחוויה לצלם ובהנאה מסעודתו של אחשורוש [2].

במצב כזה לא היה די בהשפעה רגילה שתוסיף מעט אור על האור שכבר קיים. ישראל היו זקוקים להתחדשות עמוקה יותר, לכוח רוחני שיחזיר להם את החיבור אל מקור חייהם ויאפשר להם להתחיל מחדש. זו משמעותה של הנהגת „רחמיך הרבים”, רחמים שאינם מסתפקים בתוספת חיזוק למצב הקיים, אלא פותחים אפשרות של חיים מחודשים במקום שבו נדמה שכוחות החיים כבר נחלשו.

כאן מתגלה קשר נפלא בין תפילת „על הניסים” לבין ברכת „מחיה המתים” שבתפילת העמידה. בברכה זו אנו אומרים: „מחיה מתים ברחמים רבים”. תחיית המתים היא הגילוי הגדול ביותר של התחדשות החיים. אין מדובר באדם חי הזקוק לתוספת כוח, אלא במציאות שבה החיים עצמם פסקו, והקב"ה מחדש אותם. משום כך דווקא ביחס לתחיית המתים אנו מזכירים את הרחמים הרבים. זוהי מדרגה של השפעה שאינה מסתפקת בתיקון המצב הקיים, אלא מגלה מחדש את עצם כוח החיים.

כך אפשר להבין גם את ישועת הפורים. עם ישראל עמד בפני סכנת כליה, ובמקביל היה נתון במצב של חולשה רוחנית והסתר פנים. לכאורה, לא נותר מקום לחשב כיצד תבוא הישועה בדרכים הרגילות. הגזירה נחתמה, המכתבים נשלחו לכל המדינות, והמן כבר קבע את היום שבו יבקש להשמיד את היהודים. אולם דווקא בנקודה הזאת התגלתה הנהגה של רחמים רבים, ומתוך ההסתר נפתחה דרך חדשה של הצלה.

זהו אחד היסודות העמוקים של פורים. הקב"ה אינו רק מסייע לאדם להמשיך בדרך שכבר החל ללכת בה. הוא יכול גם לפתוח לפניו אפשרות של התחדשות לאחר שנכשל, לאחר שנחלש ואפילו לאחר שהאדם עצמו כבר מתקשה לראות כיצד יוכל לשוב ולהתקדם. אין פירוש הדבר שהחטאים אינם חמורים או שאין האדם נדרש לשאת באחריות למעשיו. להפך, דווקא מפני שהקב"ה חפץ בתיקונו של האדם, הוא מעניק לו אפשרות לשוב, לתקן ולבנות מחדש את מה שנפגם.

נחשוב על אדם שניסה פעמים רבות לשנות הרגל שלילי ולא הצליח. בתחילה הוא נאבק, מתאמץ ומקבל על עצמו החלטות טובות, אך לאחר כמה כישלונות מתעוררת בו תחושת ייאוש. הוא מתחיל לומר לעצמו שאין לו כוח להשתנות, ושכנראה כך ייראו חייו גם בעתיד. בשלב הזה הבעיה אינה רק ההרגל השלילי, אלא אובדן האמונה באפשרות להתקדם. האדם כבר אינו מנסה, מפני שהוא משוכנע מראש שהניסיון ייכשל.

וכאן נכנס האור המיוחד של פורים. הוא מזכיר לאדם שגם כאשר המציאות נראית סגורה לחלוטין, אין פירוש הדבר שהדרך באמת הסתיימה. מה שנראה למרדכי ולאסתר כגזירה שכבר נחתמה התגלה בסופו של דבר כמציאות שניתן להפוך. המלך שחתם על האיגרות הראשונות אפשר להוציא איגרות חדשות, המן שהתכוון לשלוט בגורלם של ישראל נתלה על העץ שהכין, והיהודים שהיו נתונים בסכנת השמדה זכו להיקהל ולעמוד על נפשם.

אין זו הבטחה שכל קושי בחיינו יסתיים באותו אופן, אך זהו גילוי עמוק של האפשרות להתחדש. האדם אינו צריך להתייאש רק מפני שאינו רואה כעת כיצד יוכל לצאת ממצבו. הוא יכול לפנות אל הקב"ה, לבקש רחמים, להתחיל בצעד קטן של תיקון ולזכור שהכוחות הגלויים לעיניו אינם ממצים את כל האפשרויות העומדות לפניו.

מעתה נוכל להבין גם מדוע תפילת „על הניסים” נקבעה דווקא בתוך ברכת „מודים” שבתפילת העמידה. בברכת מודים אנו מודים לקב"ה לא רק על ניסים מיוחדים, אלא על עצם החיים שניתנו לנו ועל ההשגחה המלווה אותנו בכל רגע. אנו אומרים: „על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך”. משמעות הדברים היא שעצם קיומנו אינו מובן מאליו. החיים שאנו חיים, הנשמה שבקרבנו והכוחות שבהם אנו פועלים הם מתנה מתמדת מאת הקב"ה.

וכאשר אנו מוסיפים בתוך הברכה הזאת את ההודאה על נס פורים, אנו מגלים שהישועה שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר אינה רק הצלה מסכנה חיצונית. היא גילוי של עצם החיות האלוקית המחזיקה את עם ישראל גם כאשר מציאותו הגשמית והרוחנית נראית מאוימת. הקב"ה אינו רק מעניק לנו הצלחות ותוספות של שפע, אלא הוא מקור החיים עצמם, ומכוחו אנו יכולים להמשיך ולהתחדש.

זהו ההבדל שבין אדם המבקש רק לשפר את מצבו לבין אדם המבקש להתחבר מחדש אל מקור חייו. הראשון מתמקד בתוצאה שהוא רוצה להשיג, ואילו השני מבין שגם הכוחות הדרושים לו כדי לפעול באים מאת הקב"ה. כאשר האדם מכיר בכך, הוא אינו רואה את עצמו כמי שנדרש להתמודד עם כל קשייו לבדו. הוא יודע שעליו להשתדל ולעשות את המוטל עליו, אך גם לפנות בתפילה אל מי שמעניק לו את הכוח להתאמץ, להתגבר ולשוב.

רחמי הפורים אינם רק רחמים המצילים את האדם מן הצרה. הם מגלים שגם כאשר נדמה שכוח החיים וההתחדשות נחלש, הקב"ה יכול לפתוח לפניו אפשרות להתחלה חדשה.

זהו המסר שאפשר לקחת מימי הפורים אל כל השנה. אדם אינו צריך להמתין עד שיגיע למצב של שלמות כדי לשמוח בעבודת ה'. הוא יכול לשמוח בעצם האפשרות שניתנה לו להתקרב לקב"ה, גם אם הדרך עדיין ארוכה. הוא יכול להודות על כל התקדמות, גם אם היא קטנה, ולהכיר בכך שכל יום מעניק לו הזדמנות נוספת לעבוד על מידותיו, ללמוד תורה ולעשות טוב.

כאשר אנו אומרים „ואתה ברחמיך הרבים”, אנו מזכירים לעצמנו שאין מצב שבו האדם צריך להפסיק לבקש קרבת אלוקים מפני שכבר התרחק יותר מדי. כל עוד הוא חי, הדרך לתשובה ולהתקדמות פתוחה לפניו, והוא יכול להתחיל לבנות מחדש את הקשר שלו עם הקב"ה.

וזוהי אחת המתנות הגדולות של פורים. מתוך היום שבו נגזרה על ישראל כליה התגלתה הנהגה של חיים מחודשים, ומתוך ההסתר הגדול התעוררה אפשרות להתקרבות ולשמחה. כך אנו לומדים שהשמחה האמיתית אינה נובעת רק מן הדברים שכבר הצלחנו להשיג, אלא גם מן הידיעה שהקב"ה מעניק לנו בכל יום את האפשרות להמשיך ולצמוח.