מזמור מח | גדול ה׳ ומהולל מאד

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח. ב. גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. ג. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. ד. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב. ה. כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. ו. הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. ז. רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה. ח. בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ. ט. כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר יְיָ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה. י. דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ. יא. כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ. יב. יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ. יג. סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ. יד. שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָהּ פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן. טו. כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מזמור מ״ח פותח בקריאה חגיגית: „גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו”. אולם כשקוראים את המזמור כולו, מגלים שאין הוא רק שיר על יופייה של ירושלים. הוא מספר על מלכים שהתאספו למלחמה, נבהלו ונחפזו להימלט, ועל עיר שעמדה על מכונה. לאחר מכן באה הזמנה יוצאת דופן: „סבו ציון והקיפוה, ספרו מגדליה”. לכאורה המשורר מבקש שנבדוק את חומותיה ואת מגדליה של העיר, אבל תכלית הבדיקה אינה להתפעל מאבנים בלבד. היא לגלות מה החזיק את ירושלים בשעה שהכוח הצבאי שעמד מולה נראה גדול ממנה.

זהו ציר המזמור: מצד אחד ירושלים היא עיר ממשית, בעלת חומות, מגדלים וארמונות, ומצד אחר סודה של ירושלים אינו טמון בגובה חומותיה, אלא במילים „אלהים בארמנותיה נודע למשגב”. המשורר מתאר עיר שכבודה נובע מהיותה מקום עבודת ה׳ והשראת שכינתו, ואת ביטחונם של יושביה בכך שהבורא משגיח עליהם. כשהאויבים רואים את הישועה, הפחד מחליף את ביטחונם העצמי. וכשאנשי ירושלים רואים את העיר שנשמרה, הם מצווים לזכור ולספר את הדבר לדור הבא.

מהו הרקע למזמור – הצלת ירושלים או חזון לעתיד?

הכותרת „שיר מזמור לבני קרח” מייחסת את השיר לבני קורח, הידועים בספר תהילים בכמה מזמורים. אין בגוף המזמור תאריך או שם של מלך אויב, ולכן אי אפשר לזהות מתוך הפסוקים בלבד אירוע היסטורי אחד בוודאות. רד״ק רואה במזמור שיר על ירושלים ועל הישועה העתידה בעת מלחמת גוג ומגוג. לפי דרך זו, „המלכים נועדו” מתייחס להתאספות העמים נגד ירושלים, והקריאה „כאשר שמענו כן ראינו” מבטאת את התגשמות דברי הנביאים על הישועה העתידה. גם מצודת דוד מפרש את התאספות המלכים בהקשר זה.

לעומת זאת, מלבי״ם מציע תיאור אחר: מזמור שנאמר בעקבות סערה אדירה, שבמהלכה נשברו אוניות של מלכים שבאו להילחם בישראל, בעוד ירושלים עצמה נשמרה. לכן הוא מחבר במיוחד בין הפסוק „ברוח קדים תשבר אניות תרשיש” לבין הקריאה להקיף את ירושלים ולראות את מגדליה שנותרו עומדים. לפי פירושו, התמונה היא של כוח טבע אדיר הפוגע באויבים ומשמש באותה שעה להגנת העיר. אלה שתי דרכי פירוש נפרדות: האחת רואה כאן בעיקר חזון של ישועה עתידית, והאחרת מבארת את הפסוקים כסיפור שירה על אירוע הצלה באמצעות סערה. אין צורך להכריע ביניהן כדי להבין את המסר המשותף: הישועה מגלה שהעיר אינה נשענת רק על כוח אנושי. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)

מה הופך את ירושלים ל„משוש כל הארץ”?

המשורר מתאר את ציון כ„יפה נוף” וכ„משוש כל הארץ”, אך המפרשים אינם מסתפקים כולם בפירוש של נוף יפה לעין. רד״ק ואבן עזרא מבארים את „נוף” במשמעות של מחוז או אזור, ומדגישים את מעלתה של ירושלים כמקום נבחר. בפירוש רש״י מופיעה גם משמעות מיוחדת ל„ירכתי צפון”: צד צפון של המזבח שבו נשחטו קרבנות חטאת ואשם, שדרכם הגיעו החוטאים לכפרה ולשמחה. לפי דרך זו, ירושלים משמחת לא רק מפני מראהּ, אלא גם מפני האפשרות לשוב ולכפר על החטא.

בפשט הכללי של המזמור מתוארת ירושלים כמרכז של קדושה ושמחה, וכמקום שבו מתגלה הנהגת ה׳. השמחה המתוארת בפסוקים אינה הכחשה של הסכנה; אדרבה, היא צומחת מתוך העובדה שהעיר עמדה מול אויביה וניצלה. לכן גם „בנות יהודה”, ערי יהודה שסביב ירושלים, מצטרפות לשמחה על משפטי ה׳ ועל הישועה.

למה אומרים את המזמור ביום שני?

במשנה נאמר שהלויים בבית המקדש שרו ביום שני את המזמור „גדול ה׳ ומהולל מאד”. הגמרא מסבירה את בחירתו: „על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן”. ביום השני לבריאה הבדיל ה׳ בין המים שמתחת לרקיע למים שמעליו, וחלוקה זו מבטאת את מלכותו ואת שליטתו בבריאה. לכן גם מזמור השבח על העיר הנבחרת ועל הצלתה מתאים ליום שבו אנו מתבוננים במלכות ה׳ על העולם. הקשר בין שיר היום לבין מעשה בראשית הוא פירוש חז״ל לבחירת המזמור, ולא טענה שהמזמור עצמו מתאר את היום השני לבריאה. (משנה תמיד ז, ד; ראש השנה לא ע״א)

מדוע המשורר אומר „כאשר שמענו כן ראינו”?

זהו אחד המשפטים המרכזיים במזמור. אפשר לשמוע על חסדי ה׳ ועל הישועות שהתרחשו בעבר, אבל אין הדבר דומה לרגע שבו רואים בעיניים כיצד הדברים מתגלים במציאות. לפי רד״ק, ישראל שמעו מפי הנביאים על הצלת ירושלים ולבסוף ראו את הדברים מתקיימים. לפי מלבי״ם, הם שמעו את קול הסערה וראו שגם בירושלים הורגשה עוצמתה, ובכל זאת העיר לא נהרסה. בשני הפירושים יש מעבר מן הידיעה אל חוויה אישית שהופכת את השבח להודיה עמוקה יותר.

המסר המרכזי של המזמור

המזמור מלמד שהעוצמה האמיתית אינה נמדדת רק בחומות, בנשק או במגדלים. אין בכך לומר שאין חשיבות להגנה ולשמירה על העיר, אלא שהביטחון של ישראל אינו מסתיים באמצעים הגשמיים. ירושלים ראויה לשבח מפני שהיא עיר ה׳, וההצלה שלה מזמינה את האדם להכיר את יד הבורא בתוך המאורעות. לכן לאחר הישועה המשורר אינו אומר להתפזר ולשכוח, אלא דווקא להקיף את העיר, להתבונן במה שאירע ולספר זאת לדור אחרון.

נקודת השיא נמצאת בסיום: „כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות”. האמונה המתגלה מתוך הצלה מסוימת אינה שייכת רק לרגע שבו התרחשה. היא אמורה ללוות את האדם ואת העם הלאה. כך הופך מזמור השבח על ירושלים להזמנה לבנות זיכרון, הודיה וביטחון שאינם נעלמים כשחולף רגע ההתרגשות.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה – פסוק א: כותרת המזמור ושייכותו לשירת בני קורח

חלק ראשון – פסוקים ב–ד: שבח ירושלים: יופייה, קדושתה וה׳ שהוא משגבה

חלק שני – פסוקים ה–ח: התאספות המלכים, בהלתם והישועה המתוארת באמצעות רוח הקדים

חלק שלישי – פסוקים ט–יב: מן השמועה אל הראייה: הכרת חסדי ה׳, משפטו ותהילתו בעולם

חלק רביעי – פסוקים יג–טו: התבוננות בירושלים, העברת הזיכרון לדורות והאמונה בהנהגת ה׳ לעד

המבנה מוביל מן ההיכרות עם מעלת ציון, דרך הסכנה והישועה, אל אחריות חדשה: להכיר בחסד ה׳ ולמסור את הזיכרון הלאה.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחת המזמור – שירת בני קורח

כותרת השיר קובעת שמדובר במזמור שבח. השירה היא הדרך שבה הופכת ההצלה לזיכרון משותף.

פסוק א – כותרת המזמור ושירת בני קורח

שִׁיר מִזְמוֹר [1] לִבְנֵי קֹרַח [2].

ביאור הפסוק

שִׁיר מִזְמוֹר – שירת שבח שנועדה להיאמר בדרך של זמרה והלל לה׳. הכפל „שיר מזמור” מדגיש את אופיו החגיגי של הפרק, אך אין הכרח לייחס לכל אחת משתי המילים משמעות שונה וקבועה. לִבְנֵי קֹרַח – השיר מיוחס לבני קורח, שנמנו עם הלויים המשוררים ונזכרים בכותרות של מזמורים אחדים בספר תהילים. כאן הם פותחים בשבח העיר שבה ניכרת הנהגת ה׳.

בקצרה

עוד לפני תיאור העיר והמלכים, הכותרת מלמדת שהתגובה הראויה לישועה היא שירה. המזמור בא להפוך אירוע של הצלה לשבח הנמסר ברבים, ולא להשאירו זיכרון פרטי בלבד.

מקורות והרחבות

[1] „שיר מזמור” הוא צירוף פיוטי מוכר בספר תהילים. בפירושי המקרא מודגש שאין בידינו להבחין בהכרח בין „שיר מזמור” לבין „מזמור שיר”. לכן אין לבנות על סדר המילים הסבר מחייב שאין לו עיגון בפסוק. (אבן עזרא)

[2] „לבני קורח” מייחס את השיר לבני משפחת קורח, שבניו לא מתו בחטא אביהם ונזכרו בשירת הלויים. המדרש מרחיב על תשובתם ועל זכייתם לשירה; מבחינת פשט המזמור די לומר שהוא משויך לקבוצת מזמורי בני קורח. (במדבר כו, יא; דברי הימים א ו; רש״י לתהילים מב, א)

חלק ראשון – ציון וה׳ שהוא משגבה

המשורר פותח בשבח ירושלים, אך אינו תולה את ביטחונה בתפארת בנייניה בלבד. הוא מגלה שה׳ הוא המחסה האמיתי של העיר.

פסוק ב – גדולת ה׳ מתגלה בעיר קודשו

גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד [3] בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ [4].

ביאור הפסוק

גָּדוֹל יְיָ – הקב״ה גדול בכוחו ובחכמתו, ואין שיעור לגדולתו. וּמְהֻלָּל מְאֹד – ראוי להלל ולשבח אותו על חסדיו ועל הנהגתו בעולם. בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ – בירושלים, העיר שנבחרה לעבודת ה׳ ולהשראת שכינתו. הַר קָדְשׁוֹ – הר ציון, שבמזמור זה מזוהה עם מקום הקדושה והעיר הנבחרת. גדולת ה׳ ניכרת בעולם כולו, אך בירושלים מתגלית באופן מיוחד קרבתו לעמו.

בקצרה

המזמור אינו טוען שגדולת ה׳ מוגבלת לירושלים. הוא מלמד שדווקא בעיר קדשו אפשר להכיר מקרוב את חסדו ואת השגחתו. העיר היא מקום השבח, אך מי שמשבחים הוא הבורא ולא אבניה.

מקורות והרחבות

[3] הצירוף „גדול ה׳ ומהולל מאד” מעמיד את עצם גדולת ה׳ לצד החובה לשבח אותו. לפי פירוש נוסף, בשונה מבני אדם בעלי כוח העלולים להתרחק מן החלשים, גדולת ה׳ מתגלה גם בכך שהוא משגיח ומיטיב עם ברואיו. (מלבי״ם)

[4] „עיר אלהינו” ו„הר קדשו” מכוונים לירושלים ולהר ציון. לפי דרך אחת השבח יתגלה במיוחד בזמן הישועה העתידה, כשיושבי הארץ יכירו את ה׳ בעירו. אין הכוונה שהבורא נמצא רק במקום אחד. (רש״י; רד״ק; מצודת דוד)

פסוק ג – ציון – יפה נוף ומשוש הארץ

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ [5] הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן [6] קִרְיַת מֶלֶךְ רָב [7].

ביאור הפסוק

יְפֵה נוֹף – ירושלים נמצאת באזור נאה ומיוחד, והיא ראויה לשבח על תפארתה. מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – עיר המעוררת שמחה בקרב הרואים אותה ובקרב אוהביה, ובייחוד בשל קדושתה. הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן – הר ציון מתואר בצדו הצפוני של ירושלים לפי חלק מן המפרשים. רש״י מביא גם פירוש הקושר את הצפון לצד הצפוני של המזבח ולשמחת הכפרה. קִרְיַת מֶלֶךְ רָב – עירו של מלך גדול: לפי פירוש פשוט מדובר בדוד, ולפי דרכים אחרות במלך המשיח או בגדולת המלך שהעיר מיוחסת אליו.

בקצרה

היופי של ציון אינו רק נוף הנשקף מן ההר. הוא קשור למעלתה הרוחנית וליכולת להתקרב בה אל ה׳. לכן לצד תיאור המקום מופיעה השמחה שהעיר מעוררת בלב יושביה ואוהביה.

מקורות והרחבות

[5] „נוף” מתפרש בכמה פירושים במשמעות „מחוז” או אזור. נזכרו גם אפשרויות לשוניות נוספות למילה. מכאן ש„יפה נוף” אינו מוגבל רק למשמעות המודרנית של נוף הנראה לעיניים. (רש״י; אבן עזרא; רד״ק; מצודת ציון)

[6] „ירכתי צפון” מתפרש על מקומה של ציון בצפון ירושלים. יש גם פירוש הקושר את הביטוי לצד הצפוני של המזבח, שבו נשחטו חטאות ואשמות, וממנו היו השבים יוצאים בשמחה לאחר הכפרה. זוהי דרשת פירוש מיוחדת לצד ההסבר הגאוגרפי. (רש״י; אבן עזרא; רד״ק)

[7] „קרית מלך רב” מתפרש במפרשים על עירו של דוד המלך; יש גם אפשרות שהכוונה למלך המשיח. לכן אין צורך לקבוע כאן שרק פירוש רוחני אחד הוא הפשט הבלעדי. (אבן עזרא; רד״ק; מצודת דוד)

פסוק ד – ה׳ הוא המשגב של ירושלים

אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ [8] נוֹדַע לְמִשְׂגָּב [9].

ביאור הפסוק

אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ – ה׳ נודע כמי שמשגיח על ירושלים ועל המקומות החזקים שבה, ובהם ארמונותיה ומבצריה. אין הכוונה לשכינה הכלואה בארמון, אלא לכך שהעיר נתונה תחת השגחת ה׳. נוֹדַע לְמִשְׂגָּב – ה׳ ניכר כמחסה וכמגן הנשגב של העיר, שהרי העוצמה הנראית בחומותיה ובמבניה אינה עיקר ביטחונה.

בקצרה

זהו המפתח להבנת יתר המזמור: ירושלים אינה מוגנת רק בגלל חומותיה. עיקר שבחה הוא שה׳ נודע כמגנה. מכאן מתחיל גם סיפור המלכים, שניסו לכבוש את העיר וגילו שהכוח העומד מולם גדול מכוחם.

מקורות והרחבות

[8] „ארמנותיה” הם בתי השרים והמבנים המבוצרים שבעיר. בערים אחרות נשענים על חוזק המבנה, אך הפסוק מלמד שהמשגב של ירושלים הוא השגחת ה׳ השוכנת בקרבה. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

[9] „משגב” הוא מקום חזק ובטוח שאפשר להישען עליו בשעת סכנה. במזמור ה׳ הוא הנודע למשגב, ולא הארמונות עצמם. זו ההבחנה המרכזית שבין חוזק הבניין לבין מקור הביטחון. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

חלק שני – המלכים נבהלים והישועה נגלית

עתה בא סיפור המפנה: מלכים התאחדו כדי להילחם בציון, אולם כשהם פוגשים בעוצמת ההשגחה התאגדותם הופכת לפחד ולנסיגה.

פסוק ה – המלכים מתכנסים נגד ירושלים

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ [10] עָבְרוּ יַחְדָּו [11].

ביאור הפסוק

כִּי הִנֵּה – המשורר מצביע על המעשה הממחיש את השגחת ה׳ על העיר. הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ – מלכים אחדים התאספו וקבעו לעצמם מטרה משותפת להילחם בירושלים. עָבְרוּ יַחְדָּו – יצאו יחד למסעם לעבר העיר, כשהם מאוחדים בכוונתם. לפי פירוש מלבי״ם, הדברים רומזים גם למסעם המשותף באוניות לעבר הארץ.

בקצרה

תחילה האיום נראה גדול: לא אויב בודד אלא מלכים שהתאגדו יחדיו. אולם המזמור מספר על התכנסותם דווקא כדי להמחיש את ההיפוך שיתגלה בפסוקים הבאים — מי שנכנס למערכה בביטחון ובכוח, נסוג ממנה בפחד.

מקורות והרחבות

[10] „נועדו” פירושו קבעו מפגש או התוועדו יחדיו. לפי דרך אחת, מדובר במלכי העמים המצטרפים למלחמת גוג ומגוג נגד ירושלים. זהו פירוש עתידי ולא תיאור של אירוע ששמו נזכר בפסוק. (רד״ק; מצודת ציון; מצודת דוד)

[11] לפי פירוש נוסף, „עברו יחדו” קשור למסע המלכים באוניות בדרך לכיבוש ירושלים, כחלק מפירושו לפסוק „ברוח קדים תשבר אניות תרשיש”. פירוש זה יוצר מהלך סיפורי מיוחד ואינו זהה לפירוש הרואה במזמור חזון של ישועה עתידית. (מלבי״ם)

פסוק ו – המלכים רואים ונמלטים

הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ [12] נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ.

ביאור הפסוק

הֵמָּה רָאוּ – המלכים ראו את גילוי עוצמת ה׳ ואת הישועה שנעשתה לירושלים. כֵּן תָּמָהוּ – מראה הדברים עורר בהם תדהמה, מפני שלא ציפו למה שהתגלה לעיניהם. נִבְהֲלוּ – הפחד אחז בהם. נֶחְפָּזוּ – מיהרו לסגת ולהימלט, לאחר שתוכניתם להילחם בעיר התמוטטה.

בקצרה

ברגע אחד משתנה המצב: המלכים שהתאגדו בביטחון מוצאים עצמם נבהלים מפני מה שראו. הפסוק מדגיש שהישועה אינה נמדדת רק בניצחון צבאי, אלא גם בכך שהכוח שאיים על ירושלים מאבד את ביטחונו ונמלט.

מקורות והרחבות

[12] סדר הפעלים „ראו, תמהו, נבהלו, נחפזו” מתאר התפתחות: מן הראייה אל הפליאה, ממנה אל הבהלה ולבסוף אל הנסיגה. לפי פירושי העתיד, מדובר במראה גבורות ה׳ בעת הצלת ירושלים; לפי דרך של סערה ממשית, הם נבהלו ממעשה ההצלה שהתרחש בסערה. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

פסוק ז – פחד האויבים כרעדת יולדת

רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם [13] חִיל כַּיּוֹלֵדָה [14].

ביאור הפסוק

רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם – במקום שבו הגיעו האויבים מתוך מחשבה לנצח, אחזה בהם רעדה חזקה. חִיל – חלחלה וכאב של פחד. כַּיּוֹלֵדָה – כמו רעדה וכאבים עזים האוחזים ביולדת בשעת לידה, שאין בכוחה לבטלם מיד. כך המלכים נתקפו פחד שאינו בשליטתם.

בקצרה

כוחם של האויבים מתגלה כשברירי. לא חסרו להם מלכים וצבאות, אך לנוכח גילוי הנהגת ה׳ אחז בהם פחד גדול. הדימוי החריף ליולדת מבטא כמה חזקה הייתה הבהלה ששינתה את מצבם.

מקורות והרחבות

[13] „חיל” אינו מציין כאן חיל צבאי אלא חלחלה, אימה וצירי כאב. הדימוי „כיולדה” נפוץ בנבואות לתיאור רעדה נוכח מאורע גדול שאין לאדם שליטה בו. (רד״ק; מצודת ציון; מצודת דוד)

[14] יש פירוש המדגיש שדווקא במקום שבו רצו המלכים להרוג את יושבי ירושלים אחזה אותם הרעדה. כך הפסוק מדגיש היפוך בין כוונת האויבים לבין מה שאירע להם. (רד״ק)

פסוק ח – רוח הקדים ושבירת אוניות תרשיש

בְּרוּחַ קָדִים [15] תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ [16].

ביאור הפסוק

בְּרוּחַ קָדִים – ברוח מזרחית עזה ומסוכנת לספינות. תְּשַׁבֵּר – היא שוברת בכוחה את כלי השיט הגדולים. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ – אוניות גדולות הידועות במסעות רחוקים ובמסחר ימי, והן משמשות כאן דוגמה לעוצמה אנושית שעלולה להישבר ברגע. לפי פירוש אחד, זהו דימוי לבהלת המלכים ולהתפוררות כוחם, כאוניות הנשברות בסערה. לפי פירוש אחר, מדובר בסערה ממשית שפגעה באוניות הצבא שהתקרב למלחמה.

בקצרה

פסוק קצר זה ממחיש את שבריריותו של הכוח האנושי. אפילו אוניות גדולות וחזקות אינן עומדות תמיד בפני רוח עזה. אין לערבב בין הפירוש הרואה כאן משל לבין הפירוש המתאר סערה ממשית; אך בשניהם אותו מסר: כוחם של המתנשאים על ירושלים אינו בלתי מוגבל.

מקורות והרחבות

[15] „רוח קדים” נחשבת במקרא לרוח חזקה העלולה להביא הרס. לפי דרך אחת, האויבים נבהלו כאילו הוכו ברוח מזרחית השוברת ספינות; לפי דרך אחרת, נשברו אוניות העמים שבאו עם גוג. (רד״ק; מצודת דוד)

[16] „אוניות תרשיש” הן אוניות גדולות המתאימות למסעות ארוכים, ואין הכרח להבין שכל אונייה שהוזכרה בשם זה הפליגה דווקא לעיר ששמה תרשיש. לפי פירוש נוסף הרוח שברה בפועל את אוניות המלכים וכך הצילה את ירושלים. (מלבי״ם; רד״ק)

חלק שלישי – מהשמועה אל ההודיה

לאחר תיאור בהלת האויבים, השיר עובר אל ראיית הישועה, אל בית המקדש, אל פרסום תהילת ה׳ ואל שמחת הערים.

פסוק ט – מה ששמענו הפך למה שראינו

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ [17] בְּעִיר יְיָ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה [18].

ביאור הפסוק

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ – מה ששמענו על גבורות ה׳ ועל הבטחתו לשמור על ירושלים, זכינו לראות מתגלה לעינינו. לפי פירוש אחר, שמענו את קול הסערה וראינו את פעולתה בקרבת העיר. בְּעִיר יְיָ צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ – בירושלים, עיר ה׳ שהוא אדון כל הכוחות והצבאות. אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם – ה׳ הוא שיקיים את העיר על יסודותיה ויעמיד אותה במקומה, לפי ההבטחה והתקווה העומדות בבסיס השירה. סֶלָה – חתימת הדברים בהדגשה ובהשתהות של שירה.

בקצרה

הישועה משנה את אופן ההכרה בה׳: הדברים שהיו ידועים מן המסורת ומהבטחות הנביאים נעשים מציאות מוחשית. המשורר אינו מסתפק בהתפעלות חד־פעמית, אלא מבקש לראות בהצלת ירושלים סימן להשגחת ה׳ הנמשכת עליה.

מקורות והרחבות

[17] לפי דרך אחת, „כאשר שמענו כן ראינו” מוסב על דברי הנביאים שהתנבאו על נפילת האויבים ועל הצלת ירושלים. לפי דרך אחרת, בני העיר שמעו את הסערה והיו עדים לפעולתה, אך העיר עצמה לא נפגעה. אין להציג את שני ההסברים כאותו פירוש. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

[18] „יכוננה” הוא מלשון הכנה ועמידה יציבה על בסיס. „עד עולם” מתאר את התקווה או ההבטחה לקיומה של ירושלים לפי ההקשר הפרשני, ובמיוחד בחזון הישועה העתידה. אין זו קביעה שלא התרחשו בעבר חורבן או פגיעה בעיר. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

פסוק י – בתוך המקדש חושבים על חסדי ה׳

דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ [19] בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ.

ביאור הפסוק

דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ – חשבנו והתבוננו בחסדך, או קיווינו וציפינו לו, כפי שנאמר בכמה מדרכי הפירוש. בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ – בתוך בית המקדש, במקום שבו ישראל מתאספים לעבודת ה׳ ולהודיה. לפי פירוש אחד, גם בשעת הסכנה התפללנו שם מתוך תקווה לחסדך. לפי פירוש אחר, לאחר הישועה אנו שבים ומעמיקים במחשבה על החסד שנגלה לנו.

בקצרה

לאחר הפחד והישועה, המשורר מפנה את המבט מן האויבים אל בית ה׳. שם מתברר שעיקר התגובה למאורע אינו רק שמחה על ניצחון, אלא התבוננות בחסד ה׳ והודיה עליו. מה שראו בעיניים צריך להעמיק בלב.

מקורות והרחבות

[19] „דמינו” מתפרש בשתי דרכים: לשון ציפייה ותקווה, או לשון מחשבה ודימוי. לפי דרך אחת ישראל ייחלו לחסד ה׳; לפי דרך אחרת חשבו על חסדו בשעת המלחמה; ועוד הודגש שבתוך ההיכל הכירו תחילה בעיקר את מידת החסד. (רש״י; רד״ק; מצודת ציון; מצודת דוד; מלבי״ם)

פסוק יא – תהילת ה׳ מגיעה עד קצות הארץ

כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ עַל קַצְוֵי אֶרֶץ [20] צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ [21].

ביאור הפסוק

כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ – כשם שגדולתך ושמך נודעים בעולם, כך ראוי שיתפרסם גם השבח על דרכי הנהגתך. עַל קַצְוֵי אֶרֶץ – עד המקומות הרחוקים ביותר, לאחר שעמים רבים יכירו את גבורותיך ואת צדק משפטך. צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ – כוחך, שהימין משמשת לו משל, פועל בצדק וביושר. גם כאשר ה׳ דן את האויבים ומציל את עמו, משפטו אינו כוח חסר הבחנה אלא משפט צדק.

בקצרה

הישועה בירושלים אינה נשארת ידיעה מקומית. היא נעשית סיבה לשבח ה׳ בעולם כולו. המשורר מדגיש שגדולתו של הבורא מתגלה לא רק בכוח להושיע, אלא גם בצדק שבו הוא מנהיג ושופט את העולם.

מקורות והרחבות

[20] לפי דרך אחת, כמו ששמו של ה׳ הוכר מדברי הנביאים, כך תהילתו תתפרסם בקצות הארץ כאשר יראו שהדברים התקיימו. הפירוש מתייחס לפרסום ההשגחה בעולם בעקבות הישועה. (רד״ק)

[21] „צדק מלאה ימינך” מתאר את כוחו של ה׳ כפועל לפי משפט וצדק. לפי פירוש אחד יש הבחנה בין הנהגת החסד המורגשת לישראל בהיכל לבין משפט הצדק הנגלה לעמים, ולפי פירוש נוסף אין ה׳ מעניש בכוח ללא צדק. (מצודת דוד; מלבי״ם)

פסוק יב – שמחת ציון וערי יהודה

יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה [22] לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ [23].

ביאור הפסוק

יִשְׂמַח הַר צִיּוֹן – ירושלים וכל יושביה ישמחו על הישועה שה׳ עשה לה. תָּגֵלְנָה בְּנוֹת יְהוּדָה – גם הערים והיישובים שבארץ יהודה שמסביב לירושלים יצטרפו לשמחה. הן מכונות „בנות” בדרך משל, כאילו ירושלים היא העיר המרכזית והן סביבה. לְמַעַן מִשְׁפָּטֶיךָ – בגלל משפטי ה׳ שנעשו באויבים ושבהם התגלו צדקתו והשגחתו.

בקצרה

הצלת ירושלים איננה שמחה של עיר אחת בלבד. היא נותנת ביטחון ותקווה לכל הסביבה, ולכן גם ערי יהודה משתתפות בהודיה. המשורר מלמד שהישועה הפרטית או המקומית יכולה להפוך להכרה משותפת בחסדי ה׳.

מקורות והרחבות

[22] „בנות יהודה” הן ערי יהודה הסובבות את ירושלים. הביטוי „בנות” משמש במקרא לעיתים ליישובים הנלווים לעיר המרכזית, ולאו דווקא לבנות אדם. (רד״ק; מצודת ציון; מצודת דוד)

[23] „למען משפטיך” מכוון לפסק הדין האלוהי שנעשה באויבים שהתאספו להילחם בעיר. לפי פירוש נוסף, ציון מכירה את הנהגת ה׳ מקרוב, ואילו לערי יהודה הנס הוא חידוש המעורר גיל מיוחד. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

חלק רביעי – התבוננות בעיר והעברת הזיכרון לדורות

המשורר מזמין את השומעים לבחון את ירושלים ולספר את מה שראו לדורות הבאים. הסיפור מסתיים בהצהרת אמונה על הנהגת ה׳ המתמדת.

פסוק יג – הקיפו את ציון והתבוננו במגדליה

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ [24] סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ [25].

ביאור הפסוק

סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ – לכו סביב ירושלים, עברו סביבה והביטו בה מכל צדדיה. סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ – מנו את מגדליה ושימו לב לשלמותם ולבניינם. לפי דרך אחת, המשורר מבקש לראות את תפארת העיר שנבחרה לעבודת ה׳; ולפי דרך אחרת, דווקא לאחר הסכנה יש לבחון שלא נהרסו מגדליה, וכך להכיר את גודל ההצלה.

בקצרה

הקריאה להקיף את ירושלים אינה טיול חסר תכלית. היא הופכת את הראייה למעשה של זכירה והודיה. מי שמתבונן בעיר לאחר הישועה לומד להעריך את מה שנשמר ולא לקבל אותו כמובן מאליו.

מקורות והרחבות

[24] „סבו” פירושו הלכו מסביב ו„הקיפוה” מוסיף הסתכלות מכל צד. לפי דרך אחת, זהו תיאור התפארת של בניין ירושלים; ולפי דרך אחרת, זהו מבחן מוחשי לכך שהסערה לא הרסה את מגדליה. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

[25] „ספרו מגדליה” יכול להתפרש על מניית המגדלים ממש, מתוך התבוננות בכמותם ובשלמותם, ולא על סיפור מילולי בלבד. בהמשך המזמור תופיע גם הבקשה לספר לדור הבא את משמעות מה שנראה. (מצודת דוד; מלבי״ם)

פסוק יד – שימו לב לחומות וספרו לדורות

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָהּ [26] פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ [27] לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן [28].

ביאור הפסוק

שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָהּ – שימו לב לחיל שלה, למערכת החומות והביצורים שסביב העיר, והתבוננו במצבן. פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ – הביטו בארמונות הגבוהים ובפסגותיהם, או לפי פירוש אחר הגביהו וחזקו אותם. לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן – כדי שתוכלו למסור לדורות הבאים את תפארת העיר ואת הישועה שנעשתה לה, כך שגם מי שלא ראה את המאורע ידע להכיר בחסדי ה׳.

בקצרה

כאן מגיע המזמור מן ההודיה אל האחריות. לא די להודות על מה שראינו, אלא צריך להעביר את הזיכרון לילדינו ולדורות הבאים. הבניינים והמגדלים הופכים לעדות המסייעת לספר מה קרה ומי שמר על העיר.

מקורות והרחבות

[26] „חיל” הוא חומה נמוכה או מערכת ביצורים הנלווית לחומה הגדולה. אין הכוונה בפסוק זה לחיל של חיילים. (רד״ק; מצודת ציון; מלבי״ם)

[27] „פסגו ארמנותיה” מתפרש לפי פירוש אחד על ההתבוננות בגובה הארמונות ובפסגותיהם; לפי פירוש אחר אפשר לפרש בלשון הגבהה וחיזוק הארמונות. אלה שתי הבנות שונות של הפעולה, ויש להביאן זו לצד זו ולא לערבב ביניהן. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

[28] „למען תספרו לדור אחרון” מבהיר שתכלית הסיבוב וההתבוננות היא להעביר לדורות הבאים את משמעות הישועה ואת יופייה של העיר. התיעוד והסיפור נעשים חלק מעבודת ההודיה. (רד״ק; מצודת דוד)

פסוק טו – הנהגת ה׳ נמשכת גם אחרי הישועה

כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד [29] הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת [30].

ביאור הפסוק

כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ – האל שעשה את הישועה ושמר על ירושלים הוא אלוהינו, ואנו מכירים בהנהגתו ובקשר שלנו אליו. עוֹלָם וָעֶד – מלכותו והשגחתו אינן שייכות למאורע חולף בלבד, אלא נמשכות בכל הדורות. הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת – לפי פירוש אחד, ינהיג אותנו עד יום מותנו; לפי פירוש אחר, זו לשון של הנהגה תמידית, לעולם. יש גם פירושים אחרים לצירוף המיוחד „על מות”, ולכן נכון להבחין בין המשמעויות ולא להציג אחת מהן כמוסכמת על כולם.

בקצרה

אחרי הזמנת העם לראות את העיר ולספר עליה לדורות, המשורר מסיים במה שצריך להישאר בלב: לא רק הזיכרון של הצלה אחת אלא הביטחון שה׳ הוא אלוהינו ומנהיגנו גם בהמשך הדרך. ההודיה על העבר נעשית מקור לאמונה לעתיד.

מקורות והרחבות

[29] „כי זה אלהים אלהינו” קושר בין ההצלה שנראתה בעיר לבין האמונה בה׳ כמנהיג עמו. לפי פירוש נוסף, הוא עצמו החיל והמשגב האמיתי שנזכרו קודם, ואין הביטחון נשען על הבניינים. (רד״ק; מצודת דוד; מלבי״ם)

[30] „על מות” הוא ביטוי שנחלקו בפירושו: יש שפירשו „עד מות”, כלומר עד סוף חיינו, ויש שפירשו שהביטוי קשור לעלומים. דרך אחרת מבארת „עולמית”, ויש פירוש נוסף שמקשר את הביטוי למונח „עלמות” שבמזמור מ״ו. אין להסיק מן הפסוק הבטחה מפורשת לחיים ללא פגע או ללא מוות. (רד״ק; מצודת ציון; מצודת דוד; מלבי״ם)

העיקר שצריך לזכור

מזמור מ״ח מלמד שהשבח הגדול של ירושלים איננו רק יופייה או חוזק חומותיה, אלא השגחת ה׳ הנגלית בה. המזמור מתחיל בתפארת ציון, עובר לתיאור מלכים שיצאו נגדה ואיבדו את ביטחונם, ומסתיים בהכרה שהבורא הוא המשגב האמיתי של העיר. אין בדברים ביטול של חשיבות הבניינים וההגנה, אלא הבהרה שגם הדברים החשובים הללו אינם מקור הביטחון האחרון של האדם ושל העם.

המהלך המיוחד שבמזמור הוא המעבר מ„כאשר שמענו כן ראינו” אל „למען תספרו לדור אחרון”. תחילה אדם שומע על חסדי ה׳, אחר כך זוכה לראותם, ולבסוף מוטלת עליו האחריות שלא להניח לזיכרון להתפוגג. עלינו לדעת להתבונן בטובות שכבר קיבלנו, להודות עליהן ולספר לדורות הבאים מה נתן לנו כוח ותקווה בשעות הקשות.

עוד מלמד המזמור שהקשר לה׳ אינו מוגבל לרגעי הישועה. גם כשהאירוע מסתיים והשמחה שוככת, נשארת ההכרזה „כי זה אלהים אלהינו עולם ועד”. זו משמעות הביטחון המתמשך: לא רק לזכור שה׳ עזר לנו פעם אחת, אלא להאמין שאפשר לפנות אליו, לעבוד אותו ולסמוך על הנהגתו גם בכל יום חדש.

סיכום מעשי למתפלל

כשאומרים את המזמור בשיר של יום שני, כדאי להתחיל במילים „גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד” ולחשוב על גדולת ה׳ ועל זכותה של ירושלים להיות מקום קדושתו. אפשר לבקש שנזכה לראות בטובת ירושלים, בשלומה ובבניינה, ולהתחזק באהבת העיר ובכבוד המקום שנבחר לעבודת ה׳.

כשמגיעים לפסוקים „אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב” ו„כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ”, כדאי להיזכר בפעם שבה ראינו עזרה או הצלה שלא הייתה מובנת מאליה, ולהודות עליה. הדבר אינו מחייב לצפות לנס גלוי בכל קושי, אלא מלמד להפנות את הלב אל ה׳, לעשות את ההשתדלות הנכונה ולא לשכוח את הטובות שכבר זכינו להן.

ובמילים „סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ” ו„לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן”, אפשר לקבל על עצמנו מעשה פשוט: לספר לבני הבית או לילדים על חסד משמעותי שזכינו לו, כדי שלא יישאר זיכרון של אדם אחד בלבד. לבסוף, כשאומרים „כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד”, כדאי לכוון שנזכה ללכת בדרכי ה׳ ולבטוח בו גם לאחר שרגע הישועה עבר, מתוך ידיעה שהקשר אליו הוא יסוד קבוע בחיינו.

מזמור מח | גדול ה׳ ומהולל מאד

תוכן קשור

מזמור צ״ב | מזמור שיר ליום השבת

מזמור צ״ג – ה׳ מלך גאות לבש

מזמור פ״א | הרנינו לאלהים עוזנו

מזמור צד | אל נקמות ה׳, אל נקמות הופיע