מזמור צ״ח | שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ

תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם

נוסח המזמור

א. מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. ב. הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ. ג. זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ. ד. הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. ה. זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה. ו. בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ. ז. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. ח. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. ט. לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מדוע קוראים לשיר שיר חדש?

מזמור צ״ח פותח בקריאה נרגשת: „שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ, כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה”. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בהזמנה כללית להלל את הבורא, אבל לשון המזמור מלמדת שהשיר נובע מישועה מיוחדת: ה׳ גילה את כוחו, עשה צדקה לעמו, והישועה הייתה גלויה עד שגם אומות העולם יכלו לראות אותה. שיר חדש אינו רק שינוי של מנגינה ישנה, הוא תגובה לדבר חדש שאירע במציאות, לגילוי שמעניק לאדם סיבה חדשה להודות. כך בנויה גם התפילה: לעתים אנו חוזרים על אותן מילים, אך מבקשים לומר אותן בלב המסוגל לראות מחדש את חסדי ה׳.

שלושה מעגלים של שירה: ישראל, האנושות והבריאה כולה

זהו מהלכו המיוחד של המזמור, כפי שהודגש בקובץ המקורי. בתחילה מתוארת ישועת בית ישראל והנאמנות לברית שניתנה לו. לאחר מכן נשמעת הקריאה „הָרִיעוּ לַה׳ כָּל הָאָרֶץ”, והיא פונה אל כלל יושבי העולם, ולבסוף גם הים, הנהרות וההרים מצטרפים כביכול למקהלת השבח. השמחה הולכת ומתרחבת ממי שקיבל את החסד באופן ישיר אל מי שרואה את משמעותו מבחוץ, ועד לתיאור פיוטי של הטבע כולו כאילו הוא שותף בה. בכך מלמד המשורר שישועת ישראל אינה רק אירוע פרטי, גילוי נאמנותו של ה׳ פותח פתח להכרה רחבה יותר במלכותו.

„הושיעה לו ימינו” – ישועה שאינה תלויה בכוח אחר

המזמור מתאר את הישועה בלשון „הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ”. אין הכוונה שלקב״ה יש יד וזרוע כשל אדם, אלה דימויים אנושיים לכוחו ולהנהגתו. כפי שמסביר מצודת דוד, לא נדרשה לו תשועה מגורם אחר, אלא כוחו שלו הביא את הישועה. המלבי״ם מוסיף רובד פרשני ומבחין בין הנהגת ה׳ בדרך הטבע לבין הנהגה ניסית המתגלית מחוץ לחוקיות הרגילה. המקור שהעלית מדגיש בעיקר את דימוי הלוחם המנצח בכוח עצמו. כל הפירושים מלמדים שהשירה מכוונת אל מקור הישועה ולא אל הכלים האנושיים שהיו שותפים להתרחשותה.

הישועה של ישראל הופכת לגילוי צדק לפני העמים

שלוש מילים מרכזיות חוזרות בחלק הראשון: ישועה, צדקה ואמונה. ה׳ „הוֹדִיעַ” את הישועה, „גִּלָּה” את צדקתו, ו„זָכַר” את חסדו ואת אמונתו לבית ישראל. לפי המשמעות שהודגשה במקור, הזכירה כאן אינה זיכרון של דבר שנשכח, אלא הוצאת ההבטחה מן הכוח אל הפועל. הנאמנות של ה׳ לעמו נעשית גלויה כאשר ההבטחה מתממשת, והעמים יכולים לזהות שהתרחשה כאן הנהגה שיש בה צדק. לכן לא נאמר רק שישראל ראו את ההצלה, אלא „רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ”. האמונה שנשאה ישראל בתקופת ההמתנה הופכת לעדות שכל העולם יכול לשמוע ולראות.

מדוע מזכירים כינור, חצוצרות ושופר?

משהקריאה מתרחבת לכל יושבי הארץ, גם צורת ההודאה משתנה. לא מדובר עוד בהכרה שכלית בלבד, אלא בשירה, ברינה, בנגינה ובתרועה. הכינור מלווה שירת הודיה, ואילו החצוצרות והשופר קשורים כאן לתיאור מלכותי: „הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה׳”. כשם שמריעים לפני מלך בשעה שהוא בא אל עמו, כך המשורר מצייר את העולם כולו מקבל את פני מלכו האמיתי. אין זו הוראה מעשית לנגן בכלים בזמן אמירת המזמור בשבת, אלא תיאור פיוטי וטקסי של עוצמת השמחה.

האם הנהרות באמת מוחאים כפיים?

בפסוקים האחרונים נדמה שגם הטבע מקבל קול: הים רועם, הנהרות מוחאים כף וההרים מרננים. זוהי לשון ציורית, כפי שנאמר במקור שהעלית, המבקשת לצייר עולם שאינו נשאר אדיש להתגלות מלכות ה׳. רש״י מבאר שאין לנהרות ידיים ממש, והדיבור הוא בלשון שהאוזן רגילה לשמוע כדי לתאר שמחה, אבן עזרא מציע גם פירוש אחר, שהכוונה לבני אדם הנוסעים בים ובנהרות וחיים בין ההרים. אין צורך לבחור בפרשנות אחת כדי להבין את עוצמת התמונה: השמחה גדולה כל כך עד שהמשורר מרחיב אותה מעבר למילים שאנשים יכולים להשמיע.

מדוע הופעת ה׳ למשפט היא סיבה לשמחה?

זוהי נקודת השיא של כל המזמור. לאחר תיאורי התרועה, השירה והשמחה נאמר: „כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים”. הופעת שופט יכולה לעורר יראה, אך כאן העולם שמח, משום שהשופט אינו נוהג בשרירות או במשוא פנים. כשהמשפט אמיתי, העוול אינו מקבל את המילה האחרונה, וכבוד האדם והיושר יכולים לעמוד על מכונם. המאירי קושר את השמחה לשלום ולביטחון הצומחים מהנהגה ישרה. לכן סופו של המזמור אינו תוספת נפרדת לפתיחתו: הנפלאות והישועה הן חלק מן התקווה הגדולה שהעולם יונהג באמת ובצדק.

הקשר לקבלת שבת – מן העמל אל מלכות ה׳

בסדר קבלת שבת אנו אומרים את המזמור לצד מזמורים נוספים המתארים את מלכות ה׳ על העולם. במשך ימי המעשה קל לראות רק מאמצים אנושיים, תכניות וקשיים. הכניסה לשבת מזמינה אותנו להיזכר שמעל הכול עומדת הנהגת ה׳, ושיש ערך להודיה, לאמונה ולציפייה למשפט ישר גם כאשר התמונה עדיין אינה שלמה. מזמור צ״ח מכניס את המתפלל לאווירה של שמחה שאינה מתכחשת למציאות, אלא מבקשת לראות את ישועת ה׳ כמקור תקווה לכל העולם. כך שיר של הצלה נעשה גם קריאה לבנות חיים שיש בהם יושר, הכרת תודה ושלום.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פתיחה | פסוק א׳ – קריאה לשיר שיר חדש בעקבות נפלאותיו וישועתו של ה׳.

חלק ראשון | פסוקים ב׳–ג׳ – גילוי ישועת ישראל וצדקת ה׳ לעיני הגויים, וקיום החסד וההבטחה לבית ישראל.

חלק שני | פסוקים ד׳–ו׳ – התרחבות ההודיה לכל העולם – קריאות שמחה, שירה ונגינה וקבלת פני מלך העולם.

חלק שלישי | פסוקים ז׳–ט׳ – תיאור הים, הנהרות וההרים כשותפים לשירה על גילוי מלכות ה׳ ועל המשפט הישר.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פתיחה | השיר החדש על הישועה
פסוק א׳: נפלאותיו של ה׳ קוראות לשיר שיר מחודש.

פסוק א – שיר חדש בעקבות ישועה גלויה

מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ [1] כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה [2] הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ [3] וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ.

ביאור הפסוק

מִזְמוֹר – כותרת של דברי שירה ושבח, בלי ציון שם המחבר בפסוק זה. שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ – השמיעו לה׳ שירה חדשה הראויה לישועה חדשה ומיוחדת. זוהי קריאה שלא להסתפק בהרגל, אלא לתת ביטוי של שמחה למה שהתרחש. כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה – מפני שה׳ עשה מעשים מופלאים, החורגים מן המהלך הרגיל שאנו מצפים לו, והצלה זו מעוררת השתאות. הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ – הישועה נעשתה בכוח ה׳ עצמו, ולא מכוח שליט או לוחם אחר. „ימין” ו„זרוע” הן לשונות ציוריות לגבורתו, כאילו לוחם גדול ניצח בעצמו.

בקצרה

כאשר מופיעה טובה גדולה, ראוי שההודיה תהיה מחודשת. גם אם המילים מוכרות לנו, אפשר לומר אותן בתשומת לב חדשה ולייחס את מקור הישועה לה׳.

מקורות והרחבות

[1] רש״י מפרש את השירה על העתיד לבוא, אבן עזרא מציע שהיא על ביאת הגואל, ורד״ק קושר אותה לגאולה העתידה. המקור שהועלה מדגיש גם את פשט השירה כהודאה על ישועה מיוחדת. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק על מזמור צ״ח)

[2] לדברי המלבי״ם, המזמור מתמקד בהנהגה ניסית גלויה, לעומת הנהגה דרך חוקי הטבע שנידונה במזמור שקדם לו. (מלבי״ם על פסוק א׳)

[3] מצודת דוד מסביר שה׳ אינו זקוק לישועה מזולתו, אלא כוחו שלו הושיע. ההשוואה ללוחם המנצח ללא מסייעים מופיעה בגוף הביאור המקורי. (מצודת דוד, אבן עזרא על פסוק א׳)

חלק ראשון | חסד, צדקה ונאמנות
פסוקים ב׳–ג׳: ישועת ישראל נעשית גלויה לעיני העמים.

פסוק ב | הצדק נעשה גלוי לעיני העמים

הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ [5] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ [4].

ביאור הפסוק

הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ – ה׳ פרסם בעולם את הישועה שעשה והביא לכך שניתן להכיר בגודל הצלתו. לְעֵינֵי הַגּוֹיִם – הדבר לא אירע רק בסתר ובתוך ישראל, גם העמים האחרים היו עדים לו. גִּלָּה צִדְקָתוֹ – ה׳ הראה שהנהגתו היא צדק, משום שנשאר נאמן להבטחתו והביא לידי גילוי את הצדקה שעשה עם עמו.

בקצרה

ישועה יכולה ללמד לא רק את מי שניצל, אלא גם את מי שרואה אותה. כשנאמנות מתגלה במעשים, היא מעוררת הכרה ואמון.

מקורות והרחבות

[4] על קיום הבטחת ה׳ נאמר בנחמיה: „וַתָּקֶם אֶת דְּבָרֶיךָ כִּי צַדִּיק אָתָּה”. זהו המקור שהובא בקובץ להבהרת הקשר שבין צדקה לנאמנות להבטחה. (נחמיה ט׳, ח׳, ההערה הראשונה בקובץ המקורי)

[5] אבן עזרא מעיר שהמזמור משתמש בלשון עבר – „הודיע”, „גילה” – ובכך מצייר את ההתגלות כאירוע שכבר נעשה או כוודאות של ישועה צפויה. (אבן עזרא על פסוק ב׳)

פסוק ג | החסד והנאמנות לבית ישראל

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ [6] לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ [7] אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

ביאור הפסוק

זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ – ה׳ הביא לידי ביטוי את חסדו ואת נאמנותו להבטחות שנתן, ולא עזב את הברית עם ישראל. „זכר” אינו מלמד על שכחה קודמת, אלא על הופעת הדבר במעשה. לְבֵית יִשְׂרָאֵל – החסד והנאמנות מיוחדים לקשר שבין ה׳ לעמו, כפי שהודגש בתחילת המזמור. רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ – אפילו יושבי המקומות הרחוקים ביותר בעולם נעשו עדים להתרחשות. אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ – הם ראו את ההצלה שעשה אלוהי ישראל לעמו, ומתוך כך נחשפה לעיניהם מלכותו.

בקצרה

גם כשאדם ממתין זמן רב לקיום הבטחה, הזיכרון של הקשר ושל הנאמנות יכול ללוות אותו. המזמור מתאר את הרגע שבו התקווה נעשית גלויה לעין.

מקורות והרחבות

[6] רד״ק קושר את הזכירה לגאולת ישראל, והמאירי מבאר את „אמונתו” במשמעות של נאמנותו להבטחה. זהו הרקע למהלך שהוצג בקובץ. (רד״ק ומאירי על פסוק ג׳)

[7] „אפסי ארץ” הם קצות העולם. ביאור זה מדגיש את המעבר מישועת עם אחד להכרה של אומות רבות בכוח ה׳. (אבן עזרא ורד״ק על פסוק ג׳)

חלק שני | השמחה מתרחבת לכל הארץ
פסוקים ד׳–ו׳: רינה, נגינה ותרועת המלכת ה׳.

פסוק ד – קריאה לכל הארץ לשיר

הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ [8] פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ [9] וְזַמֵּרוּ.

ביאור הפסוק

הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ – כל יושבי הארץ נקראים להרים קול גדול של שמחה והודיה, לאחר שישועת ישראל התפרסמה גם מחוץ לגבולות עמה. פִּצְחוּ – פתחו בשיר בהתלהבות, כאילו הקול פורץ מתוך הלב ואינו יכול להישאר סגור. וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ – השמיעו רינה וזמרה בקולות ובניגונים. ריבוי הפעלים מתאר שמחה גדולה הבאה לידי ביטוי בדרכים שונות.

בקצרה

השמחה על הטוב אינה צריכה להישאר עניין פרטי. כאשר האדם מזהה חסד וישועה, הוא מסוגל גם לשתף אחרים בהודיה.

מקורות והרחבות

[8] רד״ק מסביר ששמחת הגאולה נוגעת גם לעמים האחרים, משום שהיא עשויה להביא שלום וטובה לעולם כולו. (רד״ק על פסוק ד׳)

[9] לשונות התרועה והרינה הן דרכים שונות להשמיע קול שמחה. הדגשתן יחד מגבירה את הרושם של התפרצות הודיה. (אבן עזרא על פסוק ד׳)

פסוק ה – הכינור והשירה משלימים זה את זה

זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר [11] בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה [10].

ביאור הפסוק

זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר – נגנו לכבוד ה׳ בכינור מתוך הודיה ושמחה על גילוי מלכותו. בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה – לוו את נגינת הכינור גם בשירה הנשמעת בפה. השילוב בין קול הכלי לקול האדם נותן ביטוי עשיר ושלם יותר להודיה.

בקצרה

נגינת כלי והשירה שבפה הן דרכים שונות לבטא את אותו הלב המודה. גם תפילה בנוסח קבוע זקוקה לכוונה שתעניק למילים קול חי.

מקורות והרחבות

[10] בקובץ הודגש שהכלים אינם נזכרים משום שקול האדם אינו מספיק, אלא כדי לצייר הודיה שלמה שבה השמחה מתבטאת בלב, בקול ובמעשה. (ההערה השנייה בקובץ המקורי)

[11] אבן עזרא מסביר את החזרה על „בכינור”: תחילה בנגינת הכינור לעצמה, ולאחר מכן בנגינה המלֻווה בקול זמרה. (אבן עזרא על פסוק ה׳)

פסוק ו – תרועת מלכות לפני ה׳

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר [13] הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ [12] יְיָ.

ביאור הפסוק

בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר – בקולות החצוצרות והשופר, שהם כלי תרועה המבטאים הוד והכרזה חגיגית. הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ – הרימו קול שמחה והמלכה לפני ה׳, מלכו האמיתי של העולם, כדרך שמריעים לקבלת פני מלך בשר ודם.

בקצרה

המזמור קורא לא רק להודות לה׳ על מעשה מסוים, אלא להכיר במלכותו. ההודיה נעשית קבלת עול של אמת, יושר ונאמנות.

מקורות והרחבות

[12] בהמלכת שלמה נאמר „וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה”. הקובץ מביא דוגמה זו למנהג התרועה בעת המלכת מלך. (מלכים א׳ א׳, ל״ט, ההערה השלישית בקובץ)

[13] אבן עזרא מסביר שהזכרת המלך מתאימה לקבלת פניו בקולות תרועה. אין בזה חיוב עצמאי לנגן בכלים בעת אמירת המזמור בסדר קבלת שבת. (אבן עזרא על פסוק ו׳)

חלק שלישי | גם הבריאה מצטרפת
פסוקים ז׳–ט׳: הים, הנהרות וההרים שמחים במשפט ישר.

פסוק ז – שירת הים והעולם המיושב

יִרְעַם הַיָּם [14] וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ [15].

ביאור הפסוק

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ – כביכול הים וכל היצורים שבו ישמיעו קול רועם, כאילו גם הם משתתפים בשמחה. זהו ציור פיוטי של הבריאה כולה המצטרפת להודיה. תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ – גם הארץ המיושבת וכל בני האדם החיים בה נקראים להצטרף לרינה. שום חלק מן העולם אינו נשאר מחוץ לשירת המלכות.

בקצרה

קבלת מלכות ה׳ אינה שייכת רק לבית הכנסת או לעם אחד. היא נוגעת לעולם כולו ולדרך שבה האדם פוגש את הבריאה שסביבו.

מקורות והרחבות

[14] רד״ק מבאר את שירת הים כמליצה על שמחת העולם, מצודת דוד מפרש שהים ישמיע קול רועם כאילו זהו קול שמחה. (רד״ק ומצודת דוד על פסוק ז׳)

[15] „תבל” היא הארץ המיושבת. הצבת התבל לצד הים מוסיפה לתמונת השבח גם את הטבע וגם את האנושות, כפי שהודגש במבוא שבקובץ. (עיון במבנה המזמור)

פסוק ח – הנהרות וההרים מצטרפים לרינה

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף [16] יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ [17].

ביאור הפסוק

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף – הנהרות מתוארים בלשון מליצה כאנשים המכים כף אל כף בשעת שמחה. קול זרימתם נעשה, בדמיונו של המשורר, חלק ממנגינת ההודיה. יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ – גם ההרים, העומדים ושותקים בדרך כלל, מצוירים כמשמיעים שירה יחד. כל הבריאה נעשית כביכול מקהלה אחת לכבוד ה׳.

בקצרה

גם מה שנראה דומם וחסר קול יכול לעורר באדם התפעלות. הפסוק מלמד אותנו להקשיב לעולם בעין של הודיה, ולא לראות בו רק חומר שנועד לשימושנו.

מקורות והרחבות

[16] רש״י מסביר שאין לנהרות כפיים באמת, אלא שהמשורר משתמש בלשון אנושית כדי לתאר שמחה. בקובץ הוסבר שקול הנהר מדומה למחיאות כפיים. (רש״י, מצודת דוד, ההערה הרביעית בקובץ)

[17] לפי אבן עזרא, אפשר לפרש גם על בני אדם הנמצאים בספינות, בנהרות ובאזורים הרריים, שכולם ירננו לה׳. כך מובחנת הקריאה המשלית מן האפשרות לפירוש על בני האדם. (אבן עזרא, פירוש חלופי לפסוק ח׳)

פסוק ט – שמחת העולם לקראת משפט אמת

לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ [18] יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק [19] וְעַמִּים [20] בְּמֵישָׁרִים.

ביאור הפסוק

לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ – הבריאה כולה מרננת לפני ה׳ משום שהוא בא להנהיג את העולם במשפט. אין זה רק רגע של פחד מן הדין, אלא בשורה שהצדק עתיד להתגלות. יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק – ה׳ ישפוט את בני האדם בצדק ובאמת, בלי עיוות ובלי העדפת בעלי הכוח על החלשים. וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים – כל העמים יהיו נתונים להנהגה ישרה והוגנת. „מישרים” מציינים משפט מתוקן שאינו נוטה מן האמת.

בקצרה

השיא של השיר אינו הכוח או הניצחון עצמם, אלא השימוש בהם לכינון צדק. כשהעולם מתנהל ביושר, יש סיבה אמיתית לשמחה לכל יושביו.

מקורות והרחבות

[18] המפרשים מדגישים את הקשר שבין רינת כל העולם לבין הופעת ה׳ למשפט. לפי ההקשר, המשפט נושא עמו תקווה לתיקון המציאות. (אבן עזרא ורד״ק על פסוק ט׳)

[19] המלבי״ם מפרש שבמזמור זה משפט ה׳ מתגלה בהנהגה ניסית, שלא כדרך חוקי הטבע הקבועים. (מלבי״ם על פסוקים ח׳–ט׳)

[20] המאירי קושר את שמחת הבריאה לשלום וליכולת לחיות בביטחון כאשר המשפט הוא משפט אמת. זהו פשר השמחה שבחתימת המזמור. (מאירי על מזמור צ״ח)

העיקר שצריך לזכור

מזמור צ״ח מלמד ששירה אמיתית נולדת מהכרה בטוב. כאשר ה׳ עושה נפלאות ומביא ישועה לעמו, האדם אינו מסתפק בידיעה שאירע דבר גדול, הוא מתבקש להגיב בלבו ובפיו, ולייחס את הטובה למי שמנהיג את העולם. לכן הקריאה הראשונה היא „שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ”: אפשר להתחיל מחדש גם כשמילות השיר מוכרות.

מהלך המזמור מתרחב בשלושה מעגלים. בראשון נמצא עם ישראל, שבשורת הצלתו מגלה שה׳ זוכר את חסדו ואת אמונתו. בשני נמצאת האנושות כולה, הרואה את הצדקה ומתבקשת להריע למלך העולם. בשלישי נמצאת הבריאה: גם הים, הנהרות וההרים נעשים כביכול חלק מן ההודיה. כך השמחה אינה נותרת בתוך גבול פרטי, אלא נעשית בשורה של טוב לכל העולם.

המזמור מלמד גם דבר עמוק על הביטוי „צדקה”. אין די בכוח המסוגל לנצח, הכוח מקבל את משמעותו כשהוא מגלה נאמנות, מציל מעוול ומכונן משפט אמת. לכן שירת הניצחון אינה מסתיימת בכוח הזרוע אלא ב„יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים”. הישועה והמשפט הם חלק מאותו מהלך של תיקון.

לבסוף, המזמור מבקש להעניק למתפלל מבט רחב: גם מה שנראה לו קבוע ודומם יכול להיות הזמנה להכרת הבורא. הים הגועש, הנהר הזורם וההר העומד אינם רק פרטי נוף, הם נעשים בשירה סמלים לעולם המתחדש מול מלכות ה׳. כאשר האדם מתבונן כך במציאות, הוא מסוגל לשמוח בטובה, להמתין לגילוי צדק ולפעול בעצמו ביושר.

סיכום מעשי למתפלל

במילים „שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ” כדאי להיזכר בחסד אחד שהתחדש בחייך לאחרונה — אפילו דבר קטן שנראה מובן מאליו. אמור את הפסוק כהודיה על אותה טובה, ולא רק כקריאת מילים מן הסידור.

כשאתה אומר „זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל”, חשוב על מצבים שבהם לא ראית מיד את התוצאה, אך יכולת להישען על האמונה שה׳ אינו שוכח את עמו. אין זו הבטחה לדעת מתי תבוא כל ישועה, אלא דרך לשמור על קשר ועל תקווה גם בתוך המתנה.

ב„הָרִיעוּ לַה׳ כָּל הָאָרֶץ” ו„בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר” נסה לדמיין קבלת פנים של מלך נערץ, ולאחר מכן הפנה את המחשבה אל מלך העולם. הכרה במלכותו אמורה להשפיע גם על המעשים: על דרך הדיבור, על ההתייחסות לאחרים ועל היושר שבבחירותיך.

בפסוקים „נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף, יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ” אפשר להתבונן בכוחו של הדימוי. השירה מתרחבת אל כל הבריאה, ומזכירה לאדם שגם בעולם המוכר לו יש פלא והזדמנות להודיה. השבת מאפשרת להתבונן מעט בלי למהר מיד לדבר הבא.

וכשתגיע לחתימה „יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים”, בקש בלבך שיתגלה בעולם צדק אמיתי, וקבל על עצמך מעשה אחד של יושר או חסד כלפי אדם אחר. כך השירה על משפט ה׳ תהפוך גם לתפילה שתכוון את דרך חייך

מזמור צ״ח | שִׁירוּ לַה׳ שִׁיר חָדָשׁ

תוכן קשור

מזמור צ״ב | מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת

מזמור צ״א | יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן

מזמור צ׳ | תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים

מזמור ל״ג | רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּה׳