מזמור קי״ז | הַלְלוּ אֶת ה׳ כָּל גּוֹיִם

נוסח המזמור

א. הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. ב. כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.

על המזמור | הרקע והמסר המרכזי

מדוע המזמור הקצר ביותר פונה דווקא לכל אומות העולם?

מזמור קי״ז כולל שני פסוקים בלבד, אך הוא מבטא רעיון גדול: ההכרה בגדולת ה׳ ובחסדיו אינה אמורה להישאר נחלת ישראל בלבד, אלא להתפשט בעולם כולו. המשורר קורא לכל הגויים והאומות להלל את ה׳, ומנמק זאת במילים „כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ, וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם”.

לכאורה, יש כאן קושי. אם החסד גבר עלינו, כלומר על ישראל, מדוע דווקא אומות העולם נקראות להודות עליו? האם לא היה ראוי לומר תחילה שישראל עצמם צריכים להודות לה׳?

בגמרא במסכת פסחים מובאת דרשת חז״ל שלפיה אומות העולם צריכות להלל את ה׳ על הגבורות והנפלאות שהוא עושה עמן, וישראל צריכים להודות לו על אחת כמה וכמה, שהרי גבר עליהם חסדו. לפי דרשה זו, הקריאה לאומות העולם מלמדת בדרך של קל וחומר על חובת ההודיה המיוחדת של ישראל.

רד״ק מפרש שהמזמור מתייחס לעתיד לבוא, כאשר כל העמים יכירו בגדולת ה׳ ובגאולת ישראל. הגויים ששעבדו את ישראל יראו את גאולתם ויודו שהבטחות ה׳ התקיימו. המלבי״ם מפרש את המזמור בהקשר של הצלת ירושלים מיד סנחריב, כאשר גם עמים אחרים שנפגעו ממלחמותיו זכו להינצל בעקבות מפלתו.

לפי הפירושים הללו, המזמור מלמד שחסדי ה׳ לישראל אינם מאורעות פרטיים שאין להם משמעות לעולם. הם מגלים את הנהגתו, את יכולתו ואת נאמנותו להבטחותיו, ולכן ראוי שגם העמים יכירו בהם.

מה ההבדל בין חסדו של ה׳ לבין אמיתו?

הפסוק השני מזכיר שתי מידות: „חַסְדּוֹ” ו„אֱמֶת ה׳”. לכאורה, אם החסד כבר מבטא את הטובה שה׳ עושה, מה מוסיפה האמת?

רש״י מבאר ש„אמת ה׳ לעולם” מתייחסת לכך שהבורא שמר את ההבטחות שהבטיח לאבות. רד״ק מפרש שהגאולה העתידה תוכיח שדבר ה׳ אמת, ושגם לאחר תקופה ארוכה של גלות הבטחתו אינה מתבטלת.

החסד מתאר את הטובה והישועה שניתנות לאדם, ואילו האמת מדגישה את נאמנותו של הבורא ואת קיום הבטחותיו. אפשר לראות כאן שני יסודות משלימים: ה׳ מיטיב עם ברואיו בחסדו, והוא נאמן לדברו גם כאשר מימוש ההבטחה מתמשך זמן רב.

לפיכך, המזמור אינו רק שירת הודיה על טובה מסוימת, אלא גם הכרזה על נאמנותו המתמדת של ה׳.

מה הקשר של המזמור להלל?

מזמור קי״ז מופיע לאחר המזמור „אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה׳”, שבו המשורר מתאר ישועה אישית ומבקש להודות עליה בפני הציבור. כעת מתרחב מעגל ההודיה, והקריאה מופנית אל כל אומות העולם.

כך נוצר מהלך רעיוני: האדם מודה על הישועה שזכה לה, ישראל מודים על חסדי ה׳ עמם, ולבסוף מתגלה השאיפה שכל בני האדם יכירו בגדולת הבורא.

רד״ק מדגיש שהמזמור מכוון לימים שבהם כל העמים יודו בה׳, אף שישראל ואומות העולם אינם שווים בחובות המצוות המוטלות עליהם. בכך מתגלה השאיפה שהאמונה בבורא וההכרה בחסדיו יתפשטו בעולם כולו.

כאשר אומרים מזמור זה בהלל, ראוי לכוון שלא רק אנו מודים על הישועות שנעשו לנו, אלא שאנו מבקשים שגם העולם כולו יכיר במי שעשה אותן.

בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים

פסוק א׳ – הקריאה לכל אומות העולם להלל את ה׳: השבח אינו מוגבל לישראל, אלא ראוי שיתפשט בקרב כל העמים.

פסוק ב׳ – חסד ה׳ ואמיתות הבטחותיו: חסדי ה׳ לישראל וקיום בריתו מגלים את נאמנותו ומהווים סיבה להודיה ולשבח.

ביאור מאיר | הסבר הפסוקים

פסוק א – כל אומות העולם נקראות להכיר בגדולת ה׳

הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם[1] שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים[2].

ביאור הפסוק

הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם – כל אומות העולם נקראות להלל את ה׳ ולהכיר בגדולתו ובהשגחתו. רד״ק מפרש שהמזמור מכוון לעתיד לבוא, כאשר כל העמים יכירו בבורא לאחר שיראו את גאולת ישראל ואת קיום הבטחותיו. אבן עזרא מביא פירוש שלפיו הקריאה מופנית לעמים שהיו תחת ממשלת דוד, ומביא גם את פירוש רבי משה הכהן שהכוונה לכל עמי העולם, מפני שכולם נהנים מחסדי ה׳ המקיים ומפרנס את ברואיו. בגמרא במסכת פסחים מבואר שאומות העולם צריכות לשבח את ה׳ על הנפלאות שעשה עמן, וכל שכן ישראל שגבר עליהם חסדו. שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים – כל העמים נקראים להרבות בשבח הבורא. רד״ק מפרש שזו חזרה על הקריאה הראשונה בלשון אחרת כדי לחזקה. המלבי״ם מבחין בין „גויים” ל„אומים”, ומבאר שהקריאה כוללת גם עמים שכבר הכירו במידה מסוימת בגדולת ה׳, וכעת יעמיקו את הכרתם בעקבות הישועה. הפסוק מלמד שההכרה בגדולת הבורא ובחסדיו אינה אמורה להישאר מצומצמת, אלא ראוי שתתפשט בעולם כולו.

בקצרה

כל אומות העולם נקראות להלל את ה׳ על חסדיו ונפלאותיו. חז״ל מלמדים שאם הגויים צריכים להודות על הטובות שנעשו להם, ישראל צריכים להודות על אחת כמה וכמה.

מקורות והרחבות

[1] רד״ק מפרש שהמזמור מכוון לעתיד לבוא, כאשר כל העמים יכירו בגדולת ה׳ בעקבות גאולת ישראל. אבן עזרא מביא פירוש על העמים שתחת ממשלת דוד, ופירוש נוסף שהקריאה מופנית לכל עמי העולם על חסדי ה׳ בקיום הבריאה. בגמרא מבואר שהאומות מהללות את ה׳ על הנפלאות שנעשו להן, וישראל על אחת כמה וכמה. (רד״ק ואבן עזרא, תהילים קי״ז, א׳. תלמוד בבלי, פסחים קי״ח ע״ב)

[2] רד״ק מפרש ש„שבחוהו כל האומים” חוזר ומחזק את הקריאה להלל. המלבי״ם מבחין בין הגויים לבין האומים, ומקשר את שבחם להכרה גדולה יותר בישועת ה׳. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ז, א׳)

פסוק ב – חסד ה׳ ואמיתות הבטחותיו הם יסוד ההודיה

כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ[3] וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ[4].

ביאור הפסוק

כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ – חסדו של ה׳ התגלה כלפינו בעוצמה גדולה, והוא הרבה להיטיב עמנו. המילה „גבר” מבטאת התחזקות והתגברות, ולכן המשורר מדגיש את ריבוי החסד שנעשה לישראל. רש״י מבאר שאם אומות העולם נקראות להלל את ה׳, ישראל צריכים לעשות זאת ביתר שאת, מפני שגבר עליהם חסדו. רד״ק מפרש שהכוונה לגאולה העתידה, שבה ה׳ יוציא את ישראל מן הגלות, אף שהעמים לא האמינו שהדבר אפשרי. המלבי״ם מבאר שגם אומות אחרות זכו לטובה בעקבות הצלת ישראל מיד סנחריב, ולכן גם הן נקראות להודות. וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם – דבר ה׳ אמת והבטחותיו מתקיימות. רש״י מפרש שהכוונה לקיום ההבטחות שניתנו לאבות. רד״ק מדגיש שהברית עם האבות אינה מתבטלת גם לאחר דורות רבים, וגאולת ישראל תגלה את אמיתותה. המלבי״ם מקשר את הדברים לבקשה שנאמרה במזמור קט״ו: „עַל חַסְדְּךָ, עַל אֲמִתֶּךָ”, ומבאר שכאן המשורר מודה על התגלות החסד ועל קיום ההבטחה. הַלְלוּ יָהּ – קריאה נוספת להלל את ה׳, החותמת את המזמור ומחזקת את ההודיה. הפסוק מלמד שההודיה אינה רק על הישועה עצמה, אלא גם על ההכרה שהבורא נאמן לבריתו ולהבטחותיו.

בקצרה

חסד ה׳ לישראל התגלה בעוצמה גדולה, וקיום הבטחותיו מוכיח את נאמנותו. ההודיה היא גם על הישועה וגם על כך שדבר ה׳ מתקיים לאורך הדורות.

מקורות והרחבות

[3] רש״י מבאר שישראל חייבים להודות ביתר שאת מפני שגבר עליהם חסד ה׳. רד״ק מפרש שהכוונה לגאולה מן הגלות, והמלבי״ם מקשר את הפסוק להצלה מיד סנחריב, שהועילה גם לעמים אחרים. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ז, א׳–ב׳)

[4] רש״י מפרש ש„אמת ה׳ לעולם” מתייחסת לשמירת ההבטחות לאבות. רד״ק מדגיש את קיום הברית גם לאחר הגלות, והמלבי״ם מקשר את החסד והאמת לבקשה שנאמרה במזמור קט״ו. (רש״י, רד״ק ומלבי״ם, תהילים קי״ז, ב׳. תהילים קט״ו, א׳)

העיקר שצריך לזכור

מזמור קי״ז מלמד שההודיה לה׳ אינה מוגבלת לאדם מסוים או לעם אחד בלבד. אמנם ישראל זכו להשגחה מיוחדת ולנפלאות גדולות, אך חסדי ה׳ והנהגתו הם סיבה לכך שכל אומות העולם יכירו בגדולתו.

הפסוק הראשון קורא לכל הגויים והאומים להלל את ה׳. בגמרא במסכת פסחים מבואר שאם אומות העולם צריכות להודות על הגבורות והנפלאות שנעשו להן, ישראל צריכים להודות על אחת כמה וכמה, מפני שגבר עליהם חסדו. מכאן נלמד שככל שהאדם מכיר בטובות רבות יותר שנעשו לו, כך ראוי שתגדל גם הכרת הטוב שלו.

רד״ק מפרש שהמזמור מכוון לגאולה העתידה, שבה כל העמים יראו את קיום הבטחות ה׳ ויכירו באמיתות דברו. המלבי״ם מבאר את הדברים גם על הצלה שבה ישועת ישראל הביאה טובה לעמים אחרים. שני הפירושים מדגישים שחסדי ה׳ לישראל יכולים להתגלות לעיני העולם ולחזק את ההכרה בגדולת הבורא.

הפסוק השני מדגיש את החסד ואת האמת. החסד מבטא את הטובה שה׳ מעניק, ואילו האמת מתייחסת לנאמנותו ולקיום הבטחותיו. רש״י מדגיש שה׳ שמר את ההבטחות שניתנו לאבות, גם לאחר דורות רבים.

המזמור הקצר מלמד גם על חשיבות ההודיה המתמשכת. אין להודות רק ברגע שבו מתרחשת הישועה, אלא ראוי לזכור אותה ולהמשיך לשבח את ה׳ על חסדיו. משום כך מסתיים המזמור במילים „הַלְלוּ יָהּ”, המחדשות את הקריאה להודיה.

המסר המרכזי של מזמור קי״ז הוא שההכרה בחסדי ה׳ צריכה להוביל להודיה עמוקה ומתמשכת. ככל שאנו מתבוננים בטובות שנעשו לנו ובנאמנותו של הבורא להבטחותיו, כך ראוי שנרבה להודות לו ולחיות מתוך אמונה והכרת טובה.

סיכום מעשי למתפלל

כאשר אומרים את מזמור קי״ז בהלל, כדאי להתבונן במילים „הַלְלוּ אֶת ה׳ כָּל גּוֹיִם”. אנו מודים לה׳ על הנפלאות שנעשו לישראל, אך גם מבקשים שגדולתו תהיה מוכרת בעולם כולו. אפשר לכוון לכך שהכרת ה׳ והשבח על חסדיו יתפשטו בקרב כל העמים.

במילים „כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ” אפשר לחשוב על החסדים המיוחדים שזכינו להם. לעיתים האדם מתרגל לטובות שהוא מקבל ואינו מרגיש עד כמה הן משמעותיות. המזמור מזכיר שככל שאנו מכירים בטובות רבות יותר, כך ראוי שתגדל הכרת הטוב שלנו.

אפשר ללמוד מכאן גם על חשיבות ההודיה לאחרים. אדם שקיבל עזרה מבני משפחתו, מחבריו או מאנשים אחרים לא צריך לראות אותה כמובנת מאליה. ראוי להכיר במעשה הטוב, להודות עליו ולזכור אותו גם לאחר שחלף זמן.

כאשר מגיעים לפסוק „וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם”, אפשר להתבונן בנאמנותו של הבורא לבריתו ולהבטחותיו. רד״ק מלמד שגם כאשר הגאולה מתעכבת זמן רב, אין פירוש הדבר שההבטחה התבטלה. ההכרה הזאת יכולה לחזק את התקווה ואת הסבלנות, בלי לגרום לאדם להתעלם מן הקשיים שבהווה.

המילה „אמת” יכולה לעורר אותנו גם לבחון את נאמנותנו שלנו. כשם שאנו משבחים את ה׳ על קיום הבטחותיו, כך ראוי שנשתדל לעמוד בדיבורנו ובהתחייבויותינו כלפי אחרים. אפשר לקבל על עצמנו לדייק יותר בהבטחות שאנו נותנים ולהקפיד לקיימן.

לבסוף, במילים „הַלְלוּ יָהּ” אפשר לחשוב על כך שההודיה אינה צריכה להסתיים עם אמירת ההלל. ראוי לקחת ממנה גם הנהגה מעשית, כגון להודות על טובה מסוימת, להרבות במעשי חסד או לסייע לאחרים להכיר בטוב שניתן להם.

המסר המעשי של המזמור הוא להרבות בהכרת טובה, לזכור את חסדי ה׳ גם לאחר שחלף זמן, וללמוד ממידת האמת והנאמנות של הבורא לנהוג ביושר ולעמוד בדיבורנו.