מזמור ק״נ | הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ

ייחודו של מזמור ק״נ הוא במיעוט התיאורים ובחזרה המרובה על הציווי להלל. במקום לספר באריכות על נפלאות ה׳, המשורר חוזר על אותה קריאה ומחליף בכל פעם את הסיבה להלל או את האופן שבו יש לעשות זאת. החזרה יוצרת תחושה של שירה המתגברת והולכת, כאילו בכל פעם מצטרף קול נוסף אל ההלל.

רד״ק מציין שבמזמור מופיעים שלושה עשר ביטויי הלל, והוא רואה בכך רמז לשלוש עשרה מידותיו של הקב״ה. בכך הוא מעניק לחזרה משמעות עמוקה יותר. אין זו כפילות שאין בה צורך, אלא ריבוי של שבחים המתאימים לגדולת הבורא ולמידותיו. ככל שמנסים להלל את ה׳, מגלים שיש עוד צד בגדולתו ועוד טובה הראויה להודיה.

יש כאן גם לימוד על טבעה של התפילה. לעיתים האדם מבקש לבטא רגש גדול, אולם המילים הרגילות אינן מספיקות לו. הוא חוזר שוב ושוב על אותה קריאה, לא מפני שאינו יודע מה לומר, אלא מפני שהדבר שהוא מבקש לבטא גדול מן המילים. כך חוזרת המילה „הללוהו” במזמור, כאשר כל חזרה מוסיפה להלל משמעות נוספת.

„בקדשו” ו„ברקיע עוזו” – היכן מהללים את ה׳?

הפסוק הראשון מצווה „הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ, הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ”. לכאורה, מדוע נזכרים שני מקומות שונים? האם השבח נאמר במקדש, בשמים או בעולם כולו?

המפרשים הציעו לכך כמה דרכי ביאור. רד״ק ומצודת דוד מפרשים ש„בקדשו” מתייחס לעולם הקדושה העליון, עולם המלאכים, ואילו „ברקיע עוזו” מתייחס לרקיע שבו ניכרים כוחו וגדולתו של הבורא. לפי פירושם, המשורר מרים את עיני האדם אל העולמות העליונים ומבקש שכל המציאות תעיד על גדולת ה׳.

אבן עזרא מביא גם פירוש אחר בשם רבי יהודה הלוי, שלפיו „בקדשו” מתייחס למקדש, ו„רקיע עוזו” יכול להתפרש על הארון ומקומו המקודש. לפי דרך זו, הקריאה מופנית במיוחד אל עובדי המקדש ואל הלויים המשוררים בו. הפירושים אינם זהים, אך שניהם מגלים רעיון משותף: השבח אינו מוגבל לחייו הפרטיים של האדם. הוא מחבר בין עבודת הקודש לבין גדולתו של ה׳ המתגלה בעולם כולו.

המלבי״ם מוסיף הבחנה מיוחדת. לדבריו, הפסוק מתאר שני אופנים שבהם מתגלית הנהגת ה׳: הנהגה מיוחדת של קדושה, שהיא למעלה מסדרי הטבע הרגילים, והנהגת העולם באמצעות הסדרים הקבועים בבריאה. לפי פירוש זה, המזמור מזמין את האדם להלל את ה׳ הן על הניסים והישועות הגלויות והן על המציאות המתנהלת מדי יום על פי סדרי הטבע.

האם אנו יכולים להלל את ה׳ כפי גודל גדולתו?

בפסוק השני נאמר „הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו, הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ”. המשורר מצווה להלל את ה׳ על גבורותיו ובהתאם לרוב גדולתו. אך כיצד יכול אדם מוגבל להלל את הבורא שאין גבול לגדולתו?

מצודת דוד מפרש שכפי שגדולתו של ה׳ מרובה, כך ראוי להרבות בשבחו. אין הכוונה שהאדם מסוגל להקיף את כל גדולת ה׳ במילותיו, אלא שעליו להשתדל להרבות בשבח ובהודיה ככל יכולתו. עצם ההכרה שאין גבול לגדולת הבורא היא חלק מן השבח.

המלבי״ם מבחין בין „גבורותיו” לבין „רוב גדלו”. גבורותיו הן המעשים שבהם מתגלה כוחו באופן מיוחד, ואילו רוב גדולתו מתגלה גם בהנהגת העולם על פי הסדר שקבע בבריאתו. כך חוזר הרעיון שנאמר בפסוק הראשון: יש להלל את ה׳ על הניסים המשנים את סדרי הטבע, אך גם על עצם קיומם של סדרי הטבע.

מכאן עולה יסוד חשוב למתפלל. אין צורך להמתין למאורע יוצא דופן כדי להכיר בגדולת ה׳. גם החיים הרגילים, הבריאה והאפשרות להתקיים בכל יום הם סיבה לשבח. ככל שהאדם מרבה להתבונן, כך הוא מגלה שגם הדברים שנראו לו פשוטים מכילים סיבות רבות להודיה.

מדוע נזכרים במזמור כלי נגינה רבים כל כך?

מחציתו השנייה של המזמור מוקדשת לכלי נגינה. המשורר מזכיר שופר, נבל, כינור, תוף, מחול, מינים, עוגב וצלצלים. לכאורה, מדוע יש צורך למנות כל כך הרבה כלים? האם לא די לומר שיש להלל את ה׳ בשירה ובנגינה?

הפירוט יוצר תמונה של שירה גדולה שבה משתתפים קולות רבים ושונים. קול השופר חד ומעורר, הכינור והנבל מפיקים נעימות של כלי מיתר, התוף מעניק קצב, המחול מבטא שמחה בתנועה, והצלצלים מוסיפים קולות חזקים הנשמעים למרחוק. אין כאן קול אחד החוזר על עצמו, אלא צירוף של קולות היוצרים יחד שירה שלמה.

חלק מן הכלים נזכרים במקומות אחרים במקרא, ובייחוד בתיאורי עבודת המקדש. אולם יש שמות כלי נגינה שזיהוים המדויק אינו ברור לנו כיום. רד״ק אומר במפורש על „מינים ועוגב” שאין ידועה לנו צורתם המדויקת. אבן עזרא מוסיף שהכלים משתנים בין ארצות ותקופות, ולכן קשה לקבוע בוודאות לאילו כלים התכוון המשורר.

המשמעות העיקרית של הפסוקים אינה תלויה בזיהוי המדויק של כל כלי. המשורר מבקש לתאר שפע גדול של שבח, שבו כלים בעלי קולות שונים משתתפים יחד. כשם שבני אדם שונים זה מזה בקולם ובכישרונותיהם, כך גם כל כלי מפיק צליל מיוחד, וכולם יכולים להצטרף לשירה אחת המכוונת אל הבורא.

האם ההלל מבטא רק שמחה, או שיש בו גם יראה?

לכאורה, שירה ונגינה מתקשרות בעיקר לשמחה. אולם המלבי״ם מלמד שהמזמור כולל גם יראה ורוממות. בפירושו הוא מבחין בין השופר, המעורר יראה מפני גדולת ה׳, לבין הנבל והכינור המבטאים שמחה. הוא מוסיף שגם התרועה יכולה לעורר חרדה והתבוננות בכוחו של הבורא.

לפי פירושו, עבודת ה׳ השלמה אינה בנויה רק על תחושת שמחה ואינה מצטמצמת ליראה בלבד. השמחה בקרבת ה׳ והיראה מפני רוממותו משלימות זו את זו. אדם המכיר בטוב ה׳ יכול לשמוח בו, ובאותה שעה להבין שהוא עומד לפני בורא העולם, שגדולתו נעלה מכל השגה אנושית.

זהו פירוש רעיוני המוסיף רובד על התיאור הפשוט של כלי הנגינה. בפשט הפסוקים, המשורר מונה כלי שירה ושבח שונים. המלבי״ם מבקש לגלות מה אפשר ללמוד מן השילוב ביניהם על היחס הראוי בין שמחה ליראת שמים.

מדוע ספר תהילים מסתיים דווקא במילים „כל הנשמה תהלל יה”?

לאחר שכל כלי הנגינה נשמעו, מגיע המשורר לפסוק האחרון: „כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ”. עד כאן תיאר המזמור דרכים רבות להלל את ה׳, אך כעת הוא מציב את היסוד העומד מאחורי כולן: הנשמה עצמה.

כלי נגינה יכולים להפיק צלילים מרשימים, אולם ההלל אינו תלוי בהם. אפשר לנגן בכלים רבים ועדיין לא לעורר בלב הכרת טובה, ואפשר לומר כמה מילים פשוטות של הודיה בכוונה עמוקה. הנשמה היא המעניקה להלל את משמעותו הפנימית. כאשר האדם מכיר בגדולת הבורא ומתפעל ממעשיו, קולו הופך לביטוי של הכרה אמיתית.

רד״ק מבאר שההלל הגדול ביותר הוא הלל הנשמה, המתבוננת במעשי ה׳ ומשיגה מגדולתו כפי יכולתה. כל שאר ההילולים מתארים דרכים לבטא את השבח, אך הנשמה היא המכירה בטובה ומבינה את משמעותה.

חז״ל מוסיפים דרשה מפורסמת על המילים „כל הנשמה תהלל יה”. במדרש בראשית רבה נאמר בשם רבי לוי בשם רבי חנינא שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם עליו לקלס לבוראו. הדרשה קוראת את המילה „נשמה” גם במשמעות של „נשימה”, ומזכירה שהחיים עצמם הם מתנה המתחדשת בכל רגע.

הדברים מעניקים לחתימת ספר תהילים משמעות מיוחדת. הספר אינו מסתיים רק בקריאה לשיר בשופר ובכינור, אלא בקריאה לכל מי שיש בו נשמת חיים להלל את ה׳. גם מי שאין בידו כלי נגינה, גם מי שאינו יודע לשיר, וגם מי שאינו מסוגל לומר תפילה ארוכה, יכול להכיר בטובת החיים שניתנה לו ולהודות עליה.

מן השמים ועד הנשימה – המהלך החותם את ספר תהילים

כאשר מתבוננים בסדר הפסוקים, מתגלה מהלך מיוחד. בתחילה המשורר מפנה את המבט כלפי מעלה, אל מקום קדשו של ה׳ ואל הרקיע. משם הוא עובר אל גבורותיו ואל רוב גדולתו, אחר כך אל כלי הנגינה שבעולם האדם, ולבסוף אל הנשמה שבקרבו.

נמצא שהמזמור נע מן המרחבים העליונים אל הדבר הקרוב ביותר לאדם: נשימתו שלו. בתחילה נראה שההלל שייך למקדש, לרקיע ולעולם הנשגב, אך בסוף מתברר שהוא שייך גם לכל אדם חי. אין צורך לעלות לשמים כדי להשתתף בשבח. עצם החיים והיכולת להכיר בבורא מאפשרים לאדם להיות חלק מן ההלל.

הרעיון הזה מתאים במיוחד לחתימת ספר תהילים. לאורך הספר פנה האדם אל ה׳ בכל מצבי חייו, בשמחה ובצער, בביטחון ובפחד, בבקשה ובהודיה. בסופו הוא מגיע להכרה שכל חייו יכולים להיות שירה אחת גדולה לבורא. לכן הפסוק האחרון אינו מסתיים בתיאור של נס מסוים, אלא במילים הכוללות את הכול: „כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ”.

בקצרה

המזמור פותח בהפניית המבט אל קדושת ה׳ ואל השמים המעידים על כוחו. השבח מתחיל כאשר האדם מכיר בכך שהמציאות גדולה בהרבה מן העולם הקטן שהוא רואה סביבו, ושהכול נברא ומונהג בידי ה׳.

מקורות והרחבות

[1] רד״ק ומצודת דוד מפרשים ש„בקדשו” הוא עולם המלאכים, מקום הקדושה העליון. אבן עזרא מביא בשם רבי יהודה הלוי פירוש אחר, שלפיו המילים מתייחסות למקדש ולהיכל, והקריאה מכוונת גם אל הלויים המשוררים בו. (רד״ק, מצודת דוד ואבן עזרא, תהילים ק״נ, א׳)

[2] רד״ק ומצודת דוד מבארים ש„רקיע עוזו” הוא הרקיע שבו ניכרים כוחו וחוזקו של הבורא. המלבי״ם מוסיף הבחנה בין ההנהגה העליונה, המתגלה בקדושה שמעל סדרי הטבע, לבין הנהגת העולם על פי סדרי הטבע המתגלים ברקיע. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ק״נ, א׳)

פסוק ב – השבח על גבורות ה׳ ורוב גדולתו

הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו[3] הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ[4].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו – שבחו את ה׳ על מעשי גבורתו, על הניסים והנפלאות שבהם התגלה כוחו ועל הישועות שעשה לברואיו ולעמו. המשורר אינו מפרט כאן מעשה מסוים, אלא כולל במילה „גבורותיו” את כל המעשים שבהם האדם יכול להכיר בעוצמת הבורא. הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ – הרבו להלל את ה׳ בהתאם לרוב גדולתו. גדולתו של ה׳ אינה מוגבלת, ולכן אין גבול לשבח הראוי לו. האדם אינו מסוגל לתאר את כל גדולת הבורא במילותיו, אך הוא נדרש להשתדל להרבות בשבח ככל יכולתו. בעוד ש„גבורותיו” מתייחס למעשים שבהם מתגלה כוחו, „רוב גדלו” מדגיש את גדולתו העצומה של ה׳, הניכרת גם בסדרי הבריאה ובהנהגת העולם המתמדת.

בקצרה

יש להלל את ה׳ הן על הניסים והישועות הגלויות והן על גדולתו המתגלה בעולם כולו. ככל שהאדם מתבונן יותר במעשיו, כך הוא מגלה שיש עוד ועוד סיבות לשבחו.

מקורות והרחבות

[3] מצודת דוד מפרש שהשבח „בגבורותיו” נעשה באמצעות סיפור גבורות ה׳. כלומר, עצם הזכרת המעשים הגדולים שעשה הבורא היא דרך להללו. (מצודת דוד, תהילים ק״נ, ב׳)

[4] אבן עזרא ומצודת דוד מבארים שכפי שגדולתו של ה׳ מרובה, כך ראוי להרבות בשבחו. המלבי״ם מוסיף הבחנה בין גבורות ה׳ המתגלות בשינוי סדרי הטבע לבין גדולתו המתגלה בהנהגת הבריאה על פי סדריה הקבועים. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם, תהילים ק״נ, ב׳)

כלי הנגינה וההלל

לאחר שהמשורר הזכיר את גדולת ה׳ ואת גבורותיו, הוא עובר לתאר את הדרכים שבהן אפשר לבטא את השבח. קולותיהם השונים של כלי הנגינה מצטרפים לשירה אחת לכבוד הבורא.

פסוק ג – השבח בתקיעת שופר ובנגינת נבל וכינור

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר[5] הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר[6].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר – הללו את ה׳ באמצעות תקיעת שופר. השופר מפיק קול חזק ומיוחד, המשמש במקרא למטרות שונות, ובהן הכרזה, התעוררות ושמחה. כאן הוא נזכר כאמצעי לשבח ולהודיה. קול השופר מעורר את תשומת הלב ומעניק להלל תחושה של רוממות ויראה. הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר – הוסיפו להלל את ה׳ בנגינת נבל וכינור, כלי מיתר ששימשו לשירה ולנגינה. בשונה מקולו החד של השופר, כלי המיתר מפיקים נעימות המשתלבות בשירה. השילוב בין השופר לבין הנבל והכינור מציג דרכים שונות לבטא את שבח ה׳. אפשר לעורר את הלב בקול רב עוצמה, ואפשר להביע את ההודיה גם בנעימה עדינה. כל הקולות יכולים להצטרף לשירה אחת כאשר מטרתם להלל את הבורא.

בקצרה

השבח לה׳ יכול לקבל ביטויים שונים. השופר מעורר יראה ורוממות, והנבל והכינור מבטאים שמחה ונעימות. כך מלמד המזמור שהיראה והשמחה אינן סותרות זו את זו, אלא יכולות להשתלב בעבודת ה׳.

מקורות והרחבות

[5] רד״ק מבאר שהקריאה להלל בתקיעת שופר כוללת גם את החצוצרות. המלבי״ם מעניק לשופר משמעות רעיונית של יראת הרוממות, שבה האדם חש את גדולת הבורא ונכנע לפניו. (רד״ק ומלבי״ם, תהילים ק״נ, ג׳)

[6] הנבל והכינור נזכרים במקרא פעמים רבות ככלי נגינה ששימשו לשירה ולהודיה. המלבי״ם מבאר שהם מבטאים את צד השמחה המשתלב עם היראה שמעורר קול השופר. (דברי הימים א׳ ט״ו, ט״ז, מלבי״ם, תהילים ק״נ, ג׳)

פסוק ד – תוף, מחול, מינים ועוגב

הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל[7] הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב[8].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל – הללו את ה׳ בתוף ובמחול. התוף הוא כלי הקשה המפיק צלילים קצובים, ואילו המחול מתאר לפי אחד הפירושים המקובלים ריקוד של שמחה. יש גם פירושים הרואים במחול שם של כלי נגינה. המשורר מתאר שמחה גדולה שבה השבח אינו נשאר במילים בלבד, אלא מקבל ביטוי גם בקצב ובתנועה. הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב – הללו את ה׳ גם באמצעות כלי נגינה נוספים הנקראים „מינים” ו„עוגב”. זיהוים המדויק של כלים אלה אינו מוסכם. יש שפירשו את „מינים” כקבוצת כלי נגינה המנגנים יחד, ואילו „עוגב” הוא שם של כלי שיר קדום. מטרת המשורר אינה ללמד כיצד לבנות את הכלים או כיצד לנגן בהם, אלא להרחיב את תמונת השבח. לאחר השופר, הנבל והכינור, מצטרפים גם כלים נוספים, וכל אחד מהם מוסיף קול מיוחד לשירת ההלל.

בקצרה

השמחה וההודיה יכולות לקבל ביטוי בקול, בניגון ובתנועה. ריבוי הכלים מלמד שאין דרך אחת בלבד לבטא שבח, ושהקולות השונים יכולים להשתלב יחד כאשר כולם מכוונים למטרה אחת.

מקורות והרחבות

[7] לאחר קריעת ים סוף נאמר שמרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות. מצודת ציון מבאר שהמחול הוא ריקוד של שמחה, ומציין גם את השימוש בשם זה לכלי נגינה המעורר מחול. (שמות ט״ו, כ׳, מצודת ציון, תהילים ק״נ, ד׳)

[8] רש״י ומצודת ציון מפרשים ש„מינים ועוגב” הם שמות של כלי נגינה. רד״ק מדגיש שצורתם המדויקת אינה ידועה לנו, ואבן עזרא מבאר ש„מינים” עשויים לציין כמה כלים המנגנים יחד. לכן אין לקבוע בוודאות את המבנה המדויק של הכלים. (רש״י, רד״ק, אבן עזרא ומצודת ציון, תהילים ק״נ, ד׳)

פסוק ה – השבח בקולות הצלצלים והתרועה

הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע[9] הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה[10].

ביאור הפסוק

הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע – הללו את ה׳ בכלי נגינה המשמיעים קול חזק וברור, הנקראים „צלצלי שמע”. המפרשים מזהים אותם עם מצלתיים או כלי הקשה דומים, העשויים להשמיע צליל הנשמע למרחוק. השם „שמע” מדגיש את הקול הנשמע והבולט של הכלי. הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה – הוסיפו להלל בכלים המשמיעים קול של תרועה, כלומר קול חזק ומתפרץ. יש מן המפרשים שהבחינו בין כלי ההקשה של „צלצלי שמע” לבין כלים המשמיעים תרועה, ויש שפירשו ששני הביטויים מתארים סוגים שונים של קולות צלצול. המשורר מגיע כאן לשיא תיאור הנגינה. לאחר שהזכיר כלי מיתר, תוף ומחול, הוא מתאר קולות חזקים הממלאים את המקום. כל הכלים מצטרפים יחד לשירה גדולה לכבוד ה׳.

בקצרה

תיאור הנגינה מגיע לשיאו בקולות חזקים ובתרועה. השבח מתחיל בהתבוננות בגדולת הבורא ומתרחב לשירה שבה נשמעים קולות רבים, שכולם נועדו להלל את שמו.

מקורות והרחבות

[9] רש״י מפרש ש„צלצלי שמע” הם מצלתיים המשמיעים קול. רד״ק מקשר אותם לכלי המצלתיים שנזכרו בספר דברי הימים, שבהם השמיעו קול גדול. (רש״י ורד״ק, תהילים ק״נ, ה׳, דברי הימים א׳ ט״ו, י״ט)

[10] רד״ק מפרש ש„צלצלי תרועה” משמיעים קול של תרועה. מצודת ציון מבאר שאפשר לזהותם עם כלים המשמיעים קול תרועה חזק, ומלבי״ם מוסיף שהתרועה יכולה לעורר גם יראה מפני ה׳ לצד שמחת השירה. (רד״ק, מצודת ציון ומלבי״ם, תהילים ק״נ, ה׳)

חתימת ספר תהילים – ההלל של כל נשמה

לאחר תיאור כלי הנגינה והקולות השונים, מסיים המשורר בקריאה כוללת. לא כלי הנגינה הם עיקר השבח, אלא הנשמה המעניקה לשירה את משמעותה.

פסוק ו – כל נשמה מהללת את ה׳

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ[11] הַלְלוּיָהּ[12].

ביאור הפסוק

כֹּל הַנְּשָׁמָה – כל מי שיש בו נשמת חיים, ובייחוד כל אדם בעל נפש המסוגלת להכיר בגדולת הבורא ולהודות לו. לאחר שהמשורר הזכיר כלים שונים ואופנים רבים של שירה, הוא פונה אל היסוד החשוב מכולם: הנשמה עצמה. תְּהַלֵּל יָהּ – כל נשמה תהלל את ה׳ ותשבח אותו. אין ההלל תלוי דווקא בשופר, בכינור או בכלי נגינה אחר, אלא בהכרת הלב וביכולת האדם להתבונן במעשי הבורא. הנשמה היא שמעניקה למילים ולצלילים את משמעותם הרוחנית. חז״ל הוסיפו ודרשו את המילה „נשמה” גם מלשון „נשימה”, ללמד שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם עליו להודות לבוראו. עצם החיים הם מתנה, וכל נשימה היא הזדמנות נוספת להכיר בטוב ה׳. הַלְלוּיָהּ – במילה זו מסתיים המזמור, ובה נחתם ספר תהילים כולו. לאחר כל התפילות, הבקשות, השירות וההודאות, נשארת הקריאה הפשוטה והמקיפה מכולן: הללו את ה׳.

בקצרה

כלי הנגינה יכולים להשמיע צלילים רבים, אבל הנשמה היא המעניקה לשבח את משמעותו. ספר תהילים מסתיים בקריאה לכל אדם להכיר במתנת החיים ולהודות לה׳, אפילו על הדבר הפשוט ביותר: הנשימה שהוא נושם.

מקורות והרחבות

[11] רד״ק מבאר שהילול הנשמה הוא ההילול הנעלה ביותר, משום שהוא נובע מהתבוננות במעשי ה׳ ומהכרת גדולתו כפי יכולתה של הנשמה. מצודת דוד מפרש שכל מי שיש בו נשמה ונפש משכלת נקרא להלל את ה׳. (רד״ק ומצודת דוד, תהילים ק״נ, ו׳)

[12] במדרש בראשית רבה נאמר בשם רבי לוי בשם רבי חנינא שעל כל נשימה ונשימה שאדם נושם עליו לקלס את בוראו. המלבי״ם מביא רעיון דומה ומבאר שכל נשימה היא גילוי מחודש של חסד ה׳ המקיים את האדם. אבן עזרא מביא פירוש נוסף המקשר בין נשימת האדם לבין כוחו להפיק קול ונעימה בשירה. (בראשית רבה י״ד, ט׳, מלבי״ם ואבן עזרא, תהילים ק״נ, ו׳)

אולם את עיקר הכוונה כדאי להקדיש לפסוק האחרון, „כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ”. כאן אפשר לעצור לרגע ולהתבונן בעצם מתנת החיים. כל נשימה נראית לנו פשוטה ומובנת מאליה, מפני שהיא מלווה אותנו בכל רגע בלי שנצטרך לחשוב עליה. חז״ל מלמדים שדווקא הנשימה הזאת היא סיבה להודיה. האדם אינו צריך להמתין עד שיתרחש נס גדול כדי לומר תודה. עצם העובדה שהוא חי ונושם היא טובה גדולה.

אפשר לקבל על עצמנו הנהגה קטנה בעקבות המזמור: לבחור רגע אחד במהלך היום שבו נעצור ונודה לה׳ על טובה פשוטה. אין צורך באמירה ארוכה או בטקס מיוחד. אפשר להודות בלב על הבריאות, על המשפחה, על המזון, על האפשרות ללמוד תורה או על עצם היכולת לפתוח יום חדש.

וכאשר מגיעים למילה האחרונה בספר תהילים, „הַלְלוּיָהּ”, כדאי לומר אותה מתוך תחושה שהיא מסכמת את כל מה שלמדנו מן המזמור. השבח אינו תלוי בכלי נגינה, בקול יפה או במילים רבות. הוא מתחיל בלב המכיר בטובה ויודע למי להודות עליה.

כך מסתיים ספר תהילים בקריאה שכל אדם יכול לשאת עמו גם לאחר התפילה: כל עוד יש בנו נשמת חיים, יש לנו סיבה להודות לה׳. וכל נשימה חדשה היא הזדמנות נוספת להפוך את החיים עצמם לשירה של הכרת הטוב.