נדר – מעלה או סכנה?

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳... לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (ל, ג)

יחסה של התורה לנדרים נראה לכאורה תמוה. מצד אחד, חז"ל הזהירו מאוד מפני נדרים, עד שאמרו במסכת נדרים שהנודר "כאילו בנה במה" – כאדם המקים מזבח מחוץ לבית המקדש ועובר בכך על איסור.

ומצד שני, במסכת אבות נאמר: "נדרים – סייג לפרישות". הרי שהנדר מוצג דווקא ככלי חיובי, שיכול לסייע לאדם להתרחק מתאוות והרגלים שאינם ראויים.

אם הנדר הוא דבר שלילי – מדוע התורה בכלל נתנה לו תוקף? ומדוע אדם שמפר את נדרו עובר באיסור של "לא יחל דברו"?

הרמב"ם בהלכות נדרים (פרק יג, הלכות כג–כה) מיישב את הדברים באמצעות הבחנה חשובה: יש הבדל בין נדר כדרך חיים לבין נדר כאמצעי חירום.

אין זו הדרך הרצויה שאדם ירבה לאסור על עצמו דברים. אם אדם יודע שדבר מסוים אינו טוב עבורו, עליו לעבוד על עצמו ולהתרחק ממנו בלי להזדקק לנדר.

אבל יש מצבים שבהם אדם כבר שקוע בהרגל מסוים, וההרגל השתרש בו עד כדי כך שקשה לו מאוד להיגמל ממנו. במצב כזה, הנדר יכול להיות כלי זמני שיעזור לו לעצור.

הרמב"ם מביא דוגמאות: אדם המרבה באכילת בשר, אדם השותה יין יתר על המידה, אדם הרודף אחר ממון ומתנות, או אדם המתגאה ביופיו. במקרים מעין אלו, הנדר עשוי ליצור מחסום חזק מול ההרגל ולסייע לאדם לפרוש ממנו.

על כך אמרו חז"ל: "נדרים – סייג לפרישות".

אולם הרמב"ם מדגיש שאין להפוך את הנדר להרגל:

"לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר".

נמצא שהנדר אינו פסול מצד עצמו. הוא פשוט אינו אמור להיות אורח חיים. כאשר אדם זקוק לו באמת – הוא יכול להיות כלי של תיקון, כאשר הוא הופך להרגל – הוא עלול להפוך למכשול.