למנצח מזמור לדוד | טעם הזכרת אלקי יעקב בלבד

"לַמְנַצֵּחַַ, מִזְמוֹר לְדָוִד. יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה, יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ, וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ. יִזְכֹּר כָּל מִנְחֹתֶךָ, וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה. יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ, וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא. נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֺקֵינוּ נִדְגֹּל, יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ, בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ. אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֺקֵינוּ נזכיר. נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. ה' הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ" (תהלים פרק כ).

שאלה

מדוע מכל האבות נזכר במזמור זה דווקא שמו של יעקב? למה אנו מייחלים לישועה שתבוא בשם אלוקי יעקב, ולא בשם "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" כפי שהוא מתואר בתחילת תפילת שמונה עשרה?

תשובות

א.  את המזמור הזה חיבר דוד בשעה ששלח את יואב שר צבאו ואת כל ישראל למלחמה. באותו זמן היה מתפלל בירושלים להצלחתם, ולשובם בשלום מן המלחמה. לפיכך הזכיר את שם 'אלוקי יעקב' שהבטיחו בלכתו לחרן, "והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת", וקיים את הבטחתו במלואה (רש"י תהלים שם).

ב.  התואר 'אלוקי יעקב' מיוחס לענייה 'ביום צרה'. יעקב הוא סמל לחיי צער ויסורים רצופים בצרות, יותר מאשר אבותיו. מילדותו סבל משנאת עשיו אחיו, שנאה שהגיעה לשיאה במזימת עשיו להרוג אותו, עד שנאלץ לברוח מבית הוריו לחרן. גם שם המשיך לסבול מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד לבן חמיו, שרימה אותו בהחליפו את רחל אשתו המובטחת בלאה אחותה, דבר שאילצו לעבוד ארבע עשרה שנה רצופות את לבן, וכן ניסה להונותו ללא הרף בנוגע למשכורתו. כאשר חזר לארץ ישראל מתה עליו אשתו רחל על אם הדרך, ובתו דינה נאנסה על ידי שכם בן חמור. גם לאחר שסבר שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, נחת עליו מעשה יוסף בנו אהובו שנמכר לעבד על ידי אחיו, והובא לידיעתו שנהרג על ידי חיה רעה (על פי הרד"ק שם) [1].

ג.  'ישגבך' היא ברכה לחוזק ועוצמה. בברכה זו התברך יעקב מאת ה' בחלום הסולם והמלאכים, ככתוב (בראשית כח יד) "והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך".

ד.  בהמשך המזמור נאמר "ישלח עזרך מקודש". יתכן שהדבר מכוון לברכה שהתברך יעקב מיצחק אביו, "הוה גביר לאחיך" (שם כז כט). הנצי"ב בספרו העמק דבר (שם) מפרש, שהדברים אמורים בזמן שבית המקדש הראשון עמד על תילו, ובו היתה מלכות אדום שמזרע עשיו כפופה לעם ישראל. הרי לנו כי כוחה של שליטת יעקב על עשיו שנמשך מבית המקדש מקורו מברכת יעקב, ועל כן מוזכר שמו בתפילה זו בה אנו מבקשים שתחזור ותתחדש בבנין בית שלישי. ואכן מפרש הרד"ק שברכה זו תתקיים במלואה בימות המשיח.

ה.  ביעקב התקיימה במיוחד בחינה זו של "ישלח עזרך מקודש". הבטחת ה' ליעקב "הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (שם כח טו), ניתנה לו בחלום הלילה. באותה שעה ישן במקום המקדש, כפי שאמר בהקיצו משנתו, "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים". הרי לנו כי מקור הברכה היה המקום המקודש ביותר בעולם.

ו.  בהמשך למילים 'ישלח עזרך מקודש' נאמר 'ומציון יסעדך'. יתכן שמילים אלו מרמזות ליצחק אביו שמעולם לא עזב את ארץ ישראל, בהיותו נחשב לעולה תמימה בעקבות עקידתו על גבי המזבח. זכות אבות זו עמדה ליעקב, למרות שביטל ישיבת ארץ ישראל כל אותן עשרים שנה ששהה בית לבן, ושבע עשרה שנות חייו האחרונות במצרים.

ז.  כהמשך לתשובה הקודמת, אמנם כל האבות הובטחו מאת ה' שיירש זרעם את ארץ ישראל, אך יעקב אבינו נזקק לברכה מיוחדת מאביו על ירושת הארץ. לפני ששלח אותו לפדן ארם בירך אותו, 'ויתן לך את ברכת אברהם, לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם' (שם פסוק ד). לך ולא עשו, למרות שעשיו קיים את מצות ישוב ארץ ישראל, ואילו אתה נאלצת לנטוש אותה מפחד עשיו, וכן תיאלץ לנוטשה שוב בערוב ימיך [2].

ח.  בהמשך המזמור נאמר "יזכור כל מנחותיך". יתכן שהוא רמז לשני גדיי העזים שהביא יעקב ליצחק. לדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לב) היו אלו קרבנות, שכן המעשה זה אירע בליל פסח, והביא לו גדי אחד לקרבן פסח ואת השני למטעמים, וביארו המפרשים בכוונתו, שהשני היה לשם קרבן חגיגה הבאה עם הפסח [3]. אנו מבקשים מה' שיזכור לנו את זכות המנחות האלו שמכוחן התברך יעקב מאביו בכל הברכות, ותושפענה ברכות אלו גם עלינו.

ט.  בדומה לתשובה הקודמת אך במשמעות שונה. שנינו במדרש (בראשית רבה סה יד) בביאור דברי רבקה ליעקב (שם כו ט) "לך נא אל הצאן, וקח לי משם שני גדיי עזים טובים". טובים לך, שעל ידם אתה נוטל את הברכות, וטובים לבניך, שעל ידם הם מתכפרים ביום הכפורים. והם כנגד שני שעירי עזים הקרבים ביום הכיפורים, ככתוב (ויקרא טז ה) 'ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת', אחד מהם לה' והשני לעזאזל, ועל ידם מתקיים הכתוב (שם פסוק ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם". בזכות גדיים אלו שהביא יעקב לאביו אנו מייחלים שתימשך לנו כפרה זו לדורות.

י.  נקודות דמיון נוספות ניתן למצוא בין עבודת יום הכיפורים לבין הגשת יעקב את המטעמים לאביו. יעקב נכנס לבית אביו מלובש בבגדי החמודות של עשיו, שהם בגדי כהונה גדולה ששימש בהם אדם הראשון [4], כשם שנכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים לעבוד את עבודת יום הכיפורים. גם הריח הטוב שנדף מהבגדים הללו, ככתוב (בראשית כו כז) "וירח את ריח בגדיו ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה", מזכיר את ריח הקטורת שהקטיר הכהן הגדול לפני ולפנים בין בדי הארון.

יא.  ענין הקרבנות מופיע שוב בהמשך המזמור, "ועולתך ידשנה סלה". אמנם גם בדורות שלפניו הוקרבו קרבנות לה', אך ביעקב בולטת במיוחד תופעה זו, ככתוב (שם כח יח) "וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אתה מצבה, ויצוק שמן על ראשה' [5]. כמו כן בחזרתו לארץ נאמר (שם לג כ) 'ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל'. גם בירידתו למצרים אל יוסף בנו נאמר (שם מו א) "ויסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע, ויזבח זבחים לאלוקי אביו יצחק".

יב.  הבקשה במזמור זה שואפת לכלול את כל הטובות האפשריות העולות על דעת האדם, "יתן לך כלבבך, וכל עצתך ימלא". גם הברכה שזכה לה יעקב מיצחק אביו כללה את הכל, "ויתן לך אלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, אורריך ארור ומברכיך ברוך" (שם כז כח-כט). לא פלא שצעק עשיו צעקה גדולה ומרה, והתלונן על כך שלקח יעקב את כל הברכה, ולא השאיר עבורו כלום. ואכן במפגשו עם עשיו אמר לו יעקב (שם לג יא) "יש לי כל".

יג.  "וכל עצתך ימלא" רומז למילוי בית יעקב בי"ב שבטי י-ה. בעקבות שינוי שמו מיעקב ל'ישראל'. זכה לברכה "פרה ורבה, גוי וקהל גוים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יצאו". (שם לה יא). 'גוי וקהל גויים' הם בנימין ואפרים ומנשה העתידים להיוולד לו (רש"י שם).

יד.  "וכל עצתך ימלא" רמז לשלש העצות שנטל יעקב לעצמו לקראת מפגשו עם עשיו, תפילה דורון ומלחמה. אנו מייחלים שגם בידינו יצליחו כל העצות הללו לעת הצורך.

טו.  המשך המזמור "נרננה בישועתך", מבטא את כמיהתנו לעבודת ה' מתוך שמחה, ולא מתוך צער. אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שמצאנו ביעקב אבינו שכל אותן שנים שהיה שרוי בצער יוסף פרשה ממנו השכינה. ולא חזרה לשרות עליו אלא לאחר שהתבשר שיוסף חי והוא מלך במצרים, ככתוב (שם מה כז) "וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, ותחי רוח יעקב אביהם", והיא רוח הקודש שחזרה אליו (רש"י שם). יתר על כן, גם בשיא השמחה שבפגישתו עם יוסף, ניצל יעקב את רגשות השמחה שגאו בליבו באותה שעה לעבודת ה', ובמקום להתמקד בשמחתו האישית הקדיש את השמחה לה', וקרא קריאת שמע (מהר"ל, גור אריה שם מו כט). גם בישועה העתידית מיוחסת השמחה ליעקב, ככתוב (תהלים יד ז) "מי יתן מציון ישועת ישראל, בשוב ה' שבות עמו, יגל יעקב ישמח ישראל". (תהילים יד: ז).

טז.  בדרך רמז ניתן לפרש בסוף המזמור, "אלה ברכב ואלה בסוסים", שהיא המרכבה הרתומה לסוסים, שעמה נסע יוסף לגושן כדי לפגוש את אביו (בראשית מו כט). בעוד יוסף נופל על צוארי אביו ונושק לו, קרא יעקב קריאת שמע, ועליו נאמר "ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר".

יז.  "המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד". יעקב נאבק עם שרו של עשיו וגבר עליו, ולא שחרר אותו עד שהואיל לברכו (שם לב כז). למרות שנקעה ירך יעקב וגרמה לצליעתו, כאשר זרחה השמש נרפא יעקב (רש"י שם). הוא אשר נאמר "ואנחנו קמנו ונתעודד".

יח.  סיום המזמור "המלך יעננו ביום קראינו" תואם את אמירתו של יעקב (שם לה ג) "ואעשה שם מזבח לא-ל העונה אותי ביום צרתי". אמירה המתקשרת גם לתחילת המזמור, "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלוקי יעקב".

יט.  עם ישראל בכללותו על כל י"ב שבטיו נקרא 'ישראל', על שמו של יעקב אבינו. אי לכך השם יעקב או ישראל מיוחס לעם כולו, ולא רק ליעקב אבינו עצמו. אף שבדרך כלל שם העם הוא 'עם ישראל', במקומות רבים הוא מכונה גם 'יעקב', כגון "מי מנה עפר יעקב" (במדבר כג י), "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (דברים לב ט), "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד), ועוד רבות כהנה.

כ.  כל אחד מהאבות הקדושים התייחד בדרך משלו בעבודת ה'. אברהם במידת החסד, יצחק במידת הגבורה המורה על מידת הדין, ויעקב במידת תפארת המשלבת בין שתי המידות האמורות. אנו מבקשים להיוושע במידתו של יעקב, בין במידת החסד והרחמים ובין במידת הדין.

כא.  כהמשך לתשובה הקודמת, במקום נוסף מצאנו הקבלה בין השורש 'שגב' לאלוקי יעקב, "ה' צבאות עמנו משגב לנו, אלוקי יעקב סלה" (תהלים מו ח). בכתוב זה נמצא שילוב בין שם ה' המורה על רחמים, לבין השם 'אלוקים' המורה על מידת הדין. כאמור, ביעקב התאחדו שתי מידות אלו בהרמוניה מלאה.

כב.  בדרך דרוש ניתן לקרוא את המילים "שם אלוקי יעקב" שלא במשמעותן הפשוטה, אלא בשם שנתן ה' ליעקב, שהוא השם 'ישראל'. שם זה מבטא שררה וגדולה, ומכח המסר הטמון בשם זה "ישגבך שם אלוקי יעקב" (על פי המלבי"ם תהלים כ ב).

כג.  לחילופין, בניגוד לשם 'ישראל' המבטא שררה וגדלות, השם 'יעקב' נגזר משורש 'עקב', והוראתו קטנות ושפלות המדרגה. אנו מבקשים מה', שגם בהיותנו בדרגה רוחנית נמוכה יחוס עלינו, וישגיב וירומם אותנו למדרגת ישראל. 

[1] הרד"ק מתבסס על דברי המדרש (דברים רבה ב יא): למה הדבר דומה, לאשה שישבה על המשבר לילד, והיתה מצטערת לילד. אמרו, מי שענה את אמך הוא יענה אותך. כך אמר דוד לישראל, מי שענה ליעקב הוא יענה אתכם, מה התפלל יעקב, "ואעשה שם מזבח לא-ל העונה אותי ביום צרתי" (בראשית לה ג), אף אתה "יענך ה' ביום צרה, ישגבך שם אלוקי יעקב".

[2] מסיבה זו חשש יעקב מעשיו, כדברי המדרש (בראשית רבה עו ב): אמר יעקב, כל השנים הללו יושב עשיו בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל. כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו, תאמר שהוא בא עלי מכח כיבוד אב ואם.

[3] לאור זאת יובן מדוע הגיש יעקב לאביו לחם ויין מלבד בשר הגדיים, בעוד שיצחק לא ביקש אלא 'צודה לי ציד' שהוא בשר. מאחר והיה זה ליל פסח הביא לו גם מצות הנאכלות עם בשר הפסח, וגם יין לארבע כסות.

[4] כדברי הירושלמי (מגילה פ"א הי"א) והמדרש, על הכתוב 'ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן', שהיו אלו בגדי כהונה שבהם היה משמש עשיו בעבודת הקרבנות, שכן באותה שעה היתה עבודה בבכורות. ונקראו 'חמודות' משום שחמד אותם מנמרוד שנטל אותם מלמך שנטלם מקין, שירש אותם מאדם הראשון. והם כתנות העור שעשה הקדוש ברוך לאדם הראשון. אולם משקנה יעקב את הבכורה מעשיו היה הוא הראוי לבגדים אלו, ואכן העבירה אותם רבקה מעשיו ליעקב.

[5] גם יציקת שמן בפני עצמו על המזבח נחשבת לקרבן, כדברי המשנה (מנחות קד ב). אמנם כן היא דעת רבי טרפון, אך לדעת רבי עקיבא אין מתנדבים שמן בפני עצמו.