פרק ח | לא רק לנצח את היצר – לאמן את הנפש מחדש

פרק ח | לא רק לנצח את היצר – לאמן את הנפש מחדש | למעשה

בפרק הקודם עסקנו בשאלה מה עושים אחרי נפילה: איך עוצרים את ההמשך, מתקנים, מפיקים לקח וחוזרים למסלול בלי לתת לכישלון להפוך לייאוש. אבל גם כאשר אדם יודע לקום נכון, נשארת שאלה עמוקה יותר: האם הוא מוכרח להילחם שוב ושוב באותו ניסיון, באותה עוצמה, במשך כל חייו? האם בכל פעם שהכעס עולה, שהעצלות מופיעה או שהפיתוי חוזר צריך להתחיל את המאבק מחדש, או שאפשר לבנות שינוי עמוק יותר שבו עצם ההתמודדות נעשית קלה יותר?

כאן מתחיל השלב הבא בעבודת היצר. לא רק לדעת איך לקום אחרי שנפלנו, אלא לבנות את עצמנו כך שבעתיד נצטרך להיאבק פחות. יש הבדל בין אדם שמצליח להתגבר פעם אחת לבין אדם שבונה בתוכו דרך חדשה. אפשר לנצח ניסיון היום ולהצליח שוב מחר, ובכל זאת להרגיש שכל פעם מתחילים מאותה נקודת מוצא. אבל עבודת האדם יכולה להגיע למקום עמוק יותר: לא רק לבחור נכון בכל פעם מחדש, אלא לאמן את הנפש כך שהתגובה הנכונה תיעשה עם הזמן קלה, טבעית ויציבה יותר. המטרה אינה לחיות כל החיים בתוך מלחמה שווה בעוצמתה; חלק מן העבודה הוא לחזור שוב ושוב על המעשים הנכונים עד שהם עצמם מתחילים לשנות את האדם.

הרמב"ם: איך מידה נקבעת בנפש?

הרמב"ם שואל במפורש: "וכיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו עד שיקבעו בו?" ותשובתו ברורה: "יעשה וישנה וישלש... ויחזור בהם תמיד, עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו, ויקבעו הדעות בנפשו." [1] הרמב"ם אינו אומר רק שהאדם צריך להחליט להיות טוב יותר, אלא מתאר תהליך שלם: פעולה נכונה, חזרה, חזרה נוספת והתמדה, עד שהמעשה שהיה בתחילה קשה נעשה קל יותר. כלומר, החזרה אינה רק הוכחה לכך שהאדם השתפר; היא עצמה הדרך שבה הוא משתפר.

פעולה שחוזרת משנה את נקודת המוצא

כאשר אדם רגיל להגיב בכעס, השתיקה הראשונה קשה. גם השנייה. אבל אם הוא חוזר שוב ושוב על תגובה אחרת, משהו מתחיל להשתנות. לאט־לאט הוא כבר אינו מגיע לכל ניסיון מאותה נקודת פתיחה. כך גם בדיבור, בקביעות בלימוד, בזריזות, בהתאפקות ובכל תחום אחר. בתחילה הפעולה הנכונה מרגישה מלאכותית ודורשת מאמץ. בהמשך היא נעשית מוכרת, ואחר כך גם קלה יותר. זהו ההבדל בין התמודדות לבין אימון: ההתמודדות שואלת "איך אנצח עכשיו?", ואילו האימון שואל "איזה אדם אני בונה באמצעות הבחירות שאני חוזר עליהן?"

"האדם נפעל כפי פעולותיו"

ספר החינוך כותב: "האדם נפעל כפי פעולותיו", ומבאר שלבו ומחשבותיו של האדם נמשכים אחר המעשים שבהם הוא עוסק. [2] המשמעות היא שאין צורך להמתין עד שהלב יהיה מוכן לחלוטין ורק אז להתחיל לפעול נכון. לפעמים דווקא המעשה הוא שמלמד את הלב. אדם יכול לומר: "אבל אני עדיין כועס", "אני עדיין מקנא", או "עדיין אין לי חשק לעשות את הדבר הנכון". כל זה יכול להיות נכון, ובכל זאת כאשר הוא חוזר שוב ושוב על פעולה נכונה, הוא מתחיל לבנות בתוכו תגובה אחרת. הרגש אינו תמיד הראשון להשתנות; פעמים רבות המעשה מקדים אותו.

לא לחכות שהשינוי ירגיש טבעי

אחת הטעויות היא לצפות ששינוי אמיתי ירגיש טבעי כבר מן ההתחלה. אבל אם אדם בונה דרך חדשה, טבעי מאוד שבהתחלה היא תרגיש דווקא לא טבעית. מי שהיה רגיל לענות מיד ירגיש מוזר כשהוא שותק. מי שהיה רגיל לדחות ירגיש מאמץ כשהוא מתחיל בזמן. מי שהיה רגיל לפעול מיד מתוך דחף ירגיש שהוא "מחזיק את עצמו בכוח". אין בכך סימן שהשינוי מזויף; להפך, זהו בדיוק השלב שבו הנפש לומדת מסלול שהיא עדיין אינה רגילה אליו.

השאלה איננה רק אם הצלחתי – אלא כמה פעמים תרגלתי

המשנה אומרת: "והכל לפי רוב המעשה." [3] בביאור הרמב"ם מודגש שריבוי המעשים הטובים פועל שוב ושוב על האדם, ולכן יש ערך מיוחד לחזרה ולא רק למעשה גדול וחד־פעמי. מכאן יוצאת דרך אחרת למדוד התקדמות. במקום לשאול בסוף השבוע "האם כבר השתניתי?", אפשר לשאול: "כמה פעמים תרגלתי את התגובה שאני רוצה לבנות?" זהו מדד מדויק יותר, מפני ששינוי עמוק כמעט לעולם אינו מתרחש ברגע אחד. הוא נבנה מחזרות.

לבחור תגובה אחת – לא "מידה שלמה"

אם אדם רוצה לעבוד על כעס ואומר "אני רוצה להיות רגוע יותר", קשה מאוד להתאמן על כך. זו מטרה רחבה מדי. עדיף לבחור תגובה אחת ברורה: כשאני נפגע – אני מקשיב עד הסוף לפני שאני מגיב. אם הוא עובד על עצלות: כשמגיע הזמן שקבעתי – אני מתחיל בלי לחכות לחשק. אם הוא עובד על הדיבור: לפני שאני אומר דבר על אדם שאינו נמצא – אני עוצר רגע ובודק אם נכון לומר אותו. ככל שהפעולה מדויקת יותר, כך אפשר לחזור עליה, למדוד אותה ולבנות באמצעותה דרך חדשה.

החזרה בונה קלות

הרמב"ם משתמש בלשון חשובה מאוד: "עד שיהיו מעשיהם קלים עליו ולא יהיה בהם טורח עליו." [1] זו מטרה גדולה בעבודה הזאת. לא רק שהאדם יצליח לעשות את הדבר הנכון למרות הקושי, אלא שהקושי עצמו ילך ויפחת. מה שהיה פעם מאבק גדול יכול להפוך לאחר זמן לתגובה מוכרת ופשוטה יותר. זו אחת התקוות הגדולות בעבודת היצר: האדם אינו מוכרח להישאר כל חייו בדיוק באותה נקודת מאבק. הנפש מסוגלת ללמוד.

צריך לחזור על הדבר המדויק

כדי שאימון יעבוד, צריך לדעת על מה חוזרים. אם בכל פעם האדם מנסה תגובה אחרת, קשה יותר לבנות מסלול ברור. לכן כדאי לבחור פעולה אחת ולתרגל דווקא אותה. לא "אני אהיה סבלני יותר", אלא "כאשר אדם אחר מדבר, אני לא קוטע אותו עד שהוא מסיים." לא "אני אהיה מסודר יותר", אלא "בסיום היום אני מחזיר את הדברים שבהם השתמשתי למקומם." ככל שהתגובה מוגדרת יותר, כך היא יכולה להפוך למוכרת יותר לנפש.

הרגל טוב הוא תגובה מתורגלת

אנחנו רגילים לחשוב על הרגל כדבר שעושים בכל יום, אבל אפשר להבין אותו גם כתגובה שאדם לימד את עצמו. מישהו פוגע בי – ואני רגיל להגיב בדרך מסוימת. מגיע זמן לימוד – ואני רגיל להתחיל בדרך מסוימת. עולה דחף – ויש לי תגובה שכבר תרגלתי. ככל שהקשר בין מצב מסוים לתגובה נכונה חוזר שוב ושוב, כך הוא נעשה יציב יותר. המטרה אינה רק לזכור לעשות טוב, אלא ליצור קשר חדש בין מה שקורה לי לבין הדרך שבה אני מגיב.

יש הבדל בין דיכוי לבין אימון

דיכוי אומר: "אני מרגיש משהו שאסור לי להרגיש." אימון אומר: "אני מרגיש משהו, אבל אני לומד להגיב אליו אחרת." ההבדל חשוב מאוד. אדם אינו חייב למחוק את כל הכעס לפני שהוא יכול להשתנות. הוא יכול לכעוס וללמוד לא לענות מתוך הכעס. הוא יכול להרגיש קנאה ולבחור לפרגן. הוא יכול להרגיש עצלות ולהתחיל בכל זאת. כך העבודה אינה מלחמה בעצם קיום הרגש, אלא בנייה של תגובה טובה יותר סביבו.

לא למדוד התקדמות רק לפי רמת הקושי

לפעמים אדם אומר: "אם עדיין קשה לי, סימן שלא התקדמתי." אבל זו אינה בהכרח מדידה נכונה. ייתכן שהקושי עדיין קיים, ובכל זאת חל שינוי גדול. בעבר הוא לא הצליח לעצור בכלל; אחר כך הצליח פעם אחת; בהמשך שלוש פעמים מתוך עשר; אחר כך שבע פעמים; ולבסוף הפעולה החדשה נעשתה כמעט רגילה. שינוי אינו תמיד רגע דרמטי שבו הקושי נעלם. פעמים רבות הוא מתבטא בירידה הדרגתית בכמות המאמץ שנדרש כדי לבחור נכון.

האימון דורש זמן

הרמב"ם אינו מדבר על ניסיון אחד או שניים, אלא על חזרה מתמדת עד שהדרך נקבעת בנפש. [1] לכן צריך להיזהר מן הרצון לבדוק מהר מדי אם "זה עובד". דרך שנבנתה במשך שנים אינה משתנה בתוך שלושה ימים. לפעמים האדם כבר החל בתהליך משמעותי, אבל הוא מפסיק מוקדם מדי מפני שאינו רואה תוצאה מיידית. חלק מן האימון הוא לתת לתהליך זמן, לחזור על אותה פעולה ולא לרדוף בכל שבוע אחר שיטה חדשה.

שינוי עמוק הוא כשהתגובה החדשה מתחילה להיות חלק ממני

בהתחלה האדם אומר: "אני מנסה לא לענות מיד." אחר כך: "כשאני כועס, אני משתדל לעצור." ובהמשך הוא יכול לומר: "אני כבר רגיל לא לענות כשאני נסער." זו אינה רק הצלחה טכנית. נוצר שינוי באדם עצמו. התגובה החדשה כבר אינה דבר חיצוני שהוא מכריח את עצמו לעשות בכל פעם, אלא מתחילה להיעשות חלק מדרכו. זהו בדיוק מה שהרמב"ם מתאר כאשר הוא אומר שהדעות "יקבעו בנפשו." [1]

למעשה | לבחור תגובה אחת לאימון

בחר תחום אחד שבו היית רוצה שהמאבק יהיה קל יותר בעוד חודש. אל תכתוב "להיות טוב יותר" או "להתגבר על היצר". בחר מצב מסוים ותגובה מסוימת. לדוגמה: המצב: מישהו מעיר לי. התגובה הישנה: אני מיד מסביר למה הוא טועה. התגובה שאני רוצה לאמן: אני מקשיב עד שהוא מסיים ורק אחר כך מגיב. או: המצב: מגיע הזמן שקבעתי ללימוד. התגובה הישנה: אני מתחיל לחפש מה עוד צריך לעשות לפני כן. התגובה שאני רוצה לאמן:

אימון שבועי | לבנות תגובה חדשה

יום ראשון – לבחור תגובה אחת. לא מידה שלמה, אלא פעולה ברורה שאפשר לזהות אם נעשתה או לא.

יום שני – לזהות את הרגע שבו היא נדרשת. שים לב מתי המצב מופיע ומה בדרך כלל התגובה האוטומטית שלך.

יום שלישי – לבצע את התגובה החדשה פעם אחת בכוונה. גם אם הרגש נשאר בדיוק כפי שהיה.

יום רביעי – לחזור על אותה תגובה. אל תשנה את התרגיל ואל תוסיף יעד חדש.

יום חמישי – לבדוק את רמת הקושי. שאל אם הפעולה הייתה מעט פחות זרה או מעט קלה יותר.