צחוק של קדושה או צחוק של חורבן? הסוד שמסתתר בשמו של יצחק אבינו

ישנה סתירה מעניינת מאוד ביחסה של התורה לצחוק. מצד אחד, אנו מוצאים שהתורה מתייחסת לצחוק בחומרה גדולה. אחד הביטויים המתארים את שיאו של חטא העגל הוא „ויקומו לצחק”, וגם מעשיו השליליים של ישמעאל מתוארים בלשון „מצחק” [1]. חז"ל אף אמרו שאסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה [2]. אולם מצד שני, אחד משלושת האבות נקרא דווקא בשם יצחק, על שם הצחוק. כאשר נולד יצחק לאברהם ולשרה, אמרה שרה: „צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי” [3]. כיצד ייתכן שאותו כוח עצמו משמש בתורה גם לתיאור של חטאים חמורים וגם לביטוי של שמחה קדושה ונעלית?

השאלה מתעצמת כאשר מתבוננים בחודש אדר. בספר יצירה מבואר שלכל חודש יש אות המבטאת את השפעתו הרוחנית, והאות המיוחסת לחודש אדר היא האות ק', הקשורה לכוח השחוק. הגר"א קושר את השחוק של חודש אדר לשמחת הפורים, ואף לשמחה העתידה להתגלות בגאולה השלמה [4]. נמצא שהצחוק אינו רק תוצאה מקרית של השמחה, אלא יש בו עניין פנימי הקשור למהותו של חודש אדר. מהו אותו עניין, ומדוע דווקא בפורים הוא מתגלה בעוצמה מיוחדת?

כדי להבין זאת נתבונן במשמעותו של המושג „צחוק”. בדרך רמז אפשר לראות בו את הביטוי „צא מהחוק”. כלומר, הצחוק מתעורר פעמים רבות כאשר דבר מסוים יוצא מן המסגרת הרגילה והצפויה. כאשר מתרחשת תופעה מפתיעה, שאינה מתאימה לסדר המוכר לנו, אנו מגיבים בצחוק. דווקא החריגה מן הכללים ושבירת הציפייה יוצרות את תחושת ההפתעה.

גם צחוקו של אברהם אבינו קשור לכך. אברהם היה בן מאה שנה כאשר נולד יצחק. לפי סדרי הטבע הרגילים, לא היה מקום לצפות ללידה כזאת, וכאשר התברר שהקב"ה עתיד להעניק לו בן למרות גילו המופלג, התעורר הצחוק. לא היה זה צחוק של זלזול, אלא צחוק שנבע מן הפלא העצום שבהתרחשות החורגת מן המציאות המוכרת. בדרך רמז אפשר להוסיף שאברהם היה בן מאה שנה בעת לידת יצחק, והמספר מאה מיוצג באות ק', שהיא עצמה האות הקשורה לשחוק בחודש אדר. כך מתחברים צחוקו של אברהם, שמו של יצחק וכוח השחוק המתגלה בפורים.

אולם כאן בדיוק מתגלה ההבדל שבין שני סוגי הצחוק. יש צחוק שבו האדם מבקש לצאת מן החוק כדי להשתחרר מכל מחויבות, ויש צחוק שבו האדם מגלה מציאות עליונה ועמוקה יותר מן החוק הרגיל. הראשון הוא צחוק המפרק את הסדר, ואילו השני הוא צחוק המגלה את התכלית שלשמה נברא הסדר מלכתחילה.

העולם שלנו בנוי על חוק וסדר. התורה מצווה אותנו כיצד לחיות, מה מותר ומה אסור, מה ראוי ומה אינו ראוי. הכללים הללו אינם מגבלות מקריות, אלא הדרך שבאמצעותה האדם מתחנך, מתעלה ומתקדם אל תכליתו. דווקא משום כך הליצנות מסוכנת כל כך. היא אינה מתמודדת עם הדברים מתוך בירור אמיתי, אלא הופכת אותם לבדיחה ומבטלת את רצינותם. אדם הלועג לכל דבר יכול לדחות מעליו גם את האמת הברורה ביותר, מפני שהוא אינו מאפשר לה להיכנס אל ליבו. על חומרתה של הליצנות מאריך הרמח"ל בספר מסילת ישרים, ומסביר כיצד היא מונעת מן האדם לקבל תוכחה ולהתעורר לעבודת ה' [5].

אבל יש גם צחוק מסוג אחר, צחוק שאינו מבקש לבטל את הסדר, אלא לגלות שיש מציאות עליונה ממנו. בספר „דעת תבונות” מתוארות שתי הנהגות שבהן הקב"ה מנהיג את עולמו. האחת היא מידת המשפט, שבה מתנהל העולם לפי מעשי האדם, שכר ועונש, טוב ורע. השנייה היא הנהגת הממשלה והייחוד, שבה הקב"ה מוביל את כל הבריאה אל תיקונה השלם, גם כאשר לפי מעשי הנבראים עצמם אין הם ראויים לכך [6]. מידת המשפט מלמדת אותנו שיש משמעות לכל מעשה ושיש אחריות לכל בחירה. אולם הנהגת הייחוד מגלה שהעולם כולו מתקדם לעבר תכלית אלוקית, ושגם כאשר האדם אינו מבין כיצד הדבר אפשרי, הקב"ה ממשיך להוביל את המציאות אל הטוב השלם.

כעת נוכל להבין את משמעותו של הצחוק המתוקן. הוא מתעורר כאשר האדם מגלה שהמציאות גדולה בהרבה מן החשבונות שהכיר. הוא חשב שיש אפשרות אחת בלבד, ולפתע התברר שיש אפשרות נוספת, עמוקה יותר. הוא חשב שהכול מתנהל לפי המערכת הגלויה לעיניו, ולפתע התגלה שיש הנהגה עליונה המובילה את הכול אל התכלית.

זה היה הגילוי המיוחד של פורים. המן הרשע בנה תוכנית מדויקת להשמדת עם ישראל. הוא קיבל את הסכמת המלך, הפיל פור, שלח איגרות לכל המדינות וקבע את היום שבו תבוצע הגזירה. מבחינתו, הכול כבר היה סגור ומוחלט. אולם דווקא מתוך אותם אירועים עצמם החלה להתגלגל הישועה. אסתר הגיעה לבית המלכות, נדדה שנת המלך, התגלה מעשהו של מרדכי, ולבסוף נתלה המן על העץ שהכין למרדכי. מה שנראה כתוכנית בטוחה של חורבן התברר כחלק ממהלך שהוביל להצלת ישראל.

זהו צחוקו של פורים. לא צחוק על התורה ועל המצוות, ולא ניסיון לפרוק את עולן, אלא שמחה עצומה על כך שהמציאות האלוקית גדולה מכל החשבונות האנושיים. בדברי האריז"ל מתוארת ההארה העליונה המתגלית בפורים, המכונה „הארת אבא”, שבה מתגלה עומק הרחמים האלוקיים גם במקום שבו לפי החשבון הרגיל אין מקום לישועה [7].

דבר נפלא נוסף מתגלה בגימטריה של המילה „שחוק”. בדברי האריז"ל מובא שהמילה „שחוק” עולה בגימטריה שתי פעמים „אור” [8]. ואכן, „שחוק” בגימטריה 414, ואילו „אור” בגימטריה 207. פעמיים אור שוות 414. בדרך רמז אפשר להבין שיש שני אופנים שבהם אנו מכירים את אור ה'. האחד הוא האור המתגלה כאשר העולם מתנהל כסדרו, והטוב נראה לעינינו. השני הוא האור המתגלה דווקא מתוך מה שנראה כחושך וכרע, כאשר מתברר שגם האירועים הקשים היו חלק ממהלך של השגחה ותיקון.

זהו האור הכפול שבשחוק המתוקן. לא רק שהקב"ה יכול להושיע אותנו כאשר הכול מתנהל כשורה, אלא שגם כאשר הכול נראה הפוך ומנוגד לטובתנו, הוא יכול להוביל את המציאות אל הישועה.

הצחוק הפסול אומר שאין משמעות לחוק, ואילו הצחוק הקדוש מגלה שיש משמעות עמוקה יותר ממה שהחוק הגלוי מסוגל להראות לנו.

ומכאן נלמד מסר גדול לחיינו. כאשר האדם נתקל בקושי, בכישלון או במציאות שאינה מתנהלת כפי שתכנן, הוא עלול לחשוב שהכול השתבש. אולם אמונת פורים מלמדת אותו שלא כל מה שאינו מובן לו הוא חסר משמעות, ולא כל מה שנראה כרע מלמד שהקב"ה עזב אותו. גם בתוך המציאות המוגבלת שאנו רואים עשויה להתגלות בהמשך הנהגה טובה ועמוקה יותר. אין פירוש הדבר שעלינו לזלזל בקשיים או להתעלם מן הכאב. פירושו שעלינו לזכור שהחשבון שלנו אינו החשבון האחרון, ושיש מציאות גדולה יותר ממה שאנו מסוגלים להבין כעת.

זוהי שמחת הפורים. שמחה שאינה מבטלת את רצינות החיים, אלא נולדת מתוך אמונה עמוקה בכך שהקב"ה מנהיג את העולם, ושגם כאשר נדמה שהכול יצא מן המסלול, הוא ממשיך להוביל את הבריאה אל תכליתה.