„שלחו מנות לאין נכון לו” | האורח החשוב ביותר הוא לפעמים זה שלא הוזמן
18.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 6 דקות
טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 7-6 דקות
זמן העברה משוער: 6-5 דקות
במסכת ביצה, דף טו ע"ב, מספרת הגמרא שרבי אליעזר ישב ודרש לתלמידיו בהלכות יום טוב במשך שעות ארוכות. במהלך הדרשה התחילו קבוצות של תלמידים לצאת כדי ללכת לבתיהם ולהתכונן לסעודת החג. רבי אליעזר לא ראה זאת בעין יפה, מפני שלשיטתו הם עזבו את לימוד התורה כדי לעסוק בצורכי הסעודה. אבל כאשר הסתיימה הדרשה והתלמידים עמדו ללכת, הוא אמר להם את הפסוק מספר נחמיה: „לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו.” הגמרא אף מבארת את הביטוי „לאין נכון לו” בהקשר של מי שלא הכין עירוב תבשילין, ולפי אחד ההסברים מדובר במי שלא הייתה לו אפשרות להניח עירוב.
אבל אם נתבונן בפסוק עצמו, נגלה דבר מעניין. הוא מורכב משלושה חלקים. תחילה נאמר „אכלו משמנים”, לאחר מכן „שתו ממתקים”, ומיד אחר כך „שלחו מנות לאין נכון לו”. כלומר, השמחה מתחילה בביתו של האדם, אבל אינה מסתיימת שם. מי שהכין סעודה טובה אינו אמור לחשוב רק על הצלחות והמאכלים שעל שולחנו, אלא גם על האדם שאצלו אין הכול מוכן.
יש כאן שאלה חזקה מאוד. מדוע אי אפשר להסתפק בסעודה טובה ובשמחת החג? מדוע בתוך הפסוק שעוסק בשמחה האישית מופיעה פתאום הדאגה לאדם אחר?
אולי מפני שיש הבדל בין הנאה לבין שמחה. הנאה היא דבר שאדם יכול לחוות לבדו. הוא אוכל מאכל טעים ונהנה ממנו, קונה דבר שרצה ושמח במה שקיבל. אבל שמחה עמוקה יותר אינה נשארת תמיד בתוך האדם. כאשר טוב לו באמת, הוא רוצה שגם לאחרים יהיה טוב.
אפשר לראות זאת אפילו בדברים הקטנים של החיים. אדם מקבל בשורה טובה. מהו אחד הדברים הראשונים שהוא רוצה לעשות? להתקשר למישהו ולספר לו. אדם מכין מאכל מוצלח במיוחד, ומיד הוא רוצה שמישהו אחר יטעם. אדם מגיע להישג חשוב, והוא רוצה לחלוק את הרגע עם משפחתו וחבריו. השמחה כאילו מבקשת לצאת החוצה.
אבל התורה מלמדת אותנו צעד נוסף. לא רק לשתף את מי שכבר נמצא בתוך המעגל שלנו, אלא לחשוב גם על מי שנשאר מחוץ למעגל.
בכל חג יש משפחות שמארחות הרבה אנשים, ויש אנשים שאינם מקבלים אפילו הזמנה אחת. יש מי שיכול להרשות לעצמו שולחן מלא, ויש מי שמחשב בזהירות כל קנייה. ויש גם אנשים שהבעיה שלהם אינה כלכלית כלל. יש להם אוכל בשפע, אבל אין להם עם מי לשבת.
לפעמים אדם מזמין עשרה אורחים שהוא אוהב ומכיר, ודווקא האדם שהיה זקוק להזמנה נשאר לבד. לכן המסר של הפסוק אינו רק לתת אוכל למי שחסר לו. הוא מזמין אותנו לשאול מי נמצא מחוץ לשמחה שלנו, והאם אפשר לפתוח עבורו את הדלת.
וזה אינו נוגע רק לחגים. גם בתוך קהילה יש לפעמים אנשים שנמצאים פיזית בבית הכנסת, אבל אינם מרגישים שייכים. אדם חדש מגיע, כולם מכירים את כולם, מדברים זה עם זה, והוא עומד בצד. לא תמיד צריך לעשות עבורו דבר גדול. לפעמים מספיק לגשת, לשאול לשמו, להזמין אותו לשבת לידנו או להתעניין בשלומו. עבורנו זו מחווה קטנה. עבורו זו יכולה להיות תחילתה של תחושת שייכות.
אפשר לקחת את הרעיון גם לתוך הבית. לפעמים בתוך המשפחה יש ילד שמצליח יותר למשוך תשומת לב, ויש ילד שקט שאינו מבקש כמעט דבר. אנחנו עלולים לחשוב שמפני שאינו מבקש, גם אינו זקוק. אבל דווקא הוא עשוי להיות ה„אין נכון לו” שלנו. לא מפני שחסר לו אוכל, אלא מפני שהוא זקוק לכך שמישהו יראה אותו.
כאן נמצא היופי הגדול בפסוק. השמחה אינה נבחנת רק במה שיש על השולחן שלנו, אלא גם בשאלה מי מרגיש שיש לו מקום ליד השולחן.
וזה מתאים במיוחד לסיום מסכת. היום אנחנו זוכים לשמחה של תורה. אדם סיים ארבעים דפים של גמרא, השקיע זמן ועמל, ועכשיו הוא יכול לחגוג. אבל אולי אחת הדרכים היפות ביותר להודות על הזכות הזאת היא להעביר מעט מן הטוב גם לאחרים. להזמין אדם נוסף ללימוד, לעודד מישהו שמתקשה, לסייע למי שרוצה להתחיל ואינו יודע כיצד, או לשתף את המשפחה בשמחת התורה באופן שיגרום גם להם לאהוב אותה.
כאשר אדם מצליח להפוך את ההישג הפרטי שלו לברכה עבור אדם אחר, השמחה נעשית גדולה יותר.
יהי רצון שנזכה לקיים את שני חלקי הפסוק. לדעת „לאכול משמנים ולשתות ממתקים”, לשמוח בטוב שהקב"ה נתן לנו, ובאותה שעה לזכור גם „לשלוח מנות לאין נכון לו”. שנדע לזהות את האנשים שנמצאים מחוץ למעגל, לפתוח להם מקום, ולהפוך את השמחה שלנו לשמחה שמרבה טוב בעולם.
הדרן עלך
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לָא נִתְנְשֵׁי מִינָךְ מַסֶּכֶת בֵּיצָה וְלָא תִתְנְשֵׁי מִינָן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לומר קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אַדָּא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים. אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים, אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים, אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בֵּיצָה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
קדיש לסיום מסכת – נאמר במניין
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיַּיָּא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרֵהּ וְזִיוֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תּוּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּישְׁתָא, דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.