משה רבינו | כשהמנהיג אינו דואג לעצמו
26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 2 דקות
טוען…
טוען תוכן…
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר, הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא..." (לא, ג)
רש"י מעיר על הפסוק: "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר".
הקב"ה כבר הודיע למשה שמלחמת מדין תהיה המלחמה האחרונה שלו: "ואחר תיאסף אל עמיך". משה ידע היטב שלאחר ביצוע המשימה תגיע פרידתו מן העולם.
ובכל זאת, הוא אינו מעכב את המלחמה ואינו מנסה למצוא דרך להתחמק מן הציווי.
הכלי יקר שואל שאלה מעניינת: היכן רואים בפסוק שמשה עשה זאת בשמחה? הרי הפסוק רק מספר שהוא ציווה את העם לצאת למלחמה.
התשובה נעוצה בשינוי נוסף שעשה משה. הקב"ה אמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ואילו משה אמר לעם: "לָתֵת נִקְמַת ה׳ בְּמִדְיָן".
מדוע?
משה ידע שבני ישראל אינם ממהרים לצאת למלחמה זו. הם ידעו שמיתתו של משה תלויה בה, ולכן לא רצו שהמלחמה תצא אל הפועל.
אם משה היה אומר להם שמדובר ב"נקמת בני ישראל", היו יכולים לומר: אם מדובר בכבוד שלנו – אנחנו מוכנים לוותר. אבל כאשר משה הגדיר זאת כ"נקמת ה׳", היה ברור להם שאין זו החלטה אישית שניתן לוותר עליה.
ומכאן למד הכלי יקר שמשה לא רק קיים את ציווי ה׳, אלא עשה זאת בשמחה. אילו רצה לדחות את מותו, יכול היה למסור את הציווי באופן שלא יעורר התלהבות. במקום זאת, הוא פעל בכל כוחו כדי שהציווי יתקיים.
זהו מבחן אמיתי של מנהיג: האם הוא מקדם את עצמו – או את רצון ה׳?
משה רבנו מלמד שמנהיג אמיתי אינו משתמש בתפקידו כדי להאריך את חייו או את מעמדו. כאשר עומד לפניו רצון ה׳, אפילו כאשר הוא יודע שהדבר יבוא על חשבונו – הוא מקיים אותו בלב שלם.