נפילת אפים | קבלת התחנונים לעומת לקיחת התפילה

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו, וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה (שמואל ב' כד יד). רַחוּם וְחַנּוּן חָטָאתִי לְפָנֶיךָ, ה' מָלֵא רַחֲמִים רַחֵם עָלַי וְקַבֵּל תַּחֲנוּנָי. ה' אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי. חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי, רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד, וְאַתָּה ה' עַד מָתָי. שׁוּבָה ה' חַלְּצָה נַפְשִׁי, הוֹשִׁיעֵנִי לְמַעַן חַסְדֶּךָ. כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ. בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה. עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי. סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי. שָׁמַע ה' תְּחִנָּתִי, ה' תְּפִלָּתִי יִקָּח. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי, יָשֻׁבוּ יֵבשׁוּ רָגַע" (תהלים ו ב-יא).

שאלה

בבקשה שבתחילת התחנון אנו מבקשים מה' 'קבל תחנוני', ולבסוף אנו חוזרים ומבקשים, 'ה' תפילתי יקח'. מהי הסיבה לשינוי לשון זה? מהו ההבדל בין תחנונים לתפילה, ובין קבלה ללקיחה? אמנם נוסח התחנון מורכב משלשה מקורות, המשפט הפותח הוא מספר שמואל, המשפט השני אינו מן הכתובים, וכנראה התחבר על ידי הקדמונים [1]. משם ואילך ועד סופו הוא לקוח ממזמור ו' בתהלים. הביטוי 'תפילתי יקח' נמצא בחלק השלישי שנאמר על ידי דוד, בעוד הביטוי 'קבל תחנוני' הוא ממחבר אחר, אך עדיין יש מקום לשאלה מדוע שינה מחבר פתיחה זו מלשונו של דוד?

תשובות

א.  הפועל 'קבל' מצביע על התרצות והסכמה, שלא כפועל 'יקח' שמשתמע גם כלקיחה שלא מרצון. אנו מבקשים תחילה שיקבל ה' את תחנונינו מתוך רצון והסכמה לבקשתנו. ולבסוף אנו מוסיפים, שגם אם אין דברינו מקובלים עליו, מכל מקום יקח אותם מרוב הפצרותינו ותפילותינו.

ב.  כתוספת לתשובה הקודמת, דוד המלך כתב מזמור זה בעת מחלתו הקשה שפקדה אותו לאחר מעשה בת שבע, בהגיעו עד שערי מוות (אבן עזרא ורד"ק שם). מכך שהמשיך להתפלל ולהרבות בהפצרותיו נראה כי הרגיש שתחנוניו אינם מתקבלים, ומחלתו הולכת ומתגברת. על כן הוסיף לבקש מה', גם אם אין תפילתי מקובלת עליך קח אותה כמות שהיא.

ג.  תפילות אמיתיות אמורות לעלות לשמים לפני כסא הכבוד. אך לפעמים יש דברים המעכבים אותן מלעלות לשמי רום, ושערי תפילה שברקיע ננעלים לפניהן. אחת הסיבות לכך היא תפילה שאיננה תחנונים מעומק הלב, אלא מן השפה ולחוץ. תחילה אנו מבקשים שיקבל ה' את תחנוניו העולים לפניו, ואחר כך בקשתנו גם על תפילה שאיננה תחנונים ואינה עולה לפניו, שיבוא ויקח אותה.

ד.  כל משאלת לב מוגדרת כתפילה, אך לא תמיד היא מופנית אל הכתובת הנכונה. לפעמים אדם שוכח שעל התפילה להיות מופנית אל הקדוש ברוך הוא לבדו, ורק הוא יכול להושיעו מכל מצוקותיו, ותולה את תקוותיו אחרים. אנו מבקשים מה' שיקח את כל תפילותינו, וגם אל אלו שאנו ברוב אוולתנו מפנים אל כתובת אחרת יתייחס כאילו הן מופנות אליו.

ה.  קבלה היא מעשה פסיבי שאינו דורש פעולה מיוחדת מצד המקבל, בעוד לקיחה מתבצעת על ידי מעשה אקטיבי של הלוקח. הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא מתבטא בדרגות שונות של קירבה. בעודנו קרובים אליו אנו מצפים שיקבל את תפילותינו באופן אוטומטי ללא שתידרש פעולה מיוחדת מצידו. אך כאשר אנו מרוחקים ממנו, עלינו לבקש שיעשה מעשה ויקח את תפילותינו.

ו.  קבלה ולקיחה הינן שני שלבים ביחס אל תפילותינו. תחילה עולות כל התפילות לפני ה', ואז הוא בוחן אותן אחת לאחת, ומחליט איזו מהן לקחת ואיזו לדחות.

ז.  לחילופין, ה' מקבל תחילה את התפילה ונענה לה, ולאחר מכן הוא מוציא את היענותו אל הפועל ומיישם אותה. שלב ההוצאה לפועל מוגדר כלקיחת התפילה. מסיבה זו נאמר מיד לאחריה, "יבושו ויבהלו מאד כל אויבי, ישבו יבושו רגע".

ח.  האמירה 'קבל תחנוני' הינה במשמעות בקשה. לאחר הזכרת חטאינו אנו מתחננים לה' שיסלח לנו ויקבל את תחנונינו. לעומת זאת האמירה 'ה' תפילתי יקח' היא ביטוי לבטחוננו בה', שלבסוף יקח את תפילתנו וייענה לה. כך משתמע גם מהמבנה הדקדוקי של מילים אלו. 'קבל' היא לשון ציווי ובגוף שני, כלשון המקובלת ברוב התפילות שנאמרות בלשון ציווי, מבלי שיתפסו כחוצפה ועזות מצח, לצוות את ה' לעשות כרצוננו. לעומת זאת 'יקח' הוא לשון עתיד בגוף שלישי.

ט.  הבקשה לקבלת תחנונינו מופיעה לאחר קריאה חוזרת ונשנית לרחמים, "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו", רחום וחנון", "מלא רחמים רחם עלי". מכך נראה שקבלת התחנונים שאנו מייחלים לה איננה תוצאה של צדק על פי מידת הדין, אלא של מידת הרחמים. לעומת זאת האמירה שבסוף התחנון 'ה' תפילתי יקח', היא על סמך התקווה שמחל ה' לחטאינו, ויצאנו מלפניו זכאים בדין. ואכן אמר דוד דברים אלו לאחר שהזהיר את אויביו, "סורו ממני כל פעלי אוון, כי שמע ה' קול בכיי, שמע ה' תחינתי" [2].

י.  "ה' תפלתי יקח" מוסב על העתיד. דוד מביע את בטחונו, שכשם ששמע ה' את תפילתו והושיע אותו ה' מצרה זו, כמו כן יקבל ה' את תפילותיו בעתיד (רד"ק).

יא.  לשון 'ה' תפילתי יקח' רומזת על משמעות נוספת, מלבד קבלת עצם התפילה. תקוותנו שיקח ה' את תפילותינו כקרבנות עולה (אבן עזרא שם).

יב.  קבלה יכולה להיעשות על ידי אחרים, מה שאין כן בלקיחה שהיא פעולה הנעשית על ידי המקבל עצמו. אנו מבקשים מה' שיקבל בעצמו את תפילותינו, ולא על ידי מלאך סניגור (אלשיך שם).

יג.  עוד פירש האלשיך, טרם שהתפללתי כבר שמע ה' את תחינתי וקיבלה, ולאחר מכן יקח את תפילתי וישמענה, כדרך שנאמר (ישעיה סה כד) "והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע".

[1] בדורות הראשונים לא היה נוסח קבוע לתפילה, וכל אדם היה מתפלל בלשונו הוא, את אשר על ליבו. אך לאחר שגלו ישראל מארצם ונתקצרה דעתם, תיקנו להם אנשי כנסת הגדולה נוסח קבוע של תפילה (רמב"ם הלכות תפילה פרק א הלכה ד). אמנם תקנה זו היתה בעיקרה בברכות שמונה עשרה, אך במשך הדורות התרחבה התקנה לחלקים נוספים של התפילה. בטור (אורח חיים סימן קלא) מופיע נוסח אחר לגמרי של תחנון. הבית יוסף (שם) מצטט מדברי הזוהר שממנו משתמע שיש לומר בתחנון את מזמור כ"ה שבתהלים. וכן כתב האבודרהם, אך הוסיף בתחילתו את המשפט שאנו מוסיפים, 'רחום וחנון חטאנו לפניך רחם עלינו' [שלא כנוסח שלנו האמור בלשון יחיד, כנראה בהתאמה לדברי המזמור שלאחריו הנאמר בלשון יחיד בה השתמש דוד במזמוריו], וללא המילים 'וקבל את תחנונינו'. הלבוש (שם) כותב שיש לומר את מזמור ו' כמנהג אשכנז, אך הוא פותח מיד בדברי המזמור 'ה' על באפך תוכיחני', ומדלג על משפט הפתיחה הנ"ל.

[2] ואכן כתב הרד"ק, שאמר דוד משפט זה לאחר שהתרפא ממחלתו.