שיר של יום חמישי | קשר המזמור ליום חמישי

"הַיּוֹם יוֹם חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת, שֶׁבּו הָיוּ הַלְוִיִּם אוֹמְרִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. לַמְנַצֵּחַַ עַל הַגִּתִּית לְאָסָף. הַרְנִינוּ לֵאלֺקׅים עוּזֵּנוּ, הָרִיעוּ לֵאלֺקֵי יַעֲקֹב. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף, כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֺקֵי יַעֲקֹב. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ, בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ, כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ, אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם, אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה. שְׁמַע עַמִּי וְאָעִידָה בָּךְ, יִשְׂרָאֵל אִם תִּשְׁמַע לִי. לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר. אָנֹכִי ה' אֱלֺ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. וְלֹא שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי, וְיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה לִי. וָאֲשַׁלְּחֵהוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵלְכוּ בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם. לוֹ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי, יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ. כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ, וְעַל צָרֵיהֶם אָשִׁיב יָדִי. מְשַׂנְאֵי יְכַחֲשׁוּ לוֹ, וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם. וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה, וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ" (תהלים פרק פא) [1].

שאלה

שנינו בברייתא (ראש השנה לא א), "בחמישי היו אומרים 'הרנינו לאלוקים עוזנו', על שם שברא עופות ודגים לשבח לשמו". רש"י (שם ד"ה שברא עופות) מפרש, שכאשר רואה אדם מינים רבים של עופות ודגים השונים זה מזה, הרי הוא מתעורר לשבח את בוראם. מה המיוחד במבחר העופות והדגים, שיש בו כדי לעורר את הלב לשבח את ה'?

תשובות

א.  השבח הוא על הברכה שנלוותה לבריאת העופות והדגים, "פרו ורבו ומלאו את המים בימים, והעוף ירב בארץ" (בראשית א כב). ריבוי זה מספק את צרכי התזונה של האנושות.

ב.  בברכה זו זה התברכו גם בני ישראל במצרים, ככתוב (שמות א ז) "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם". במזמור זה מוזכרת ירידת יוסף למצרים ועלייתו למלכות שם. התפתחות זו הביאה בסופו של דבר לגלות מצרים, ולריבויים העל טבעי שבא כתוצאה מקושי שעבודם למצרים, כפי שנאמר (שם פסוק יב) "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

ג.  העופות מעופפים בשמים והדגים שורצים במים. במזמור זה של יום חמישי שהוא יום בריאתם, באים לידי ביטוי השמים והמים. השמים בפסוק "בכסה ליום חגנו", שהוא יום שהלבנה שברקיע השמים מתכסה בו, ובפסוק "אענך בסתר רעם" שמקורו הוא מן השמים. המים מוזכרים בהמשכו של כתוב זה, "אבחנך על מי מריבה סלה", וכן בסיומו של המזמור "ומצור דבש אשביעך" [2].

ה.  קשר נוסף בין מזמור זה ליום חמישי, בהזכירו את מזונם של ישראל בארבעים שנותיהם במדבר, שניתן להם בדרך נס מן השמים. "ויאכילהו מחלב חיטה" שהוא המן שהיה מתוק ונכבד יותר מחיטים משובחות, "ומצור דבש אשביעך" שהם מי הבאר שהיו מתוקים להם יותר מדבש (אבן עזרא שם). דוגמה נוספת להכנת הקדוש ברוך הוא מזון לנבראיו מצאנו ביום חמישי לבריאה, בו ברא ה' את התנינים הגדולים (בראשית א כא). מבואר בגמרא (בבא בתרא עד ב) שאלו הם הלויתן ובת זוגו, שאם היו מתרבים היו מחריבים את העולם. לפיכך סירס הקדוש ברוך הוא את הזכר והרג את הנקבה, ומלח אותה כדי שתשמש סעודה לצדיקים לעתיד לבוא.

ו.  קשר נוסף, בפנקסו של רבי יהושע נמצא כתוב, כל אדם שנולד ביום חמישי יהיה גומל חסדים. זאת משום שביום חמישי נבראו הדגים והעופות (שבת קנו א). רש"י (שם ד"ה דאיברי) מפרש, שדגים ועופות אינם צריכים לטרוח הרבה בהשגת מזונותיהם, משום שהם ניזונים בחסדיו של הקדוש ברוך הוא. המהרש"א (חידושי אגדות שם ד"ה משום) מפרש באופן אחר. מאחר שבני אדם צדים אותם, גמל אתם הקדוש ברוך הוא חסד, ובירך אותם בברכה מיוחדת של פריה ורביה כדי שלא יכחד מינם. גם עם בני ישראל במצרים גמל הקדוש ברוך הוא חסדים מרובים, והוציאם משם ביד רמה. כאמור לעיל (תשובה ב). מזמור זה עוסק בגאולת ישראל ממצרים, והוא שנאמר בהמשכו "הרחב פיך ואמלאהו" בשפע של חסדים.

[1] מזמור זה נאמר על ידי הלויים על הדוכן גם בשעת הקרבת המוסף של ראש השנה, משום שהוא יום תרועה, ובמזמור זה נאמר "הריעו לאלוקי יעקב" ו"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". כמו כן נאמר בו על יוסף, "הסירותי מסבל שכמו", ובראש השנה יצא יוסף מבית האסורים (ראש השנה ל ב ורש"י שם ד"ה הריעו וד"ה הסירותי). הרד"ק (תהלים פא ב) כותב טעם נוסף. בראש השנה שקדם לפסח של יציאת מצרים פסקה עבודת הפרך של אבותינו במצרים (ראש השנה יא א), ועל כן מן הראוי להודות בו לה', ככתוב במזמור זה "הרנינו לאלוקים עוזנו הריעו לאלוקי יעקב".

[2] הצור הוא בארה של מרים, או הסלע שהיכה עליו משה לאחר מותה, שהמים שיצאו ממנו סיפקו את צרכי שתייתם של ישראל כל ארבעים שנותיהם במדבר. מים אלו היו מתוקים להם מדבש (אבן עזרא שם).