אלוקי נצור לשוני מרע | התפילה מסתיימת, ועבודת האדם מתחילה
20.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 32 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע לאחר שסיימנו את תפילת העמידה אנו מבקשים דווקא לשמור את הלשון? מה משמעות הפסוק „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי”, ומדוע אומרים אותו פעמיים? כיצד השתיקה והענווה פותחות את הלב לתורה, ומדוע אין די בלימוד בלי קיום המצוות? מהן ארבע הבקשות „עשה למען”, מהי מעלת המזמורים הנאמרים בסיום התפילה, ומדוע אנו חותמים בבקשה על בניין בית המקדש? ביאור מעמיק של „אלוקי נצור”, המלמד כיצד להפוך את התפילה ממילים שנאמרו לפני הקדוש ברוך הוא לדרך חיים של שמירת הלשון, ענווה, תורה ומעשים טובים.
אדם עומד לפני הקדוש ברוך הוא בתפילת שמונה עשרה, ובמשך תשע־עשרה ברכות מבקש את הדברים החשובים ביותר בחייו. הוא משבח את הבורא, מבקש חכמה ודעת, תשובה וסליחה, רפואה ופרנסה, מתפלל על ירושלים ועל גאולת ישראל, ולבסוף מודה על החסדים שכבר קיבל ומבקש שלום על עצמו ועל כל עם ישראל. כעת, לאחר שחתם „ברוך אתה ה', המברך את עמו ישראל בשלום”, לכאורה הסתיימה התפילה. אפשר היה לצפות שהאדם יפסע לאחוריו וישוב לענייניו, אך דווקא כאן נפתח חלק נוסף: „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי”, ולאחריו תפילת „אלוקי נצור לשוני מרע”.
מדוע צריך להוסיף תחנונים לאחר שכבר ביקשנו על כל צורכינו? ומה מיוחד בבקשות הללו, שאינן עוסקות בפרנסה, ברפואה או בהצלחה, אלא בעיקר בהתנהגותנו?
כדי להבין זאת צריך להתבונן במהלך התפילה כולה. בברכות האמצעיות ביקשנו שהקדוש ברוך הוא ישפיע על חיינו וייתן לנו את מה שחסר לנו. אולם בסיום אנו מבקשים דבר נוסף: שנהיה ראויים יותר לקבל את הטובות הללו, ושנדע להשתמש בהן בדרך הנכונה. אין די בכך שאדם יבקש חכמה אם אינו משתדל ללמוד, ואין די בכך שיבקש שלום אם הוא ממשיך לריב עם סביבתו. לכן בסוף תפילת העמידה אנו מתפללים על תיקון הלשון, על ענווה, על אהבת התורה ועל הרצון לקיים את המצוות.
הרב מאיר אליהו מדגיש בשיעור שהבקשות הללו אינן תוספת מקרית לנוסח התפילה. הן מלמדות כיצד ראוי לאדם לצאת מן המפגש עם הקדוש ברוך הוא. לאחר שהתפלל על כל צרכיו, עליו לשאול לא רק מה הוא מבקש לקבל, אלא גם איזה אדם הוא מבקש להיות.
בכך מקבלת תפילת „אלוקי נצור” משמעות מיוחדת. היא אינה רק סיום של תפילת העמידה, אלא גם הכנה לחיים שמתחילים מיד לאחריה.
לפני תפילת „אלוקי נצור” אנו אומרים את הפסוק „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי” (תהילים יט, טו).
הרב פותח את השיעור בשאלה מדוע תיקנו לומר דווקא את הפסוק הזה בסיום תפילת העמידה.
הגמרא במסכת ברכות (ט ע"ב) מביאה את דברי רבי יוחנן, המסביר את מקומו של הפסוק בסיום התפילה. דוד המלך אמר אותו בסוף המזמור התשע־עשרה בתהילים, לאחר שמונה־עשר המזמורים הראשונים, ולכן תיקנו גם חכמים לומר אותו לאחר ברכות תפילת שמונה עשרה.
יש בכך התאמה מיוחדת בין פתיחת התפילה לסיומה. בפתיחה אנו אומרים „ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך”, ובסיום אנו מבקשים „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך”.
בתחילת התפילה ביקשנו שהקדוש ברוך הוא יפתח את שפתינו כדי שנוכל להתפלל כראוי. לאחר שסיימנו אנו מבקשים שיקבל ברצון את הדברים שאמרנו.
אולם מה מוסיפה הבקשה הזאת? הרי במשך תפילת העמידה כבר ביקשנו שפע וברכה, ובברכת „שומע תפילה” אף ביקשנו במפורש שתפילתנו תתקבל. מדוע אנו חוזרים ומבקשים זאת בסיום?
הרב מבאר שיש הבדל בין הבקשות שבתוך התפילה לבין הבקשה שכל עבודת התפילה תהיה רצויה לפני הקדוש ברוך הוא. במשך הברכות ביקשנו דברים רבים, אך לאחר שסיימנו אנו מתבוננים בכל מה שאמרנו ומבקשים שהמילים הללו יעלו לרצון.
אפשר שאדם התפלל על דבר מסוים בכוונה גדולה, ובברכה אחרת התקשה להתרכז. ייתכן שבמקום אחד הרגיש התעוררות מיוחדת, ובמקום אחר אמר את המילים מתוך הרגל. כעת הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתו כולה ברחמים, גם אם לא הצליח להגיע לכוונה שהיה רוצה בה.
הרב מדגיש שהביטוי „אמרי פי” כולל את כל הדברים שהוצאנו מפינו: השבחים, הברכות, התחנונים והבקשות על צורכי היחיד והציבור. כל מה שנאמר במשך תפילת העמידה נכלל בבקשה אחת: שיהיה לרצון לפני הבורא.
אולם הפסוק אינו מסתפק ב„אמרי פי”, אלא מוסיף „והגיון לבי”. כאן מתגלה חידוש עמוק עוד יותר.
מה פירוש המילים „והגיון לבי”? הרי התפילה נאמרת באמצעות הפה. מדוע אנו מוסיפים בקשה גם על מחשבות הלב?
הרב מביא את פירוש הרד"ק ואת ביאור המצודות לפסוק, ומדגיש שהמילים „אמרי פי” מתייחסות לדברים שהאדם מוציא בפיו, ואילו „הגיון לבי” כולל את מחשבותיו ואת הדברים הנמצאים בלבו גם כאשר אינו מצליח לבטא אותם.
יש רגשות ומחשבות שקשה מאוד להסביר במילים. אדם יכול לאהוב את בנו אהבה גדולה, אך כאשר הוא מנסה לתאר את עוצמת האהבה הזאת, הוא מגלה שהמילים מוגבלות. הוא אומר „אני אוהב אותך”, מוסיף „מאוד”, מחבק ומנשק, ובכל זאת מרגיש שלא הצליח לבטא את כל מה שבלבו.
כך גם בתפילה. לעיתים האדם יודע בדיוק מה חסר לו, אך אינו מצליח להסביר את מלוא כאבו. לפעמים הוא רוצה להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, אך אינו יודע כיצד לתאר את געגועיו. ויש גם מחשבות ובקשות שהוא אינו מסוגל לומר בפיו, מפני שהן אישיות ועמוקות מדי.
לכן הוא מבקש „והגיון לבי לפניך”. ריבונו של עולם, גם מה שלא הצלחתי לומר, גם הדברים שנשארו בלבי, יהיו לרצון לפניך.
הרב מביא גם מדברי הזוהר בפרשת וישלח (קסט ע"א), המבחין בין המילים המפורשות שהאדם מסוגל להוציא מפיו לבין הדברים הסתומים שבלבו, שאינו יכול לבטא אותם בדיבור.
יש כאן נחמה גדולה. האדם אינו חייב למצוא תמיד את המילים המדויקות ביותר כדי לפנות אל הקדוש ברוך הוא. עליו להשתדל להתפלל בכוונה ולומר את נוסח התפילה כראוי, אך גם כאשר המילים אינן מבטאות את כל רגשותיו, הוא יכול לבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל גם את מחשבות לבו.
הרב מדגיש עוד שהקדוש ברוך הוא יודע את מחשבות האדם. בני אדם יכולים לשמוע את דבריו ולראות את מעשיו, אך אינם יודעים בוודאות מה מתרחש בתוך לבו. לפיכך אנו אומרים דווקא „לפניך”, מפני שמחשבות הלב גלויות לפני הבורא.
על דרך הביאור הזה, הפסוק מסכם את כל עבודת התפילה: לא רק המילים שאמרתי יהיו לרצון, אלא גם כל מה שהתכוונתי לבקש ולא הצלחתי להביע.
לאחר „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי” אנו חותמים במילים „ה' צורי וגואלי”.
לכאורה, מדוע צריך להוסיף את שתי המילים הללו? הרי כבר אמרנו שאנו מבקשים שהתפילה תהיה לרצון לפני הקדוש ברוך הוא.
הרב מבאר שהמילים „צורי וגואלי” מבטאות את ההכרה שהקדוש ברוך הוא הוא מקור העזרה והישועה שלנו. האדם יכול להשתדל, לקבל עצות ולהיעזר באחרים, אך בסופו של דבר הוא מכיר בכך שחייו והצלחתו תלויים בברכת ה'.
המילה „צורי” מבטאת יציבות ומשען. כשם שהסלע הוא דבר יציב שאפשר להישען עליו, כך אנו מבקשים להישען על הקדוש ברוך הוא גם כאשר המציאות שסביבנו אינה יציבה. ואילו „גואלי” מבטאת את בקשתנו שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו מן הקשיים ויפתח לנו דרכים לטובה.
אין בכך סתירה לחובת ההשתדלות. מי שזקוק לרפואה צריך לפנות לטיפול רפואי, ומי שמחפש פרנסה צריך לעשות את הפעולות הנדרשות לכך. אולם גם כאשר אנו נעזרים באמצעים הטבעיים, אנו מבקשים את ברכתו של הקדוש ברוך הוא.
כך מסתיים הפסוק בבקשה שלמה: שכל מה שאמרנו וכל מה שחשבנו יהיה לרצון לפני מי שאנו נשענים עליו ומצפים לישועתו.
הרב מביא גם ביאור קבלי מדברי האר"י ב„שער הכוונות”, שלפיו הפסוק הזה משלים את סדר הכוונות הרוחניות של תפילת העמידה. הוא מתאר זאת באמצעות משל פשוט מעולם המעשה: אדם כותב מסמך במחשב, אך כדי לשלוח אותו עליו לבצע את הפעולה המסיימת. על דרך המשל, אמירת „יהיו לרצון” משלימה את מהלך התפילה ומבקשת שכל חלקיה יתקבלו ברצון.
הרב מוסיף שבפסוק יש עשר אותיות יו"ד, וקושר אותן על דרך הסוד לעשר הספירות. אלו רמזים קבליים, ולא פירושו הפשוט של הפסוק או תנאי הלכתי לקבלת התפילה.
המסר המרכזי נשאר פשוט: לאחר שאמרנו את כל תפילתנו, אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יקבל אותה ברחמיו, ויזכור גם את המילים וגם את מחשבות הלב.
הרב מקדיש חלק מן השיעור לשאלה הלכתית הנוגעת למקומו של הפסוק בסדר התפילה.
מרן השולחן ערוך (אורח חיים קכב, ב) כותב שנכון לומר „יהיו לרצון” מיד לאחר סיום ברכות העמידה, ורק אחר כך לומר את התחנונים. מי שרוצה לחזור ולומר את הפסוק פעם נוספת לאחר התחנונים רשאי לעשות זאת.
לכן הנוסח המקובל בסידורים רבים הוא: תחילה „יהיו לרצון אמרי פי”, אחר כך „אלוקי נצור”, ולבסוף שוב „יהיו לרצון”.
מה משמעות הסדר הזה?
הרב מסביר שה„יהיו לרצון” הראשון מתייחס לכל תשע־עשרה ברכות העמידה. לאחר מכן אנו אומרים את התחנונים האישיים של „אלוקי נצור”, ובסופם חוזרים ומבקשים שגם הם יהיו לרצון.
יש בכך סדר רעיוני יפה. תחילה אנו מבקשים שהתפילה הקבועה שקבעו חז"ל תתקבל. לאחר מכן אנו מוסיפים את התחנונים האישיים, ולבסוף מבקשים שגם התחנונים הללו יתקבלו לפני הקדוש ברוך הוא.
הרב מציין שהפסוק הראשון נחשב חלק מסיום תפילת העמידה, ולכן אין להפסיק בינו לבין חתימת הברכה האחרונה אפילו לצורך עניית קדיש וקדושה.
לאחר שאמר את הפסוק הראשון, ובזמן אמירת התחנונים, דיני ההפסקה שונים. השולחן ערוך (אורח חיים קכב, א) מפרט את האפשרות לענות לדברים שבקדושה, בהתאם לכללים הנוגעים למקום שבו נמצא האדם בתפילתו. לכן יש להבחין בין ענייה לפני „יהיו לרצון” הראשון לבין ענייה לאחריו, ואין לראות בכל חלקי הסיום יחידה אחת בעלת אותם דינים.
הרב מביא גם הבדלים בין פוסקי הספרדים בנוגע להיקף הענייה בקדושה, ובפרט לאמירת „ימלוך”. למעשה, יש לנהוג בהתאם לפרטי ההלכה ולפסיקת רבותיו של האדם, בלי להסיק מן העיקרון הכללי שמותר לענות על כל דבר בכל שלב.
עיקר הדבר הוא ש„יהיו לרצון” אינו פסוק מקרי שנוסף לתפילה, אלא חלק חשוב מסיומה.
לאחר הדיון ב„יהיו לרצון”, הרב עוסק במנהג לומר מזמורי תהילים בסיום התפילה, לפני הפסיעות לאחור.
הוא מביא שתי מסורות עיקריות. האחת היא לומר את מזמור קכא בתהילים, הפותח במילים „שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי”. השנייה היא לומר את מזמור סז, הפותח „למנצח בנגינות מזמור שיר, אלהים יחננו ויברכנו”.
הרב מדגיש שמזמור קכא פותח ב„שיר למעלות”, ולא ב„שיר המעלות”, כפי שמופיע בתחילתם של מזמורים אחרים.
הוא מביא בשם הרמ"ע מפאנו ובשם פוסקים נוספים את המנהג לומר את מזמור קכא בסיום תפילת העמידה, ובפרט את מעלתו של המזמור למי שמבקש זיווג. הרב רואה בכך רמז במילים „מאין יבוא עזרי”, משום שהאישה נקראת בתורה „עזר כנגדו”.
זהו מנהג ורמז, ולא הבטחה שמי שאומר את המזמור ימצא את זיווגו במועד מסוים.
לעומת זאת, בשם האר"י מובא המנהג לומר את מזמור סז, „למנצח בנגינות מזמור שיר”. הרב מסביר שיש למזמור הזה מקום מיוחד בספרי הקבלה, ובפרט כאשר הוא כתוב בצורת המנורה.
שבעת פסוקי המזמור, מלבד פסוק הפתיחה, נקשרו בדרשות ובספרי הסוד לשבעת קני המנורה. הרב מביא גם מסורת המיוחסת לדוד המלך, שלפיה היה המזמור חקוק על מגנו בצורת מנורה, ומזכיר את המעלות המיוחסות לאמירתו בספרי המקובלים.
יש להבחין בין מסורות אלו לבין עובדות היסטוריות שניתן לאמתן. אין בידינו לקבוע כיצד בדיוק נראה מגנו של דוד המלך, ואין לראות באמירת המזמור הבטחה להגנה מפני כל סכנה.
הרב מדגיש שבנוגע לבחירה בין שני המזמורים קיימים מנהגים שונים, ושאין להציג את אחד מהם כאיסור או פסול כאשר אדם נוהג במסורת אחרת.
הוא עצמו נוטה להעדיף את מנהג האר"י ולומר „למנצח בנגינות”, אך מדגיש שאין צורך להאריך בסיום התפילה באופן הגורם לטורח הציבור.
זוהי נקודה מעשית חשובה. אדם יכול לרצות להוסיף תפילות, מזמורים וכוונות, אך אם הוא מעכב את חזרת שליח הציבור או גורם לכך שהמתפללים ימתינו לו זמן רב, עליו לבחון אם זו הדרך הנכונה לנהוג.
ההוספות נועדו להעמיק את עבודת התפילה, לא להפוך למעמסה על אחרים.
כעת אנו מגיעים לתפילה עצמה: „אלוקי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה”.
לכאורה, מדוע לאחר כל תפילת העמידה אנו מבקשים דווקא לשמור את הלשון? הרי יש מצוות רבות שעליהן ראוי להתפלל. יכולנו לבקש שהקדוש ברוך הוא ישמור את עינינו מראיית דברים אסורים, את מחשבותינו מהרהורים שאינם ראויים, ואת מעשינו מעבירות. מדוע נבחרה דווקא הלשון?
הרב מציע ביאור עמוק: במשך כל תפילת העמידה השתמשנו בפינו ובלשוננו כדי לשבח את הקדוש ברוך הוא ולבקש ממנו את צורכינו. אולם ייתכן שאותה לשון ששימשה אותנו עכשיו לתפילה שימשה אותנו קודם לכן לדברים שאינם ראויים.
אולי דיברנו לשון הרע על אדם אחר, הוצאנו מפינו דברי שקר, פגענו במישהו או השתמשנו בלשוננו באופן שהזיק לאחרים. כעת, לאחר שהתפללנו באמצעות אותו כלי, אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו לשמור עליו.
הרב ממחיש זאת במשל של אדם המעביר יין משובח באמצעות צינור מלוכלך. אף שהיין עצמו טוב, כאשר הוא עובר בצינור שאינו נקי הוא עלול להיפגם.
כך הרב מבקש לעורר אותנו לחשוב על הפה שבו אנו משתמשים לתורה ולתפילה. ראוי שנשתדל לשמור אותו גם מחוץ לבית הכנסת.
יש להדגיש שמדובר במשל מוסרי. אין להסיק ממנו שתורה או תפילה הנאמרות לאחר שאדם נכשל בדיבור אסור נעשות פסולות מבחינה הלכתית, או שתפילתו בהכרח אינה מתקבלת. אדרבה, גם אדם שנכשל בלשונו צריך להמשיך להתפלל, לשוב בתשובה ולהשתדל לתקן את דרכיו.
הרב מביא גם דברי מוסר מספר הזוהר על חומרת ניבול הפה, כדי להדגיש עד כמה הדיבור משפיע על חייו הרוחניים של האדם. תיאורים על עיכוב תפילה למשך זמן מסוים שייכים לעולם הדרש והקבלה, ואין להפוך אותם לקביעה מעשית על גורלה של תפילת אדם מסוים.
הרעיון העיקרי ברור: הפה שבו אנו מתפללים צריך להיות גם הפה שבו אנו נזהרים בכבודם של אחרים.
הרב מזכיר בהקשר הזה את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (קסה ע"א), שלפיהם אבק לשון הרע הוא מן הדברים שקשה מאוד להינצל מהם. דווקא משום שמדובר בניסיון יומיומי, אנו מבקשים עליו סיוע מיוחד.
כך „אלוקי נצור לשוני מרע” הופך לבקשה מעשית מאוד. אנו עומדים לסיים את התפילה ולפגוש בני אדם. נצטרך לדבר בבית, בעבודה וברחוב, ולכן אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעזור לנו להשתמש בלשוננו בדרך טובה.
כאן הרב מעלה שאלה נוספת. הרי שמירת הלשון תלויה לכאורה בבחירת האדם. אם הוא אינו רוצה לדבר לשון הרע, עליו פשוט להימנע מלדבר. מדוע הוא צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא „נצור לשוני”?
הרב מביא את דברי האבודרהם, המסביר שאף שהבחירה בין טוב לרע נתונה בידיו של האדם, ראוי לו לבקש מהקדוש ברוך הוא סיוע לבחור בטוב.
אדם יכול לדעת היטב שאסור לו לדבר על חברו, אך ברגע של כעס או פגיעה הוא מתקשה לשתוק. הוא עלול להרגיש שהוא חייב להשיב מיד, להסביר לכולם מי פגע בו או להוכיח שהצדק עמו.
הידיעה מה נכון אינה מבטיחה שתמיד יהיה לו כוח לעשות אותו.
לכן אנו מבקשים „נצור לשוני”. תן לי כוח לעצור בזמן, לחשוב לפני שאני מדבר, ולא לומר דבר שאצטער עליו לאחר מכן.
הרב מדגיש שזו אינה בקשה שהקדוש ברוך הוא יבטל את הבחירה החופשית שלנו. אנו עדיין צריכים להחליט כיצד לנהוג, אך מבקשים עזרה כדי שנצליח לעמוד בהחלטתנו.
אפשר להבין זאת גם בחיי היום־יום. אדם המנסה להפסיק הרגל רע יודע שההחלטה הראשונית אינה תמיד מספיקה. עליו לתרגל התנהגות חדשה, להתרחק ממצבים שבהם הוא נכשל ולבקש סיוע כאשר הוא זקוק לכך.
כך גם בשמירת הלשון. האדם משתדל להיזהר בדבריו, ובאותה שעה מבקש מן הקדוש ברוך הוא שיעזור לו להצליח.
זהו אחד היסודות החשובים של „אלוקי נצור”: התפילה אינה באה במקום האחריות האישית, אלא מחזקת אותה.
לאחר הבקשה „נצור לשוני מרע” אנו מוסיפים „ושפתי מדבר מרמה”.
לכאורה, האם אין כאן כפילות? הרי גם הלשון וגם השפתיים משמשות לדיבור. מדוע צריך להזכיר את שתיהן?
הרב מביא ביאור שלפיו אפשר לפגוע באדם לא רק באמצעות מילים מפורשות, אלא גם באמצעות רמיזות, העוויות פנים ותנועות שיש בהן זלזול.
לפעמים אדם אינו אומר שום דבר שלילי על חברו, אך כאשר מזכירים את שמו הוא מעקם את שפתיו, מחייך בלגלוג או נותן לאחרים להבין שיש עליו דבר רע.
גם בלי לומר משפט מפורש, הוא עלול לגרום לאחרים לחשוב על אותו אדם דברים שליליים.
לכן אנו מבקשים גם על הלשון וגם על השפתיים. לא רק שלא נוציא מפינו דיבור אסור, אלא שגם הדרך שבה אנו מרמזים ומביעים את עצמנו לא תשמש לפגיעה בזולת.
הבקשה הזאת מדויקת במיוחד לעולם שבו אנו חיים. כיום אפשר לפגוע באדם גם בלי לדבר עמו פנים אל פנים: בהודעה קצרה, בתגובה עוקצנית, בסימן מזלזל או בהפצת רמז שיגרום לאחרים לחשוד בו.
לפיכך שמירת הלשון אינה מצטמצמת רק להימנעות מאמירת מילים אסורות. היא כוללת אחריות למשמעות שאחרים עלולים להבין מדברינו ומהתנהגותנו.
הרב מוסיף ביאור נוסף על דרך הדרש, הקושר את הלשון והשפתיים לאופן שבו נוצרות אותיות הדיבור. הוא מזכיר את משה רבנו, שאמר „כבד פה וכבד לשון אנכי” (שמות ד, י), ואת המדרשים העוסקים בדיבורו.
הדברים נועדו להזכיר שהפה והלשון הם כלים מיוחדים שניתנו לאדם, ובאמצעותם הוא יכול ללמוד תורה, להתפלל ולתקשר עם אחרים.
ומשום כך האחריות על השימוש בהם גדולה כל כך.
כדי להמחיש את כוחה של הלשון הרב מביא מעשים מדברי חז"ל.
במדרש מסופר על טבי עבדו של רבן גמליאל, שהתבקש להביא בשר משובח והביא לשון. לאחר מכן התבקש להביא בשר גרוע, ושוב הביא לשון. כאשר נשאל לפשר הדבר, השיב שהלשון יכולה להיות הטובה שבאיברים וגם הגרועה שבהם, בהתאם לשימוש שעושים בה.
הרעיון פשוט ועמוק. אדם יכול להשתמש בלשונו כדי לעודד חבר שנמצא במצוקה, לפייס אדם שפגע בו, ללמד תורה או לשבח אדם שעשה מעשה טוב. באותה לשון ממש הוא יכול גם לפגוע, להשפיל, לשקר ולהרוס יחסים שנבנו במשך שנים.
הרב מביא גם מעשה על רבי שהגיש לתלמידיו לשונות לאכילה. התלמידים בחרו בלשונות הרכות, והוא אמר להם שכשם שהם בוחרים לשון רכה למאכל, כך עליהם לבחור לשון רכה בדיבורם עם אחרים.
המסר הוא שלא די בכך שהאדם נמנע מדיבור אסור. עליו גם להשתדל לדבר בדרך נעימה ומכבדת.
לפעמים אפשר לומר דבר נכון באופן פוגע, ואפשר לומר אותו דבר עצמו בנועם ובכבוד. התוכן חשוב, אך גם הדרך שבה הוא נאמר משפיעה על מי ששומע אותו.
הרב קושר זאת לדברי הגמרא במסכת חולין (פט ע"א), המלמדת שעל האדם לעשות עצמו כאילם כאשר מדובר בדיבורים שאינם ראויים, אך לא לשתוק מדברי תורה ומדברים של צדק.
כך מתברר שהתורה אינה מבקשת שנפסיק לדבר. היא מבקשת שנדע מתי לדבר, כיצד לדבר ומתי ראוי לשתוק.
זהו ההבדל בין לשון שאינה שמורה לבין לשון שהאדם משתמש בה לעבודת ה'.
לאחר שביקשנו לשמור את הלשון והשפתיים, אנו מוסיפים „ולמקללי נפשי תידום”.
כאן התפילה עולה למדרגה נוספת. לא רק שלא נדבר רעה על אחרים, אלא שגם כאשר אחרים פוגעים בנו, נבקש כוח שלא להשיב להם באותה דרך.
הרב מביא את דברי האבודרהם, המסביר שהבקשה הזאת מוסיפה על מה שנאמר קודם לכן. תחילה האדם מבקש שלא יחרף את הזולת, וכעת הוא מבקש שיוכל לשאת את החרפה המופנית כלפיו בלי להשיב בחרפה.
זו מדרגה קשה במיוחד. כאשר אדם פוגע בנו, התגובה הטבעית היא לרצות להשיב לו ולהגן על כבודנו. לפעמים אנו מרגישים שאם נשתוק, האחרים יחשבו שהפגיעה מוצדקת או שאנו חלשים.
אולם חז"ל הפליגו במעלתם של מי ששומעים חרפתם ואינם משיבים. במסכת שבת (פח ע"ב) מתוארים „הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין”, ועליהם נדרש הפסוק „ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.
הרב מביא את דוד המלך כדוגמה לאדם שידע לשאת עלבון קשה. כאשר שמעי בן גרא קילל את דוד, דוד לא מיהר לנקום בו, אלא התבונן במאורע מתוך אמונה והשאיר מקום למידת הרחמים.
הרב מזכיר גם את הדרשה במסכת שבת (קה ע"א), המבארת את הביטוי „קללה נמרצת” שאמר שמעי לדוד. הוא מוסיף רמז משלו, ההופך את אותיות ראשי התיבות של דברי הגנאי לביטויים חיוביים המתארים את מעלותיו של דוד.
הרמז מבטא את הרעיון שגם כאשר אדם שומע דברים פוגעים, אין הוא חייב לתת להם להגדיר את אישיותו. הוא יכול לבחור כיצד להגיב, ולנסות לשמור על מידותיו גם בשעת עלבון.
עם זאת, אין פירוש הדברים שעל האדם להשלים עם אלימות, עם השפלה מתמשכת או עם פגיעה ממשית בזכויותיו. יש מצבים שבהם נכון להציב גבולות, להתרחק ממי שפוגע ולפנות לעזרה. המעלה המתוארת כאן היא היכולת שלא להשיב מתוך נקמנות וכעס, ולא חובה להישאר במצב מסוכן או פוגעני.
כך אנו מבקשים „ולמקללי נפשי תידום”: תן לי כוח שלא לתת לכעס לשלוט בי, ושלא להפוך כל עלבון למריבה חדשה.
לאחר שביקשנו לשתוק בשעת עלבון, אנו מוסיפים „ונפשי כעפר לכל תהיה”.
מדוע האדם מבקש שנפשו תהיה דווקא כעפר? הרי העפר הוא דבר שדורכים עליו, ולכאורה אין בו כבוד או חשיבות.
הרב מסביר שהעפר משמש כאן משל לענווה וליכולת לשאת פגיעה בלי להיגרר למאבק. אנשים דורכים על העפר, והוא אינו משיב להם. כך האדם מבקש להגיע למדרגה שבה לא כל פגיעה בכבודו תעורר בו צורך להשיב ולנקום.
הרב מביא גם את המשנה במסכת אבות (ה, יט), המבחינה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם מתאפיינים בעין טובה, ברוח נמוכה ובנפש שפלה, ואילו תלמידיו של בלעם מתאפיינים במידות הפוכות.
אברהם אבינו עצמו אמר „ואנכי עפר ואפר” (בראשית יח, כז). אף שזכה למעלות גדולות, הוא עמד לפני הקדוש ברוך הוא מתוך ענווה.
לכן אנו מבקשים „ונפשי כעפר”. שלא נהיה אנשים המרגישים שכל דבר מגיע להם, שלא נחשוב שאנו חשובים יותר מן האחרים, ושלא נהפוך את כבודנו האישי למרכז החיים.
אולם חשוב להבין שענווה אינה שנאה עצמית ואינה מחייבת את האדם לחשוב שאין לו ערך. אברהם אבינו הכיר בשליחותו ופעל באומץ למען אחרים, ובכל זאת נהג בענווה. כך גם האדם יכול להכיר בכוחותיו, להשתמש בכישרונותיו ולמלא את תפקידו, בלי להתגאות בהם.
הרב מדגיש שהענווה הזאת היא גם הכנה ללימוד התורה. אדם גאוותן מתקשה ללמוד מאחרים, מפני שהוא חושש להודות שאינו יודע. לעומתו, אדם ענו מסוגל לשאול, להקשיב ולחזור על הדברים עד שיבין.
לכן מיד לאחר „ונפשי כעפר לכל תהיה” אנו אומרים „פתח לבי בתורתך”.
אין זה סדר מקרי. לאחר שביקשנו להשתחרר מן הגאווה, אנו מבקשים שהלב יהיה פתוח לקבלת התורה.
הרב מדגיש שהבקשה „פתח לבי בתורתך” אינה מנותקת מן הבקשות שקדמו לה.
תחילה ביקשנו לשמור את הלשון מדיבור רע, לאחר מכן ביקשנו שלא להשיב למי שפוגע בנו, ולבסוף ביקשנו ענווה. כעת, לאחר שביקשנו לתקן את הדרך שבה אנו מדברים ומתייחסים לאחרים, אנו מבקשים למלא את הלב בתורה.
הגמרא במסכת עבודה זרה (יט ע"ב) דורשת את הפסוק „סור מרע ועשה טוב” ומלמדת שאין להסתפק בהימנעות מן הרע, אלא צריך לעסוק בטוב, ובכלל זה בלימוד התורה.
הרב מקשר זאת לדברי הגמרא במסכת חולין (פט ע"א): מה אומנותו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם. אולם אין הכוונה שישתוק גם מדברי תורה, שהרי נאמר „צדק תדברון”.
הדברים מתאימים בדיוק לסדר הבקשות שלנו. „נצור לשוני מרע” מלמד מתי ראוי לשתוק, ו„פתח לבי בתורתך” מלמד במה ראוי להשתמש בכוח הדיבור.
יש כאן יסוד חשוב בעבודת האדם. כאשר אדם רוצה להפסיק הרגל רע, לא תמיד די בכך שהוא מחליט להימנע ממנו. עליו גם למצוא דרך טובה להשתמש בזמן ובכוחות שהתפנו.
מי שהיה רגיל לבזבז זמן רב בשיחות מיותרות יכול לקבוע זמן ללימוד. מי שהיה רגיל להיכנס לוויכוחים פוגעניים יכול ללמוד כיצד לדבר בנועם ולהקשיב לאחרים. כך אין הוא מסתפק בהתרחקות מן הרע, אלא בונה במקומו דבר טוב.
הרב מסביר שזו משמעות הבקשה „פתח לבי”. איננו מבקשים רק שנצליח לקרוא מילים מן הספר, אלא שהלב יהיה פתוח להבין, לקבל ולהפנים את הדברים.
אפשר שאדם ילמד זמן רב, אך ירגיש שהדברים עדיין אינם מתיישבים בלבו. הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לו להבין את התורה, לאהוב אותה ולתת לה להשפיע על חייו.
כך הענווה ושמירת הלשון נעשות הכנה אמיתית ללימוד התורה.
לאחר „פתח לבי בתורתך” אנו מוסיפים „ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי”.
לכאורה, אם כבר ביקשנו שהקדוש ברוך הוא יפתח את לבנו לתורה, מדוע צריך להוסיף בקשה על קיום המצוות? הרי מי שלומד תורה יודע מה עליו לעשות.
הרב מסביר שיש הבדל בין ידיעת התורה לבין קיומה בפועל. אדם יכול לדעת הלכות רבות, להבין סוגיות עמוקות וללמד אחרים, ובכל זאת להיכשל כאשר עליו ליישם את הדברים בחייו.
לכן אין די בכך שנבקש להבין את התורה. עלינו לבקש גם רצון לרדוף אחר קיום מצוותיה.
הגמרא במסכת יבמות (קט ע"ב) אומרת: „כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו”. הדברים מלמדים שאין להפריד בין לימוד התורה לבין המעשה.
הרב מביא גם מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה (יז ע"ב), המדגישה את חשיבות גמילות החסדים לצד לימוד התורה.
אדם אינו יכול להסתפק בכך שהוא יודע כיצד צריך להתנהג. עליו להשתדל לנהוג כך באמת.
למשל, אפשר ללמוד הלכות שמירת הלשון, אך המבחן מגיע כאשר מישהו פוגע בנו ואנו צריכים להחליט כיצד להשיב. אפשר ללמוד על מעלת הצדקה, אך המבחן מגיע כאשר פונה אלינו אדם הזקוק לעזרה. ואפשר ללמוד על כיבוד הורים, אך המבחן מגיע ברגע שבו הדבר דורש מאיתנו סבלנות ומאמץ.
לכן אנו מבקשים „ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי”. לא רק שאקיים מצוות כאשר הדבר מזדמן לי, אלא שאהיה אדם המחפש הזדמנויות לעשות טוב.
הרב מדגיש שהמילה „תרדוף” מבטאת התלהבות ורצון. כשם שאדם רודף אחר דבר החשוב לו, כך אנו מבקשים שנזכה לרדוף אחר מצוותיו של הקדוש ברוך הוא.
הוא מקשר זאת לדברי דוד המלך בתהילים על מתיקות התורה, לצד ההדגשה „גם עבדך נזהר בהם” (תהילים יט, יב). לא רק שהתורה מתוקה ונעימה ללימוד, אלא יש לה גם משמעות מחייבת לחיי המעשה.
כך שתי הבקשות משלימות זו את זו. „פתח לבי בתורתך” היא בקשה לדעת ולהבין, ו„ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי” היא בקשה לחיות על פי מה שלמדנו.
זהו אחד המסרים המרכזיים של תפילת הסיום: לא די שהתורה תהיה נמצאת בראשו של האדם, אלא עליה להשפיע גם על מעשיו.
בהמשך אנו אומרים „וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם”.
הרב מבאר שהבקשה יכולה להתייחס לשני סוגים של קשיים: אויבים ואנשים המבקשים לפגוע באדם בעולם הזה, ומקטרגים רוחניים המתוארים בדברי חז"ל ובספרי הקבלה.
אולם מעניין לראות את נוסח הבקשה. איננו מבקשים בהכרח שייפגעו האנשים הקמים עלינו, אלא שהעצה הרעה תופר והמחשבה לפגוע לא תצליח.
יש בכך לימוד חשוב. האדם רשאי לבקש הגנה מפני מי שמנסה להזיק לו, אך אין הוא צריך להפוך את התפילה לכלי של נקמה.
הרב מדגיש בהקשר הזה את חומרת הפגיעה באחרים ואת החשיבות של זהירות בכבודם. הוא מביא סיפורים מספרי המקובלים על משמעותם הרוחנית של מעשי האדם, ובכלל זה צער בעלי חיים ופגיעה בזולת.
הוא מדגיש שהאדם צריך להשתדל שלא להיות קפדן, ולא להקפיד על כל פגיעה קטנה.
הגמרא במסכת ראש השנה (יז ע"א) אומרת: „כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו”. מי שמסוגל לוותר על עלבון ולא להתעקש על כל פגיעה, זוכה למעלה גדולה.
הרב מבקש שנאמץ את המידה הזאת בחיי היום־יום. בני אדם חיים יחד, עובדים יחד ונפגשים שוב ושוב. טבעי שלפעמים יהיו חיכוכים, אי־הבנות ופגיעות. השאלה היא אם כל אירוע כזה יהפוך למריבה ארוכה, או שנדע לעיתים לוותר ולהמשיך הלאה.
אין הכוונה שעל האדם לוותר על זכויותיו בכל מצב או לאפשר לאחרים להזיק לו. יש מקרים שבהם צריך להציב גבולות ולהגן על עצמנו. אולם כאשר מדובר בפגיעה קטנה שאפשר לעבור עליה בלי נזק משמעותי, הוויתור עשוי למנוע מחלוקת מיותרת.
כך גם בבקשה „וכל הקמים עלי לרעה”. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ישמור אותנו מפגיעה, ובאותה שעה משתדלים שלא להפוך בעצמנו לאנשים הפוגעים באחרים.
הרב מזכיר גם נוסחאות הכוללות את הפסוקים „יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה”, המופיעים בתהילים לה, ה, ואת מקומם בספרי הכוונות.
יש בכך הבדלי מנהגים ונוסחים, ולכן יש לומר את הנוסח המתאים לסידור ולמנהג הקהילה, בלי לראות בתוספת הזאת חובה אחידה לכל המתפללים.
לאחר הבקשה על ביטול עצת הקמים עלינו לרעה, אנו אומרים: „עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך”.
הרב מדגיש שהבקשות הללו שונות מן הבקשות האישיות שנאמרו קודם לכן. איננו אומרים שהקדוש ברוך הוא חייב להושיע אותנו מפני שהגענו למדרגה רוחנית מסוימת, אלא מבקשים שיעשה למען שמו, למען תורתו ולמען קדושתו.
השולחן ערוך (אורח חיים קכב, ג) מזכיר את מעלת אמירת ארבע הבקשות הללו, ומביא את דברי חז"ל על מעלת הרגיל לאומרן.
הרב מביא בשם מחזור ויטרי ובשם ספרי הכוונות ביאורים נוספים למעלתן. הוא קושר את ארבע הלשונות גם לאבות ולדרכי ההנהגה המתוארות בספרי הקבלה.
„עשה למען שמך” מבטאת את הבקשה ששמו של הקדוש ברוך הוא יתקדש בעולם. „עשה למען ימינך” מתקשרת בלשון המקרא למידת החסד ולכוח הישועה, כפי שנאמר בשירת הים „נטית ימינך תבלעמו ארץ” (שמות טו, יב). „עשה למען תורתך” מזכירה שאנו מבקשים להיות ראויים ללמוד תורה ולקיים אותה, ואילו „עשה למען קדושתך” מבטאת את הרצון שקדושתו של הקדוש ברוך הוא תתגלה בחיינו.
הרב מדגיש במיוחד את הבקשה „עשה למען ימינך”. בספרי הסוד הימין משמש סמל לחסד ולרחמים, ולכן אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ינהג עמנו במידת חסדו.
הרעיון המרכזי של ארבע הבקשות הוא ענווה. לאחר כל התפילה איננו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא בתחושה שכל מה שביקשנו מגיע לנו. אנו יודעים שיש במעשינו חסרונות, ולכן מבקשים את רחמיו וחסדו.
זו גם השלמה יפה לבקשה הקודמת „ונפשי כעפר לכל תהיה”. אדם ענו אינו מתעלם ממעשיו הטובים, אך אינו הופך אותם לטענה שהקדוש ברוך הוא חייב להיענות לכל מבוקשו.
הוא עושה את חלקו, מתפלל ומבקש: ריבונו של עולם, עשה למען שמך, למען ימינך, למען תורתך ולמען קדושתך.
בהמשך השיעור הרב מזכיר את המנהג לומר לפני סיום התפילה פסוק מן התנ"ך המרמז לשמו של האדם.
בדרך כלל בוחרים פסוק הפותח באות הראשונה של שמו ומסתיים באות האחרונה שלו, בהתאם למנהג המקובל בסידורים רבים.
הרב מציין שיש למסורת הזאת קשר למנהגי תפילה ולעניינים המובאים בספרי המקובלים על זיכרון שמו של האדם לעתיד לבוא. הוא אף מזכיר שהקדיש לנושא הזה שיעור נפרד.
עם זאת, אין מדובר בחלק מנוסח תפילת העמידה שתיקנו חז"ל, ואין לקבוע שמי שאינו אומר פסוק כזה עלול לשכוח את שמו לאחר פטירתו כעובדה ודאית.
למי שנוהג באמירת הפסוק יש בכך משמעות יפה: האדם מסיים את תפילתו בפסוק מן התורה, הנביאים או הכתובים הקשור לשמו, ומזכיר לעצמו את הקשר האישי שלו לעבודת ה'.
אולם מי שאינו נוהג בכך אינו צריך לחשוש שתפילתו חסרה או שאינו יוצא ידי חובה.
הרב מדגיש באופן כללי שאין להאריך בסיום התפילה על חשבון הציבור, ולכן גם מנהגים יפים ותוספות ראויות צריכים להיעשות בתבונה ובהתחשבות.
לאחר „אלוקי נצור”, ארבע הבקשות „עשה למען” וההוספות הנאמרות לפי המנהג, אנו חוזרים ואומרים: „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי”.
הרב מסביר שהפסוק השני מתייחס לתחנונים שהוספנו לאחר תפילת העמידה.
בתחילה אמרנו „יהיו לרצון” על כל תשע־עשרה הברכות שתיקנו חז"ל. לאחר מכן הוספנו בקשות אישיות על שמירת הלשון, ענווה, לימוד תורה, קיום מצוות והגנה מפני הרע. כעת אנו מבקשים שגם הדברים הללו יהיו רצויים לפני הקדוש ברוך הוא.
לפי פשט ההלכה, כפי שכותב השולחן ערוך (אורח חיים קכב, ב), אפשר לחזור ולומר את הפסוק לאחר התחנונים, אך אין בכך חיוב אחיד בכל המנהגים.
הרב מבאר שעל דרך הרעיון, החזרה מאפשרת לנו לסיים את שני חלקי התפילה באותה בקשה: שהקדוש ברוך הוא יקבל גם את הנוסח הקבוע וגם את התחנונים האישיים.
יש כאן משמעות מיוחדת גם למילים „והגיון לבי”. ייתכן שאחרי כל מה שאמרנו עדיין נשארו בלבנו בקשות שאיננו יודעים כיצד לבטא. לכן אנו חוזרים ומבקשים שגם מחשבות הלב יתקבלו לפני הבורא.
כך אנו משלימים את תפילת העמידה כולה. תחילה דיברנו לפני הקדוש ברוך הוא בנוסח שקבעו חז"ל, אחר כך ביקשנו לתקן את עצמנו, ולבסוף אנו מבקשים שכל הדברים יהיו לרצון לפניו.
לאחר שסיימנו את התחנונים, אנו פוסעים שלוש פסיעות לאחור ואומרים „עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל”.
הרב מבאר שהפסיעות לאחור מבטאות את סיום העמידה לפני המלך. כשם שאדם הנפרד ממלך אינו מסתובב אליו בגבו מיד, אלא נסוג בכבוד, כך גם אנו פוסעים לאחור לאחר התפילה.
השולחן ערוך (אורח חיים קכג, א) מפרט את סדר הפסיעות והכריעות, ואת הפניית הפנים לצד שמאל ולאחר מכן לצד ימין בעת אמירת „עושה שלום”.
אולם מעבר לדיני התנועה הגופנית, יש משמעות עמוקה למילים שאנו אומרים.
לאחר כל הבקשות, אנו מסיימים שוב בשלום. בדיוק כפי שתפילת העמידה נחתמה בברכת „המברך את עמו ישראל בשלום”, גם לאחר התחנונים אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
השלום הזה אינו רק סיום נאה לתפילה. הוא קשור לכל מה שביקשנו ב„אלוקי נצור”. מי ששומר את לשונו, אינו ממהר להשיב על עלבון ונוהג בענווה, תורם לשלום בחייו ובסביבתו.
לכן יש קשר עמוק בין תחילת התחנונים לסיומם. פתחנו בבקשה „נצור לשוני מרע”, וסיימנו ב„עושה שלום”.
אדם השומר את לשונו יכול למנוע מריבות רבות. מי שאינו ממהר להיפגע ולהשיב יכול להוסיף שלום בביתו ובקהילתו. ומי שלומד תורה מתוך ענווה ומקיים את המצוות מתוך אהבה מסוגל להשתמש בכוחותיו כדי להיטיב עם אחרים.
כך אנו נפרדים מן התפילה עם בקשה שהשלום ילווה אותנו גם לאחר שנחזור לענייני היום.
לאחר הפסיעות ו„עושה שלום”, נהגו לומר בקשה על בניין בית המקדש: „יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שייבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך”.
הרב שואל מדוע דווקא זו הבקשה האחרונה שאנו אומרים לאחר תפילת העמידה.
הרמ"א (אורח חיים קכג, א) מבאר שהדבר קשור לכך שהתפילה נתקנה כנגד עבודת הקרבנות. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה עבודת הקרבנות חלק מרכזי מעבודת ישראל. לאחר החורבן אנו מקיימים את תפילות החובה, ובסיומן מבקשים שהמקדש ייבנה ושנזכה לשוב לעבודתו בשלמות.
יש כאן מהלך יפה. במשך תפילת העמידה ביקשנו את בניין ירושלים ואת חזרת עבודת בית המקדש, ובסיום אנו שבים ומבקשים שהמציאות הזאת תתגשם.
איננו מסתפקים בתפילה על צורכינו האישיים. אנו זוכרים שעם ישראל עדיין מצפה לגאולה ולשלמות העבודה במקדש.
הרב מרחיב גם על השאלה מי יבנה את בית המקדש השלישי. הוא מביא מדברי רש"י במסכת סוכה (מא ע"א) ובמסכת ראש השנה (ל ע"א), המתארים את בית המקדש העתידי כבניין שיתגלה מן השמים, ולעומתם קיימים דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, א וד) המלמדים שמלך המשיח יבנה את המקדש.
הרב מביא גם מקורות מן הזוהר המתארים את בניין המקדש העתידי כמעשה אלוהי. הוא קושר זאת לנוסח „שתבנה בית המקדש”, המופיע בכמה מסורות תפילה, לעומת „שייבנה בית המקדש”.
הדיון הזה שייך למחלוקת ולביאורים שונים של מאורעות הגאולה. אין בידינו לקבוע מתוך נוסח התפילה לבדו כיצד בדיוק יתרחש בניין המקדש השלישי, ולכן נכון לשמור על הנוסח המקובל לפי מנהג הקהילה בלי לפסול נוסחים אחרים.
העיקר הוא עצם הבקשה: שנזכה לבניין בית המקדש, לחזרת עבודתו ולגילוי השכינה בשלמות.
כך אנו מסיימים את תפילת העמידה בבקשה המחברת בין עבודתנו האישית לבין הציפייה לגאולת ישראל.
לאחר שהבנו את מהלך התפילה, אפשר לחזור אל מילותיה ולראות כיצד לכוון בהן באופן פשוט ומעשי.
כאשר אנו אומרים „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי”, נבקש שכל הדברים שאמרנו בתפילת העמידה יהיו רצויים לפני הקדוש ברוך הוא. נחשוב גם על הדברים שנשארו בלבנו ולא הצלחנו לבטא, ונבקש שגם הם יתקבלו ברחמים.
כאשר אנו אומרים „אלוקי נצור לשוני מרע”, נחשוב על מצבים שבהם אנו מתקשים לשמור את לשוננו. אולי אנו נוטים לדבר על אחרים, להיכנס לוויכוחים מיותרים או להשיב בכעס. נבקש שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו כוח לעצור ולחשוב לפני הדיבור.
במילים „ושפתי מדבר מרמה” נבקש שנדע להיזהר גם ברמיזות, בהערות עוקצניות ובכל דרך שבה אנו עלולים לפגוע באחרים בלי לומר זאת במפורש.
כאשר אנו אומרים „ולמקללי נפשי תידום”, נבקש כוח שלא להשיב מתוך נקמנות כאשר מישהו פוגע בנו. נזכור שאפשר להגן על עצמנו ולהציב גבולות גם בלי להחזיר פגיעה בפגיעה.
במילים „ונפשי כעפר לכל תהיה” נבקש ענווה. שנדע להכיר במעלותינו בלי להתגאות בהן, ושלא נרגיש צורך להיאבק על כבודנו בכל מצב.
כאשר אנו אומרים „פתח לבי בתורתך”, נבקש שהתורה תהיה פתוחה לפנינו, שנצליח להבין אותה ולאהוב את לימודה. ובמילים „ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי” נבקש שנזכה גם לקיים את מה שלמדנו בפועל.
כאשר אנו אומרים „וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם”, נבקש שהקדוש ברוך הוא ישמור אותנו מפגיעה, ויעזור לנו גם שלא לחיות מתוך חשדנות וכעס כלפי אחרים.
בארבע הבקשות „עשה למען שמך, עשה למען ימינך, עשה למען תורתך, עשה למען קדושתך” נזכור שאנו מבקשים את חסדו של הקדוש ברוך הוא ולא דורשים שכל מבוקשנו יתקיים בזכות מעשינו.
כאשר אנו חוזרים ואומרים „יהיו לרצון”, נבקש שגם התחנונים האישיים שלנו יתקבלו לפניו. ובאמירת „עושה שלום במרומיו” נבקש שנזכה לשוב מן התפילה אל חיינו מתוך שלום, ענווה ורצון להיטיב עם הסובבים אותנו.
לבסוף, כאשר אנו מבקשים שבית המקדש ייבנה במהרה בימינו, נזכור שעבודת התפילה שלנו היא חלק מעבודת ישראל בכל הדורות, ושאנו עדיין מצפים לגאולה ולשלמות עבודת ה'.
אין צורך לחשוב בכל תפילה על כל הביאורים הללו. לפעמים די בכך שאדם יכוון במיוחד ב„נצור לשוני מרע” ויחליט להשתדל להיזהר בדיבורו במשך היום. בפעם אחרת יכוון ב„נפשי כעפר” ויבקש להיות ענו יותר, או יחשוב ב„פתח לבי בתורתך” על הקושי שהוא מתמודד עמו בלימוד.
כך הסיום של תפילת העמידה הופך למקום שבו האדם אינו רק מבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לו, אלא גם מקבל על עצמו להשתדל לחיות בדרך טובה יותר.
תפילת „אלוקי נצור” היא הסיום של כל סדרת ברכות תפילת העמידה, אך יש בה גם התחלה חדשה. לאחר שביקשנו מן הקדוש ברוך הוא את כל צורכינו, אנו מבקשים שהעבודה הרוחנית של התפילה תשפיע על מה שנעשה לאחריה.
הפסוק „יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי” לימד אותנו שהקדוש ברוך הוא מכיר לא רק את המילים שאנו אומרים אלא גם את מחשבות הלב. לכן אנו מבקשים שכל תפילתנו, על המילים והכוונות שבה, תהיה רצויה לפניו.
מן הבקשה „נצור לשוני מרע” למדנו שהפה שבו אנו מתפללים צריך להיות גם הפה שבו אנו נזהרים שלא לפגוע באחרים. ומן המילים „ושפתי מדבר מרמה” למדנו שהאחריות לדיבור כוללת גם רמיזות והבעות העלולות להזיק לזולת.
„ולמקללי נפשי תידום” הזכירה לנו שלא כל פגיעה מחייבת תגובה, ושיש מעלה גדולה ביכולת להתגבר על הכעס. „ונפשי כעפר לכל תהיה” לימדה אותנו שהענווה אינה חולשה, אלא כוח המאפשר לאדם ללמוד, להקשיב ולחיות בשלום עם אחרים.
לאחר מכן ביקשנו „פתח לבי בתורתך”, מפני שאין די בכך שנימנע מדברים רעים. עלינו למלא את חיינו בתורה ובטוב. והבקשה „ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי” הזכירה שאין די בידיעת התורה בלי קיומה במעשים.
מן הבקשה על ביטול עצת הקמים עלינו לרעה למדנו שאפשר לבקש הגנה בלי לחיות מתוך נקמנות, ומארבע הבקשות „עשה למען” למדנו לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא בענווה ולבקש את חסדו.
לבסוף, „עושה שלום במרומיו” ו„יהי רצון שייבנה בית המקדש” חיברו את הסיום האישי אל התפילה על כלל ישראל. אנו מבקשים שלום בחיינו, ובאותה שעה מצפים לגאולה ולחזרת עבודת בית המקדש.
אולם אולי המסר החשוב ביותר נמצא בעצם הסדר של התחנונים. לאחר שסיימנו לבקש את כל מה שאנו רוצים לקבל, אנו מבקשים לתקן את מה שאנו צריכים להיות. לא רק שיהיו לנו חיים טובים יותר, אלא שנהיה גם אנשים טובים יותר.
במשך תפילת העמידה ביקשנו חכמה, רפואה, פרנסה, גאולה ושלום. כעת אנו מבקשים שהלשון תהיה שמורה, שהלב יהיה ענו, שהתורה תהיה אהובה ושמעשינו יהיו ראויים.
זהו המסר הגדול של „אלוקי נצור”: התפילה אינה מסתיימת כאשר האדם פוסע לאחוריו. היא צריכה להמשיך ללוות אותו בדרך שבה הוא מדבר עם בני משפחתו, מתייחס לחבריו, לומד תורה ומתמודד עם הקשיים שבחייו. כי התפילה השלמה אינה רק זו שנאמרה בכוונה לפני הקדוש ברוך הוא, אלא גם זו שהשאירה חותם על האדם לאחר שסיים להתפלל.
מקורות מרכזיים: תהילים יט, טו, לד, יד–טו, לה, ה. שמות ד, י, טו, יב. בראשית יח, כז. ברכות ט ע"ב, יז ע"א. שבת פח ע"ב, קה ע"א. חולין פט ע"א. עבודה זרה יט ע"ב. יבמות קט ע"ב. ראש השנה יז ע"א. בבא בתרא קסה ע"א. אבות ה, יט. שולחן ערוך, אורח חיים קכב, סעיפים א–ג, קכג, סעיף א. אבודרהם, ביאור תחנוני סוף התפילה. רד"ק ומצודת דוד, תהילים יט, טו. הזוהר, פרשת וישלח, בעניין „יהיו לרצון”, ופרשת פקודי, בענייני קדושת הדיבור. שער הכוונות, דרושי העמידה. פרי עץ חיים, שער העמידה, פרק כ. מחזור ויטרי, סימן שמז.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, „אלוקי נצור לשוני”, מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תמלול השיעור ועובד לקריאה רציפה, תוך שמירה על חידושיו המרכזיים, פירוש מילות התפילה, ההדרכות המעשיות והרמזים החשובים. הושמטו חזרות, הסתעפויות פולמוסיות וסיפורים שאינם תורמים למהלך המרכזי, ונשמרה הבחנה בין ההלכה, דברי חז"ל, ביאור הרב ומסורות קבליות.
