ברכת המחזיר שכינתו לציון | כשהרצון הופך לקרבת ה'
18.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 23 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע ברכת העבודה פותחת דווקא במילה „רצה”, ומה הקשר בין הרצון של האדם לרצונו של הקדוש ברוך הוא? מה פירוש „ואשי ישראל ותפילתם” כאשר בית המקדש חרב ואין מקריבים קרבנות, וכיצד התורה, התפילה והצדקה ממשיכות את עבודת ה' בזמן החורבן? ומה אנו מבקשים במילים „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”? ביאור מעמיק של ברכת „המחזיר שכינתו לציון”, המחבר בין כוח הרצון, עבודת המקדש, קבלת התפילה והגעגוע הגדול לשיבת השכינה.
לאורך תפילת שמונה עשרה אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ומבקשים את הדברים החסרים לנו. אנו מבקשים דעת וחכמה, תשובה וסליחה, רפואה ופרנסה, ומתפללים על קיבוץ הגלויות, השבת המשפט, בניין ירושלים וצמיחת מלכות בית דוד. לבסוף אנו מגיעים לברכת „שומע תפילה”, שבה ניתנה לאדם אפשרות להוסיף גם את בקשותיו האישיות. לכאורה, לאחר שביקשנו על צורכי היחיד והציבור, מה עוד נותר לנו לבקש?
ברכה זו נקראת „ברכת העבודה”, משום שאנו מבקשים בה את חזרת עבודת בית המקדש. אולם מעניין שהיא אינה פותחת בבקשה „השב את העבודה”, אלא במילה אחת: „רצה”. תחילה אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו ובתפילתנו, ורק לאחר מכן אנו מבקשים את חידוש עבודת המקדש.
מדוע הסדר הזה חשוב כל כך?
מפני שעבודת ה' אינה מסתכמת במעשים חיצוניים. אדם יכול להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות, אך לצד עצם קיום המצוות יש חשיבות גם לרצון, לאהבה ולכוונה המלווה אותן. האם הוא עושה את הדברים רק משום שהתרגל לכך, או שהוא מבקש באמצעותם להתקרב באמת אל הקדוש ברוך הוא?
זו אחת הנקודות המרכזיות שהרב מאיר אליהו מדגיש בשיעור. הרצון הוא הכוח המניע את האדם ללמוד, להתפלל ולהשתנות. לכן אנו פותחים בבקשה שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו, ובאותה שעה צריכים לשאול את עצמנו עד כמה אנחנו באמת רוצים בקרבתו.
הברכה מלמדת אותנו שאין די בכך שסיימנו לומר את כל הבקשות. אנו מבקשים שגם תפילתנו תתקבל ברצון, ושעבודת ה' שלנו תהיה ביטוי לקשר אמיתי עם בוראנו. הקשר הזה עתיד להגיע לשלמותו עם שיבת העבודה והשכינה לציון.
כדי להסביר את מעלתו של הרצון, הרב פותח בסיפור אישי מתקופת התקרבותו לתורה. בהיותו צעיר, לאחר שהחל להתחזק בשמירת המצוות, הזדמן לו לשמוע שיעור מפי תלמיד חכם גדול. אותו רב ביאר סוגיות מורכבות בגמרא, ציטט ראשונים ואחרונים והפגין בקיאות עצומה במקורות.
הרב מתאר כיצד עמד נדהם. באותה תקופה הוא עדיין לא ידע ללמוד גמרא בעיון, ואפילו קריאת פירוש רש"י הייתה קשה לו. הוא לא הבין כיצד אדם מסוגל להגיע לידיעת תורה רחבה כל כך. אולם במקום לחשוב שהמדרגה הזאת רחוקה ממנו ואינה שייכת אליו, התעורר בו רצון עז ללמוד תורה ולהתקדם.
הוא קיבל על עצמו להתחיל ללמוד מסכת חגיגה. בתחילה התקשה מאוד בהבנת הסוגיות. הוא קרא את דברי הגמרא, ניסה להבין את רש"י ושב אל תחילת הדברים. לפעמים חזר על אותה סוגיה פעמים רבות עד שהצליח להבין אותה. בשעות היום היה עסוק בשירותו הצבאי, ולכן הקדיש ללימוד גם שעות מן הלילה.
כאשר הגיע לפרק השלישי של המסכת, העוסק בענייני טומאה וטהרה, הקושי גבר. לא היה לו רב קבוע שילמד אותו, והוא התקשה להבין את פרטי הסוגיות. באותם רגעים היה פונה אל הקדוש ברוך הוא בתפילה פשוטה: ריבונו של עולם, אין לי מי שילמד אותי. אני רוצה ללמוד את תורתך, אנא עזור לי להבין.
לאט לאט, מתוך חזרות רבות, התמדה ותפילה, החל להבין את הדברים ולהתקדם בלימוד.
הסיפור ממחיש את כוחו של הרצון. בתחילת הדרך עדיין לא היו לרב הכלים הדרושים ללימוד מעמיק, אך הרצון ללמוד גרם לו להתחיל, להתמיד ולהתמודד עם הקשיים. הרצון לא החליף את המאמץ, אלא העניק לו את הכוח להתאמץ.
כך גם בכל תחום בעבודת ה'. אדם המבקש להשתפר בתפילה, לתקן מידה מסוימת או להתחזק בלימוד התורה צריך תחילה לרצות בכך באמת. אולם הרצון לבדו אינו מספיק. עליו להפוך אותו למעשה, לקבוע זמן, ללמוד, לחזור ולהשתדל להתקדם.
לכן כאשר אנו אומרים „רצה ה' אלהינו בעמך ישראל”, ראוי שנזכור שלא רק הקדוש ברוך הוא מתבקש לרצות בנו. גם אנחנו צריכים לעורר בתוכנו רצון לעבוד אותו ולהתקרב אליו.
בהמשך השיעור הרב מביא את הפסוק „ה' צלך על יד ימינך” (תהילים קכא, ה), ומבאר אותו על דרך המחשבה: כשם שהצל מלווה את האדם ומשקף את תנועותיו, כך ככל שהאדם משתדל להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, הוא מכין את עצמו לקרבת ה' ולהשפעת קדושתו.
אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא משתנה בעקבות מעשינו או שהוא זקוק לאהבתנו. הבורא שלם ואינו תלוי בנבראיו. אולם האדם יכול להשתנות, להתקדש ולהיעשות ראוי יותר לקבלת השפע והקרבה האלוהית.
הרב מדגיש שבתקופתנו מקדישים מאמצים רבים ללימוד התורה ולהקניית ידיעות, אך אסור לשכוח את מטרת הלימוד: להיות עבדי ה', לאהוב את הקדוש ברוך הוא, לירא ממנו ולדבוק בדרכיו. תלמיד חכם אינו נמדד רק במספר המקורות שהוא יודע לצטט, אלא גם במידותיו, ביראת השמים שלו ובדרך שבה התורה משפיעה על חייו.
הגמרא במסכת שבת (לא ע"א) מדגישה את מעלתה של יראת שמים על פי הפסוק „יראת ה' היא אוצרו” (ישעיהו לג, ו). אפילו מי שזכה לידיעות רבות בתורה צריך שיראת השמים תלווה את לימודו ותעניק לו את תכליתו.
אין בכך הפחתה מערכו העצום של לימוד התורה. אדרבה, התורה היא המדריכה את האדם כיצד לעבוד את ה', ויראת השמים היא המעניקה ללימוד משמעות פנימית.
הרב קושר את הדברים גם לשני פסוקים הנראים במבט ראשון כמנוגדים. בספר מלאכי נאמר: „שובו אלי ואשובה אליכם” (מלאכי ג, ז), ואילו במגילת איכה אנו מבקשים: „השיבנו ה' אליך ונשובה” (איכה ה, כא). בפסוק הראשון הקדוש ברוך הוא קורא לאדם להתחיל לשוב אליו, ובפסוק השני האדם מבקש שהקדוש ברוך הוא יעזור לו לשוב.
אין כאן סתירה. התשובה דורשת את רצונו ואת בחירתו של האדם, אך הוא זקוק גם לסייעתא דשמיא כדי להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו. האדם צריך לעשות את חלקו, ובאותה שעה לבקש שהקדוש ברוך הוא ייתן לו כוח להצליח.
מכאן הרב עובר לשאלה מעניינת: כיצד אפשר להתפלל שאדם אחר יחזור בתשובה, והרי אין אנו יכולים לבחור במקומו?
הגמרא במסכת ברכות (י ע"א) מספרת על אנשים שהיו מצערים את רבי מאיר. בתחילה ביקש רבי מאיר להתפלל שיסתלקו מן העולם, אך ברוריה אשתו אמרה לו שראוי להתפלל על סילוק החטאים ולא על מות החוטאים. רבי מאיר קיבל את דבריה, התפלל עליהם והם חזרו בתשובה.
הרב מבאר שהתפילה אינה חייבת להתפרש ככפיית התשובה על האדם. אפשר להבין שרבי מאיר התפלל שיסורו המכשולים המעכבים אותם מלשוב, ושיזכו להזדמנות להתעורר ולבחור בדרך טובה. הרב מציע גם שאולי מן השמים זימנו להם מפגש, שיעור או מאורע שעורר אותם לחשוב מחדש על דרכם. זהו הסבר רעיוני שהרב מציע, ולא פרט המתואר במפורש בגמרא.
המסר ברור: אפשר להתפלל על אדם אחר שיזכה לסיוע משמים ולהתעוררות רוחנית, אך הבחירה לשנות את דרכו נשארת בידיו.
כך אנו חוזרים למילה „רצה”. עבודת ה' מתחילה ברצון פנימי. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו, ובאותה שעה מבקשים שייתן לנו כוח לרצות בו באמת.
לאחר שביקשנו „רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם”, אנו ממשיכים: „והשב את העבודה לדביר ביתך”.
כאן אנו מגיעים לנושאה המרכזי של הברכה. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ישיב את עבודת בית המקדש למקומה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימה בו עבודת הקרבנות על פי מצוות התורה. הכהנים הקריבו את הקרבנות, הלויים מילאו את תפקידיהם, וכלל ישראל היו שותפים לעבודת המקדש באמצעות הקרבנות, המעמדות והמצוות הקשורות אליו. בית המקדש היה המרכז שבו התגלתה קדושת ישראל ועבודתם המשותפת לפני הקדוש ברוך הוא.
לאחר החורבן פסקה עבודת הקרבנות, ובמקומה אנו ממשיכים לעבוד את ה' באמצעות תפילה, לימוד תורה וקיום המצוות. הגמרא במסכת ברכות (כו ע"ב) מביאה את הדעה שהתפילות נתקנו כנגד קרבנות התמיד: תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים.
אולם אף שאנו מתפללים בכל יום, אין התפילה מבטלת את הציפייה לחידוש עבודת המקדש. אנו מקיימים את עבודת ה' האפשרית לנו בזמן הזה, ובאותה שעה מבקשים שהעבודה השלמה תשוב למקומה.
כאן מתגלה הקשר בין שני חלקי הברכה. תחילה אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו ובתפילתנו, ולאחר מכן מבקשים את חזרת עבודת המקדש. המטרה אינה רק להשיב את הקרבנות מבחינה חיצונית, אלא לחדש את עבודת ה' במקומה הראוי, מתוך קדושה, אהבה ורצון.
ומכאן מגיע הרב לאחת השאלות המרכזיות והמיוחדות ביותר בשיעור.
בהמשך הברכה אנו אומרים: „ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון”.
המילה „אשי” קשורה לקרבנות העולים על גבי המזבח, כפי שנאמר בתורה על הקרבנות שהם „אשי ה'”. אולם כיצד אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יקבל את אשי ישראל כאשר בית המקדש חרב ואין אנו מקריבים קרבנות?
לכאורה, היה ראוי לבקש תחילה את בניין בית המקדש ואת חזרת העבודה, ורק לאחר מכן שהקרבנות יתקבלו ברצון.
הרב מקדיש חלק מרכזי מן השיעור לבירור השאלה הזאת ומביא חמישה ביאורים. חלקם מבוססים על דברי חז"ל, וחלקם על דברי הראשונים, האחרונים והמקובלים. אף שאין הכרח לראות בכל אחד מהם פירוש פשוט ומחייב של נוסח הברכה, כולם מבטאים את הרעיון שגם בזמן החורבן יש לעבודת ישראל משמעות רוחנית גדולה.
הגמרא במסכת חגיגה (יב ע"ב) מתארת את הרקיעים ואת המדרגות הרוחניות שבהם. בהקשר הזה נזכר מזבח של מעלה, שעליו עומד מיכאל השר הגדול ומקריב קרבן.
בתוספות במסכת מנחות (קי ע"א) מובאים מדרשים שונים על מהות הקרבנות שבמזבח העליון. לפי אחד הביאורים, מדובר בנשמותיהם של צדיקים.
הרב מרחיב על פי דברי הזוהר ומתאר את מעלת נשמות הצדיקים לאחר פטירתם ואת משמעותן הרוחנית עבור כלל ישראל. בדברי חז"ל אכן מצאנו קשר בין פטירת צדיקים לבין כפרה, כפי שנאמר במסכת מועד קטן (כח ע"א).
אולם חשוב להבין שמדובר בתיאור אגדי וקבלי של מציאות רוחנית, ולא בהקרבה גשמית של בני אדם. כמו כן, אין בידינו לדעת מדוע נפטר צדיק מסוים, ואין לקבוע שמותו נגרם בשל עוונות הדור.
הרב מדגיש בהקשר הזה דבר חשוב נוסף: לא כל צדיק הוא בהכרח אדם מפורסם. ייתכן שאדם שחי בצניעות, למד תורה, הקפיד על מצוות והרבה מעשים טובים בלי שאנשים הכירו אותו, הגיע למדרגה רוחנית גבוהה מאוד. לכן אין למדוד את מעלתו של אדם לפי פרסומו או לפי הכבוד שחלקו לו בחייו.
לפי הביאור הזה, המילים „אשי ישראל” רומזות על דרך הסוד למעלת נשמות הצדיקים ולמשמעות עבודתם גם לאחר פטירתם.
הביאור השני קשור לדברי הגמרא במסכת ברכות (יז ע"א). מסופר שם על רב ששת, שכאשר היה יושב בתענית היה מתפלל ואומר שלפנים, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה אדם מקריב קרבן וחלבו ודמו היו קרבים על המזבח. כעת, כאשר הוא יושב בתענית וחלבו ודמו מתמעטים, הוא מבקש שהדבר ייחשב לפני הקדוש ברוך הוא כאילו הקריבם על המזבח.
הרב מביא גם מדברי הזוהר המתארים את התענית כעבודה שיש בה צד של הקרבה ומסירות, מפני שהאדם ממעט את הנאות גופו כדי להתמקד בעבודת ה'.
לפי הביאור הזה, אפשר לראות בתענית מעין קרבן רוחני. האדם אינו מביא בהמה למזבח, אלא מבטא את מסירותו באמצעות הימנעות מאכילה ושתייה, כאשר הדבר נעשה כהלכה ומתוך כוונה ראויה.
עם זאת, הרב מדגיש שאין ללמוד מכאן שכל אדם צריך לקבל על עצמו תעניות. במהלך השיעור הוא מספר על מנהגי תענית קיצוניים של מקובלים, ובהם תעניות ממושכות המיוחסות לבבא סאלי, אך מזהיר במפורש שלא לנסות לנהוג כך באופן עצמאי.
יש לזכור שתעניות ממושכות עלולות לסכן את הבריאות, ובמצבים מסוימים עצם התענית אסורה. לכן אין לראות בתיאורים הללו הוראה מעשית לציבור.
העיקר הנלמד מן הגמרא הוא שמסירות אמיתית לעבודת ה' יכולה לקבל משמעות של הקרבה, ושהקדוש ברוך הוא חפץ בלבו ובכוונתו של האדם, ולא רק בפעולה החיצונית.
הביאור השלישי הוא הקרוב ביותר לעבודתנו המעשית בזמן הזה. לאחר חורבן בית המקדש אנו ממשיכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמצעות תפילה ולימוד תורה.
הנביא הושע אומר: „ונשלמה פרים שפתינו” (הושע יד, ג). חז"ל למדו מן הפסוק על מעלת התפילה בזמן שאין אפשרות להקריב קרבנות.
גם הגמרא במסכת מנחות (קי ע"א) מלמדת שהעוסק בתורת הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם. אדם הלומד את הלכות העולה או החטאת זוכה למעלה מיוחדת אף שאינו יכול להקריב קרבנות בפועל.
הרב מביא בהקשר הזה את דברי החיד"א על הפסוק „עם לבן גרתי” (בראשית לב, ה). רש"י מביא את הדרשה ש„גרתי” בגימטרייה תרי"ג, לרמוז שיעקב שמר את המצוות גם בהיותו בבית לבן.
אולם כיצד יכול היה יעקב לקיים את כל תרי"ג המצוות, כאשר חלק מהן שייכות לכהנים, למקדש או למצבים שלא התקיימו בחייו?
הרב מביא ביאור שלפיו העיסוק בלימוד התורה ובהלכות המצוות מעניק לאדם חלק גם במצוות שאין באפשרותו לקיים למעשה. האדם מקיים את מה שנדרש ממנו בפועל, ואת הדברים שאינם נוהגים במצבו הוא יכול ללמוד ולהכיר.
כך גם כיום, אף שאין בית מקדש, אנו יכולים ללמוד את הלכות הקרבנות ולשמור את זכר עבודתם.
אולם כאן מתעוררת קושיה נוספת. אם „אשי ישראל” רומזים לתפילות ישראל, מדוע מיד לאחר מכן אנו אומרים „ותפילתם”? לכאורה, אנו מבקשים פעמיים שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתנו.
הרב מביא בשם ה„אליה רבה” הבחנה יפה: „אשי ישראל” יכולים לרמוז לתפילות הקבועות שתיקנו חז"ל כנגד הקרבנות, ואילו „ותפילתם” כוללת את הבקשות והתחנונים האישיים שאדם מוסיף מעצמו.
לפי הביאור הזה, אין כאן כפילות. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יקבל גם את עבודת התפילה הקבועה של כלל ישראל וגם את התפילות האישיות שכל אדם נושא בלבו.
כך מתחברים שני חלקים חשובים בעבודת ה': התפילה המסודרת שתיקנו חכמים, והפנייה האישית הנובעת מתוך צורכי האדם וגעגועיו.
הביאור הרביעי מבוסס על מדרש נוסף שמביאים התוספות במסכת מנחות (קי ע"א), שלפיו מיכאל השר הגדול מקריב במזבח של מעלה כבשים של אש.
הרב מרחיב בעניין הזה על פי ספרי הקבלה, המתארים עבודה רוחנית המתקיימת במדרגות העליונות גם בזמן שאין בית מקדש בארץ.
חשוב להבחין בין התיאור האגדי לבין המציאות ההלכתית. אין הכוונה שקרבנות המקדש מתקיימים כיום בפועל ושאנו יוצאים באמצעותם ידי חובת הקרבנות. זהו תיאור של עבודה רוחנית, שמשמעותה מתבארת במסגרת דברי חז"ל והקבלה.
לפי הביאור הזה, המילים „אשי ישראל” מבטאות גם את הקשר שבין עבודת ישראל בעולם הזה לבין העבודה המתוארת בעולמות העליונים.
המסר הוא שחורבן בית המקדש אינו מבטל את משמעות העבודה ואת ציפייתנו לחידושה. גם כאשר איננו יכולים להקריב קרבנות, אנו ממשיכים להתפלל על שיבת העבודה וללמוד את תורת המקדש.
הביאור החמישי שהרב מביא הוא הצדקה.
בדברי חז"ל הודגשה מעלתה הגדולה של הצדקה, ובמדרשים היא מושווית במובנים מסוימים להקרבת קרבן. כאשר אדם נותן מכספו כדי לעזור לעני, הוא מעניק דבר שהשיג בעמלו ובמאמציו, ובוחר להשתמש בו כדי להיטיב עם הזולת.
יש בכך מידה של הקרבה. האדם מוותר על חלק ממה שהיה יכול להשתמש בו לעצמו, כדי לסייע למי שנמצא במצוקה.
הרב מסביר שעל דרך הדרש גם הצדקה יכולה להיכלל בבקשת „אשי ישראל”, מפני שהיא חלק מעבודת ה' שאדם מביא לפני בוראו.
חשוב לזכור שהצדקה אינה מחליפה מבחינה הלכתית את הקרבנות שהיו במקדש. אולם היא מבטאת את האפשרות להוסיף קדושה לחיים באמצעות מעשים טובים גם בתקופה שבה העבודה אינה מתקיימת.
חמשת הביאורים מובילים לאותה מסקנה: אף שבית המקדש חרב, עבודת ה' לא פסקה. ישראל ממשיכים לעבוד את הקדוש ברוך הוא בתורה, בתפילה, בצדקה ובמעשים טובים. ובכל זאת, אין אנו מסתפקים בכך, אלא ממשיכים לבקש את חידוש העבודה במקדש ואת שיבת השכינה לציון.
לאחר הביאור על „אשי ישראל”, הרב חוזר לנוסח הברכה ומצביע על החזרה של לשונות הרצון.
בתחילה אנו אומרים „רצה ה' אלהינו”, לאחר מכן „מהרה באהבה תקבל ברצון”, ובהמשך „ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”. לקראת הסיום אנו מוסיפים „תחפוץ בנו ותרצנו”.
מדוע הרצון תופס מקום מרכזי כל כך בברכה קצרה יחסית?
הרב מביא כמה רמזים. שלוש לשונות הרצון הראשונות יכולות לרמוז לשלוש התפילות הקבועות, שחרית, מנחה וערבית, שאנו מבקשים שיתקבלו כולן ברצון. לפי ביאור אחר הן רומזות לשלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שבזכותם אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתנו.
הרב מוסיף רמז לתורה, לנביאים ולכתובים, ומסביר שהקשר שלנו לתורה וללימודה הוא חלק מן ההכנה לכך שעבודתנו תהיה רצויה לפני הקדוש ברוך הוא.
כאשר מצרפים את לשונות החפץ והרצון הנוספות שבברכה, הוא מציע גם רמז לארבע האמהות או לארבעת חלקי התורה הנרמזים במילה פרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד.
אלו רמזים שהרב מציע מתוך התבוננות בנוסח, ואין לראות בהם הסבר מחייב למניין המילים. אולם הם מדגישים את הנקודה החוזרת בשיעור: עבודת ה' צריכה להיות מלווה ברצון אמיתי.
הרב מצביע גם על חזרת המילה „ישראל”, ורואה בה רמז לשלושת חלקי העם שהיו שותפים לעבודת המקדש: כהנים, לוויים וישראלים. החזרה על לשון העבודה יכולה לרמוז לשני קרבנות התמיד, תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים.
גם הרמזים הללו מבטאים רעיון רחב. עבודת המקדש הייתה עבודתו של עם ישראל כולו, ולא של קבוצה מסוימת בלבד. הכהנים והלוויים מילאו בה תפקידים מיוחדים, אך כל ישראל היו שותפים למשמעותה.
לכן אנו מבקשים „ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”. לא רק שתתקבל תפילתו של אדם מסוים, אלא שכל עבודת ישראל תהיה רצויה לפני הקדוש ברוך הוא.
לאחר כל הבקשות על הרצון ועל קבלת העבודה, אנו אומרים: „ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו”.
לכאורה, מדוע צריך להזכיר כאן שוב את הרחמים? הרי כבר ביקשנו שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו ויקבל את תפילתנו באהבה.
אלא שכאן אנו מדגישים יסוד חשוב. גם כאשר האדם משתדל ללמוד תורה, לקיים מצוות ולהתפלל בכוונה, אין הוא יכול לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא בתחושה שכל מבוקשו חייב להינתן לו בזכות מעשיו. הוא יודע שגם בעבודתו יש חסרונות, ושאף היכולת לעבוד את ה' היא מתנה.
לכן אנו מבקשים „ברחמיך הרבים”. לא רק מצד זכויותינו, אלא מתוך חסדו ורחמיו של הקדוש ברוך הוא.
הרב מביא בהקשר הזה את דברי הזוהר על הקשר שבין ברכת „רצה” לברכת „מודים”. על דרך הסוד, שתי הברכות קשורות למידות נצח והוד, הנקראות בביאורים קבליים „חסדי דוד”. הוא מוסיף בשם האר"י רמז במילה „רצה”, שאותיותיה הן גם אותיות „צרה”. לפי הביאור הקבלי, הכוונה ב„רצה” קשורה להמתקת הדינים ולהפיכת הצרה לרצון ולרחמים.
יש להבין את הדברים כרמזים מעולם הסוד, ולא כהבטחה שאמירת המילה „רצה” תסיר בהכרח צרה מסוימת. האדם ממשיך להתפלל, לעשות את השתדלותו ולבקש רחמים.
הרב מוסיף ששתי לשונות הרחמים שבברכה, „ברחמיך הרבים” ו„בשובך לציון ברחמים”, קשורות על דרך הקבלה למדרגות רוחניות שונות של המשכת הרחמים.
אולם גם בלי להיכנס לפרטי תורת הסוד, משמעות הדברים ברורה: אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יקבל את עבודתנו ברחמים, ושאותם רחמים ילוו גם את שיבת השכינה לציון.
כעת אנו מגיעים למילים המרגשות ביותר בברכה: „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”.
לכאורה, מה פירוש הבקשה הזאת? הרי אנו מאמינים שאין לקדוש ברוך הוא גוף או דמות, ושאין אפשרות לראות אותו כפי שרואים אדם או חפץ. אם כן, מה אנו מבקשים לראות כאשר אנו אומרים „בשובך לציון”?
הרב מביא את הפסוק „כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון” (ישעיהו נב, ח). הנביא מתאר את השמחה הגדולה שתהיה כאשר שיבת ה' לציון תתגלה לעיני ישראל.
על דרך הפשט, אנו מבקשים שנזכה לראות בעינינו את בניין בית המקדש, את חזרת העבודה ואת גילוי הקדושה בירושלים. שלא נסתפק בידיעה על הבטחות הגאולה, אלא שנזכה לחיות בזמן שבו הן מתקיימות.
אולם הרב מביא גם ביאור עמוק יותר מדברי הרמ"ק, רבי משה קורדובירו, הקושר את הפסוק לשתי מדרגות של ראייה: הראייה הגשמית וההשגה הרוחנית.
לפי הביאור הזה, כיום האדם מסוגל לראות באמצעות עיניו את העולם החומרי, אך אין הוא יכול לראות כך את המציאות הרוחנית. גם כאשר הוא מאמין בה' ומשתדל לעבוד אותו, ידיעתו והשגתו מוגבלות.
לעתיד לבוא, כאשר תתגלה קדושה גדולה יותר בעולם, יוכל האדם להגיע למדרגה עמוקה יותר של הכרה והשגה רוחנית. הרב מבאר שעל דרך הסוד, „עין בעין יראו” רומז לכך שההשגה הרוחנית תהיה בהירה ומוחשית יותר.
כדי להסביר זאת הוא מביא את דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (א, י), המבאר מה ביקש משה רבנו כאשר אמר „הראני נא את כבודך” (שמות לג, יח). הרמב"ם מסביר שמשה ביקש להשיג את אמיתת מציאותו של הקדוש ברוך הוא בידיעה ברורה, עד שתהיה קבועה בדעתו כשם שאדם מכיר בוודאות אדם שראה ופגש.
אולם הקדוש ברוך הוא השיב למשה שאין בכוחו של אדם חי, המורכב מגוף ונפש, להשיג את אמיתת מציאות הבורא בשלמות.
אין ללמוד מכאן שלעתיד לבוא יראו בני אדם את הקדוש ברוך הוא בגוף או בדמות. הבורא אינו גוף, ואין לו דמות הגוף. משמעות הביאור היא שאנו מבקשים לזכות לגילוי גדול ובהיר יותר של השכינה ושל הנהגת ה' בעולם.
כך מתברר עומק הבקשה „ותחזינה עינינו”. איננו מבקשים רק לראות את בית המקדש בנוי מאבנים, אלא לראות את שיבת השכינה ואת גילוי הקדושה באופן שיהיה ברור ומוחשי בחיינו.
בהמשך השיעור הרב מביא משל העוסק במלך שהרחיק את המלכה מארמונו. לאחר שהמלכה יצאה מן הארמון, אנשים רבים התרחקו ממנה ולא רצו לעזור לה. אולם אדם אחד הכניס אותה לביתו, דאג למזונה ולצרכיה ונהג בה בכבוד.
לאחר זמן התפייס המלך עם המלכה וביקש להשיבה לארמון. כאשר גילה כיצד אותו אדם דאג לה בזמן שהייתה רחוקה ממקומה, גמל לו טובה גדולה על מסירותו.
הרב מבאר את המשל על דרך הסוד. המלכה מסמלת את השכינה במצב המתואר כגלות והסתר, והאדם הדואג לה מסמל את מי שממשיך לעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך אהבה ונאמנות גם בזמן החורבן.
המסר עמוק מאוד. קל יותר להתפעל מן הקדושה כאשר היא נגלית לעין, כאשר בית המקדש עומד על מכונו והכול רואים את עבודתו. אולם בזמן שבו אין אנו רואים את השכינה בשלמות, יש מעלה מיוחדת לאדם הממשיך ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות מתוך אמונה.
לכן הרב מדגיש שאין להמתין עד שתבוא הגאולה כדי להתחיל לעבוד את ה' ברצינות. דווקא עכשיו, כאשר בית המקדש חרב והשכינה מתוארת בספרי חז"ל והקבלה כמצויה בהסתר, יש משמעות גדולה לכל מעשה טוב שאדם עושה.
מי שמתחזק בלימוד התורה, מקפיד בתפילתו, שומר על יושרו ומרבה חסד, אינו רק מבקש על הגאולה העתידה. הוא גם ממלא את חייו בקדושה בהווה.
כך המילים „ותחזינה עינינו” הופכות מבקשה על העתיד גם לקריאה לעבודת ה' בהווה. אנו מבקשים לראות את שיבת השכינה, אך איננו ממתינים עד אז כדי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
לקראת סוף השיעור הרב מזכיר את רבי שאול דוויק הכהן, מגדולי המקובלים, ומתאר את המסורת שלפיה כאשר היה מגיע בתפילה למילים „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, היה מתעורר מאוד ובוכה מתוך געגוע לשכינה.
הרב מביא את המעשה כדי לעורר את השומעים לחשוב עד כמה חסרה להם השכינה ועד כמה הם מצפים לבניין בית המקדש. הוא מדגיש שהמילים הללו אינן רק משפט נוסף לקראת סיום התפילה, אלא בקשה שיש בה געגוע עמוק למצב שבו כבוד ה' יתגלה בעולם.
עם זאת, הדמעות אינן מטרה בפני עצמן. יש מי שמתעורר בתפילה עד כדי בכי, ויש מי שמכוון את לבו מתוך שקט ויישוב הדעת. אין להסיק מן העובדה שאדם אינו בוכה שתפילתו חסרה או שמדרגתו הרוחנית נמוכה.
העיקר הוא להבין את משמעות הבקשה. כאשר אנו אומרים „ותחזינה עינינו”, כדאי לעצור לרגע ולחשוב מה חסר לנו מאז חורבן בית המקדש. חסרה לנו עבודת הקרבנות, חסרה לנו השראת השכינה בשלמות, וחסר לנו המרכז הרוחני שממנו יצאה תורה והוראה לכל ישראל.
הרב מביא גם רמז למלך המשיח מתוך הפסוק „עד כי יבא שילה” (בראשית מט, י), המתפרש במסורת הפרשנית והדרשנית על מלכות המשיח. באמצעות הרמז הוא מחבר בין שיבת השכינה לציון לבין הציפייה לגאולה השלמה.
אולם גם בלי להיכנס לרמזים, הכוונה פשוטה וברורה: אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ישיב את שכינתו לציון, שייבנה בית המקדש ושנזכה לראות את עבודתו מתחדשת ברחמים.
הברכה מסתיימת במילים: „ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון”.
לכאורה, מדוע אנו אומרים „המחזיר” בלשון הווה? הרי בית המקדש עדיין אינו בנוי, ועדיין לא זכינו לחזרת עבודתו בשלמות.
אפשר להבין שהחתימה היא שבח לקדוש ברוך הוא שהוא מקור שיבת השכינה לציון. הוא שהבטיח את הגאולה, ובידו לקיים את הבטחתו ולהשיב את עבודת המקדש למקומה.
כך גם בברכות אחרות של תפילת העמידה אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא על הנהגתו, ובאותה שעה מבקשים שיתגלה חסדו גם כלפינו.
הברכה הזאת מחברת בין עבודת ה' שאנו מקיימים כיום לבין העבודה שאנו מצפים לחידושה. מצד אחד, אנו מתפללים, לומדים תורה, מקיימים מצוות ומרבים מעשים טובים. מצד שני, עדיין חסרה לנו עבודת המקדש, ולכן אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ישיבה למקומה.
יש כאן גם המשך ישיר לברכת „בונה ירושלים”. שם ביקשנו את בניין העיר ואת הכנת כיסא דוד, ואילו כאן אנו מבקשים במפורש את חזרת העבודה ואת שיבת השכינה לציון.
כך תפילת העמידה אינה מסתפקת בבקשה על הבניין הגשמי. היא מבקשת גם את חזרת התוכן הרוחני שלשמו נבחר המקום: עבודת ה', השראת השכינה וקבלת עבודת ישראל ברצון.
לאחר שהבנו את מהלך הברכה, אפשר לחזור אל מילותיה ולראות כיצד כל חלק הופך לבקשה מעשית.
כאשר אנו אומרים „רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפילתם”, נבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל אותנו ואת תפילותינו באהבה. נחשוב גם על הרצון שלנו להתקרב אליו, ונבקש שיהיה בנו כוח ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות מתוך רצון אמיתי ולא רק מתוך הרגל.
כאשר אנו אומרים „והשב את העבודה לדביר ביתך”, נבקש שבית המקדש ייבנה ושעבודתו תשוב למקומה. נזכור שגם כאשר אנו זוכים להתפלל וללמוד תורה, עדיין חסרה לנו שלמות עבודת המקדש.
כאשר אנו אומרים „ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון”, נבקש שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילות ישראל ואת עבודתם הרוחנית. אפשר לזכור את דברי חז"ל על מעלת לימוד תורת הקרבנות, את כוחה של הצדקה ואת הביאורים שהרב הביא על דרך המדרש והסוד.
כאשר אנו אומרים „ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך”, נבקש שכל עבודת ה' שלנו תהיה רצויה לפניו: התפילה, התורה, המצוות והמעשים הטובים.
כאשר אנו אומרים „ואתה ברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצנו”, נזכור שגם לאחר כל השתדלותנו אנו זקוקים לרחמי שמים. איננו מבקשים שיקבל אותנו רק בזכות מעשינו, אלא גם בחסדו הגדול.
וכאשר אנו אומרים „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, נבקש לראות את שיבת השכינה ואת בניין בית המקדש בשלמות. נזכור את נבואת ישעיהו „כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון”, ונבקש שההבטחה לא תישאר עבורנו ידיעה בלבד, אלא מציאות שנזכה לראות בחיינו.
לבסוף, כאשר אנו חותמים „ברוך אתה ה', המחזיר שכינתו לציון”, נבטא את אמונתנו שהקדוש ברוך הוא עתיד להשיב את שכינתו לציון, ואת געגועינו ליום שבו תתגלה קדושתו בשלמות.
אין צורך לחשוב בכל תפילה על כל הרמזים והביאורים. לפעמים די בכך שאדם יכוון במיוחד במילה „רצה” ויבקש לעבוד את ה' מתוך רצון אמיתי. בפעם אחרת יכוון ב„והשב את העבודה” ויזכור את חורבן בית המקדש. ולעיתים יעצור במילים „ותחזינה עינינו” ויבקש שנזכה לראות את שיבת השכינה במהרה.
כך הברכה אינה נשארת אוסף של מילים מוכרות, אלא הופכת לבקשה חיה לקרבת ה'.
ברכת „המחזיר שכינתו לציון” מלמדת אותנו שעבודת ה' אינה מסתכמת במעשים שהאדם עושה, אלא כוללת גם את הרצון, האהבה והכוונה המלווים אותם. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו ובתפילתנו, אך השיעור מזכיר שעלינו להשתדל לעורר גם בתוכנו רצון אמיתי להתקרב אליו.
מן הסיפור האישי של הרב על תחילת לימוד התורה למדנו שהרצון יכול להיות הכוח המניע את האדם להתחיל גם כאשר הדרך קשה והוא עדיין חסר ידע וניסיון. מן הדיון על התשובה למדנו שהאדם זקוק לסייעתא דשמיא, אך גם נדרש לעשות את חלקו ולבחור בדרך שבה ילך.
הבקשה „והשב את העבודה לדביר ביתך” הזכירה לנו שבית המקדש חרב ושעבודתו עדיין חסרה. מן הביאורים השונים ל„אשי ישראל ותפילתם” למדנו שגם בזמן החורבן אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמצעות תפילה, לימוד תורה, צדקה ומעשים טובים, אך אין בכך כדי לבטל את הציפייה לשיבת העבודה למקדש.
חזרת לשונות הרצון לימדה אותנו שאנו מבקשים לא רק לקיים מצוות, אלא להיות רצויים לפני ה'. ואילו המילים „ברחמיך הרבים” הזכירו שגם לאחר כל השתדלותנו אנו עדיין זקוקים לחסדו של הקדוש ברוך הוא.
לבסוף, הבקשה „ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” חיברה את כל הדברים אל הגעגוע הגדול של ישראל: לראות את השכינה שבה לציון, את בית המקדש בנוי ואת עבודת ה' מתחדשת בשלמות.
אולם אולי המסר החשוב ביותר של השיעור הוא שאין להמתין עד הגאולה כדי להתחיל להתקרב אל הקדוש ברוך הוא. דווקא בזמן שבו בית המקדש חרב והשכינה בהסתר, יש משמעות מיוחדת לאדם המתחזק בתורה, בתפילה ובמעשים טובים. הגעגוע לשכינה צריך לעורר אותנו כבר היום לחיים שיש בהם יותר אמונה, יותר יראת שמים ויותר רצון לעשות את הטוב.
זהו המסר הגדול של ברכת „המחזיר שכינתו לציון”: אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא ירצה בנו, יקבל את עבודתנו וישיב את שכינתו לציון. ובאותה שעה אנו לומדים שגם עלינו לעורר בתוכנו רצון אמיתי לעבוד אותו. כי עבודת ה' מתחילה ברצון, מתגלה במעשים ומגיעה לשיאה בגעגוע לקרבת ה' וליום שבו נזכה לראות את שכינתו שבה לציון ברחמים.
מקורות מרכזיים: בראשית לב, ה, מט, י. שמות לג, יח. ישעיהו לג, ו, נב, ח. תהילים קכא, ה. מלאכי ג, ז. איכה ה, כא. הושע יד, ג. ברכות י ע"א, יז ע"א, כו ע"ב. שבת לא ע"א. חגיגה יב ע"ב. מנחות קי ע"א ותוספות שם. מועד קטן כח ע"א. רמב"ם, הלכות יסודי התורה א, י. אליה רבה, אורח חיים סימן קכ. זוהר, פרשות תרומה, פקודי ומשפטים, בענייני ברכת העבודה והשראת השכינה. שער הכוונות, דרושי העמידה, בענייני ברכת „רצה”.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, „המחזיר שכינתו לציון”, מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תמלול השיעור ועובד לקריאה רציפה, תוך שמירה על עיקרי הביאורים, הבחנה בין פשט, דברי חז"ל ורמזים על דרך הסוד, וצמצום חזרות והסתעפויות שאינן נחוצות להבנת הברכה.
