ברכת משען ומבטח לצדיקים | לזכות בחלקם של הבוטחים בה' באמת
15.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 29 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע אנו מתפללים על הצדיקים והחסידים, ומה ההבדל ביניהם? מדוע אנו מזכירים את הזקנים, מלמדי התורה וגרי הצדק, ומבקשים שגם חלקנו יהיה עמהם? מהו ביטחון אמיתי בה', והאם מי שבוטח בו יכול להיות בטוח שכל משאלותיו יתגשמו? ביאור מעמיק של ברכת „משען ומבטח לצדיקים”, המשלב את מעלת הענווה, האחריות לכל חלקי ישראל, הסיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, דברי החזון איש על ביטחון ואת הבקשה שלא נאבד את חלקנו הרוחני.
כאשר אדם עומד בתפילת שמונה עשרה, טבעי שיבקש על הדברים החסרים לו. מי שזקוק לרפואה מתפלל על בריאותו, מי שמתמודד עם קשיי פרנסה מבקש ברכה במעשה ידיו, ומי שעבר תקופה קשה מבקש שהקדוש ברוך הוא יוציא אותו מצרתו. אולם כאשר אנו מגיעים לברכה השלוש־עשרה, מתרחש שינוי מעניין. במקום לבקש על צורך מסוים, אנו מתחילים להתפלל על אנשים אחרים: הצדיקים, החסידים, חכמי התורה, הזקנים וגרי הצדק.
לכאורה, מדוע דווקא הם זקוקים לתפילתנו? הרי הצדיקים והחסידים הם אנשים שמקדישים את חייהם לתורה ולמצוות, משתדלים לעשות את רצון ה' ומרבים מעשים טובים. אם יש אנשים שאנו מצפים שיהיו ראויים לברכת שמים, אלו דווקא הם. מדוע אפוא אנו צריכים לבקש עליהם רחמים בכל יום?
אלא שכאשר מתבוננים בנוסח הברכה כולו, מגלים שזו אינה רק תפילה על אנשים גדולים. אנו אומרים: „על הצדיקים ועל החסידים ועל שארית עמך בית ישראל, ועל זקניהם ועל פליטת בית סופריהם ועל גרי הצדק ועלינו, יהמו נא רחמיך ה' אלהינו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם, ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, ועל חסדך הגדול באמת נשעננו. ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים”.
הברכה מתחילה בבקשה על הצדיקים, אך אינה נעצרת שם. היא מרחיבה את המעגל לקבוצות נוספות בעם ישראל, עד שאנו מגיעים למילים „ועלינו”. לאחר מכן אנו מבקשים „ושים חלקנו עמהם”, כלומר שלא נישאר רק אנשים המתבוננים בצדיקים מבחוץ, אלא שנזכה גם אנחנו להיות קשורים אליהם, ללמוד מדרכם ולזכות לחלקם.
וכאן מתגלה עומק הברכה. אנו אינם מבקשים רק שהקדוש ברוך הוא ישמור על הצדיקים, אלא גם שנזכה להיות מן האנשים הבוטחים בו באמת. לא רק להעריך את מעלתם של אחרים, אלא לשאוף להתקדם בעצמנו.
בברכה הקודמת, „שובר אויבים ומכניע זדים”, ביקשנו שהקדוש ברוך הוא יכניע את הרשעה ויסיר את הכוחות הפוגעים בישראל ובדרך התורה. מיד לאחר מכן אנו אומרים „על הצדיקים ועל החסידים”.
הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב) מסבירה את הסדר באמצעות הפסוק: „וכל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק” (תהילים עה, יא). לאחר שהרשעה מוכנעת, מתרוממת קרנם של הצדיקים.
יש כאן רעיון חשוב מאוד. לא די בכך שהרע נחלש או נעלם. צריך גם שהטוב יתחזק ויתפוס את מקומו. חברה שהצליחה לסלק מתוכה שחיתות עדיין זקוקה לאנשים ישרים שיבנו בה הנהגה טובה. אדם שהצליח להפסיק הרגל שלילי צריך לבנות במקומו דרך חיובית, כדי שלא יישאר חלל ריק.
למשל, מי שרגיל לבזבז שעות ארוכות בכל יום ומחליט להפסיק, עדיין צריך לחשוב כיצד ימלא את הזמן שהתפנה. אם יקבע בו לימוד תורה, עזרה למשפחה או פעילות מועילה, השינוי יוכל להפוך לחלק יציב מחייו. אולם אם יסתפק רק בהפסקת ההרגל בלי לבנות דבר במקומו, הוא עלול לחזור לאחר זמן למצבו הקודם.
כך גם במבנה תפילת העמידה. לאחר שביקשנו שהרשעה תיכנע, אנו מבקשים שהצדיקים והחסידים יתחזקו. אלו האנשים שבכוח תורתם ומעשיהם יכולים להשפיע לטובה על הציבור, ללמד, להדריך ולעורר אחרים לעבודת ה'.
הגמרא מוסיפה שגרי הצדק נכללים עם הצדיקים, ולאחר מכן באה הברכה על בניין ירושלים. נמצא שסדר התפילה מבטא מהלך של תיקון: הכנעת הרשעה, התרוממות הצדיקים, ולאחריה השאיפה לבניין ירושלים.
הרב מאיר אליהו מדגיש בשיעור שברכת הצדיקים נמצאת במקום השלושה־עשר בתפילת העמידה, ומביא לכך רמז לשלוש־עשרה מידות הרחמים.
לאחר חטא העגל לימד הקדוש ברוך הוא את משה רבנו את מידות הרחמים, הפותחות במילים „ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת” (שמות לד, ו). מאז נעשו שלוש־עשרה מידות הרחמים חלק מרכזי מתפילותיהם ותחנוניהם של ישראל.
הרב מקשר בין המידות הללו לבין כוחם של הצדיקים לעורר רחמים. אדם גדול בתורה ובמעשים טובים אינו משפיע רק על עצמו. תפילתו יכולה לעורר אחרים, דברי התורה שלו יכולים לחזק אנשים רבים, ומעשיו יכולים לשמש דוגמה לדורות הבאים.
הברכה אכן מדגישה את הרחמים כאשר אנו אומרים „יהמו נא רחמיך ה' אלהינו”. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יעורר את רחמיו על כל מי שנזכרו בברכה, מן הצדיקים והחסידים ועד אלינו.
הרמז למספר שלוש־עשרה אינו הטעם המפורש בגמרא למיקום הברכה, אך הוא מחבר יפה בין התפילה על הצדיקים לבין הבקשה לרחמי שמים. גם הצדיק הגדול ביותר אינו יכול לעמוד לפני הקדוש ברוך הוא ולומר שכל מה שיבקש מגיע לו מצד זכויותיו. גם הוא זקוק לחסד ולרחמים, וכל שכן אנו.
בתחילת השיעור הרב מרחיב על הקשר שבין הצדיקים לבין השראת השכינה. הוא מביא את הרעיון המוכר בספרי הקבלה שהצדיקים, באמצעות קדושתם ומעשיהם, נעשים כביכול מקום ראוי לגילוי השכינה בעולם.
כדי להבין את הדברים, אין צורך להיכנס לכל פרטי המושגים הקבליים. כאשר אדם מקפיד על יושר, לומד תורה, שומר על דיבורו ומשתדל לעשות טוב לזולת, הוא מעניק לחייו משמעות רוחנית. התנהגותו משפיעה גם על סביבתו, ובדרך זו מתרבה כבוד שמים בעולם.
הרב מדגיש במיוחד את חשיבות שמירת העיניים, טהרת המחשבה, שמירת הלשון והזהירות ממעשים שאינם ראויים. כל אלה הם חלק מעבודת האדם לקדש את חייו ולא להסתפק בקיום חיצוני של מצוות בלבד.
בהקשר הזה הוא מביא רמז למניין התיבות שבברכה. הוא מציין שבמקורות קדומים הובא מניין של ארבעים ושתיים תיבות, ואילו בנוסח שבידו הוא מונה חמישים ואחת. את המספר חמישים ואחת הוא קושר למילה „נא” ולרמזים קבליים על צער השכינה ועל תיקונה.
הרעיון המרכזי בביאורו הוא שכאשר ישראל מתרחקים מן הקדושה, מתואר הדבר בספרי הסוד כצער והסתר השכינה. וכאשר הצדיקים מתחזקים בתורה ובמעשים טובים, הם מסייעים לגילוי כבוד שמים.
יש להבחין בין התיאור הקבלי לבין פירוש הברכה כפשוטה. צירופי האותיות אינם מלמדים על שינוי גשמי בשמותיו של הקדוש ברוך הוא, וגם מניין התיבות תלוי בנוסח ובאופן הספירה. אולם המסר הרוחני ברור: מעלת הצדיקים אינה מסתכמת בחייהם האישיים, אלא קשורה להשפעה שיש למעשיהם על כלל ישראל.
הרב מוסיף שבנוסח הברכה אפשר למצוא את כל עשרים ושתיים אותיות האל"ף־בי"ת, ורואה בכך רמז לתורה שנכתבה בעשרים ושתיים אותיות. גם זהו רמז דרשני, אך הוא ממחיש את חשיבותה של התורה בחיי הצדיקים ובבניין הקדושה בישראל.
אחת השאלות המרכזיות שהרב עוסק בהן היא מדוע אנו מזכירים גם צדיקים וגם חסידים. לכאורה, האם אין אלה שני שמות המתארים אדם ירא שמים?
הרב מביא את דברי בעל „הרוקח”, המבאר שהצדיקים הם אנשים המקיימים את המצוות ונזהרים מן העבירות, ואילו החסידים הם בעלי מעשים טובים המוסיפים על חובתם ונוהגים לפנים משורת הדין.
למשל, אדם שמחזיר חוב במועדו מקיים את המוטל עליו. אולם אם הוא רואה שחברו נמצא במצוקה גדולה, והוא יכול לסייע לו מעבר למה שהוא מחויב, יש בכך מידה של חסידות. אדם שאינו פוגע במי שהעליב אותו נוהג כראוי, אך כאשר הוא מסוגל גם להתגבר על רצונו להשיב עלבון ולשמור על שלום מתוך שליטה עצמית, יש בכך מעלה נוספת.
חז"ל שיבחו את „הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים”, ועליהם נאמר „ואוהביו כצאת השמש בגבורתו” (שבת פח ע"ב).
אין הכוונה שאדם צריך להשלים עם פגיעה מתמשכת או להימנע מהצבת גבולות. לעיתים דווקא האחריות מחייבת אותו להגן על עצמו ועל בני ביתו. אולם כאשר מדובר בעלבון שאין בו צורך להגיב, היכולת להימנע מנקמנות היא מעלה גדולה.
הרב מביא גם את דברי הגמרא על ציפורניים שנגזזו: „חסיד שורפן, צדיק קוברן, רשע זורקן” (נידה יז ע"א). בדוגמה הזאת החסיד נוקט זהירות נוספת על מה שעושה הצדיק.
מכאן אפשר ללמוד שבמקומות מסוימים החסיד מתואר כבעל מדרגה נוספת מעבר לצדיק. אולם הרב מדגיש שאין זו הבחנה מוחלטת בכל המקורות. המושגים „צדיק” ו„חסיד” משמשים במשמעויות שונות, ויש לבחון אותם לפי ההקשר.
העיקר לענייננו הוא שאנו מתפללים גם על מי שמקיימים את התורה בנאמנות וגם על מי שמוסיפים על כך מעשי חסידות, אהבת ישראל ועשייה שלפנים משורת הדין.
לאחר שהרב מבאר את מעלת החסידים, הוא שואל מדוע אנו פותחים דווקא במילים „על הצדיקים”. אם החסיד נוהג לפנים משורת הדין, לכאורה היה ראוי להזכיר אותו קודם.
הרב מציע שהסיבה קשורה למבנה הברכה. בתחילתה אנו אומרים „על הצדיקים”, ובחתימתה „משען ומבטח לצדיקים”. כך הפתיחה והחתימה עוסקות באותו עניין.
אפשר ללמוד מכך גם סדר נכון בעבודת האדם. לפני שאדם מבקש להוסיף חומרות והנהגות מיוחדות, עליו להקפיד על היסודות המחייבים אותו. אדם אינו יכול להיחשב בעל חסידות אם הוא מרבה במעשים מיוחדים, אך מזלזל בהלכות שבין אדם לחברו או בחובותיו כלפי משפחתו.
לכן תחילה אנו מזכירים את הצדיקים, המקפידים על קיום התורה והמצוות, ולאחר מכן את החסידים, המוסיפים על כך מדרגות מיוחדות בעבודת ה'.
אין זו בהכרח הסיבה ההיסטורית היחידה לסדר המילים, אך זהו לימוד מוסרי המתאים לרעיון הברכה: תחילה לבנות בסיס יציב של יושר וקיום ההלכה, ומתוכו להוסיף חסד ומעלות טובות.
לאחר שהזכרנו את הצדיקים ואת החסידים, אנו ממשיכים ואומרים „ועל שארית עמך בית ישראל”.
הרב מביא ביאור שלפיו המילה „שארית” רומזת לענווה. אלו אנשים שאינם מחזיקים מעצמם גדולים, אלא מרגישים שעדיין יש להם הרבה מה לתקן ולהוסיף בעבודת ה'.
הענווה אינה תחושה שאין לאדם ערך, אלא הכרה בכך שכוחותיו וכישרונותיו הם מתנות מאת הקדוש ברוך הוא. אדם יכול להיות חכם, מצליח ובעל יכולות מיוחדות, ובכל זאת לא לראות בעצמו אדם הנעלה מאחרים.
הגמרא במסכת סוטה (ה ע"א) מדברת בחומרה על מידת הגאווה, ומדגישה את הריחוק שבין גאווה לבין השראת השכינה.
הרב מביא גם ביאור מספר „מנחת אהרן”, שלפיו „שארית עמך בית ישראל” כוללת בעלי תשובה. אנשים שהיו רחוקים מן התורה או שנכשלו בעבר, וכעת הם מבקשים לשנות את דרכם ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
יש בכך רעיון יפה במיוחד. בעל תשובה אינו נדרש למחוק את עברו או לחיות כל ימיו בתחושת אשמה. הוא יכול ללמוד מן הניסיון, לתקן את מה שנדרש ולבנות דרך חיים חדשה. הזיכרון של הקשיים שעבר יכול לעורר בו ענווה ורגישות כלפי אחרים.
כך הברכה מתרחבת. היא אינה שייכת רק לצדיקים מופלגים, אלא גם למי שעדיין נמצאים בדרך, מתאמצים ומשתדלים לעלות ממדרגה למדרגה.
בהמשך הברכה אנו אומרים „ועל זקניהם”. הרב מביא שני פירושים למילה „זקנים”. יש המפרשים שהכוונה לחכמי התורה, כפי שאמרו חז"ל „אין זקן אלא מי שקנה חכמה” (קידושין לב ע"ב). ויש המבארים שהכוונה גם לאנשים מבוגרים בשנים, הזקוקים לברכה מיוחדת.
שתי המשמעויות ראויות לתשומת לב. תלמיד חכם שהקדיש את חייו ללימוד התורה ראוי לכבוד על עמלו ועל הידיעות שרכש. ואדם מבוגר ראוי ליחס מכבד ומתחשב, גם אם לא זכה למעמד של תלמיד חכם.
הרב מרחיב על התפילה לימי הזקנה ומביא את דברי דוד המלך: „אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כחי אל תעזבני” (תהילים עא, ט).
אדם בצעירותו עשוי לחיות מתוך תחושה שכוחותיו יישארו עמו תמיד. הוא עובד, הולך ממקום למקום ומבצע פעולות יומיומיות בלי להקדיש לכך מחשבה מיוחדת. אולם כאשר השנים חולפות, הוא עלול להרגיש כיצד דברים שבעבר היו פשוטים דורשים ממנו מאמץ רב יותר.
לכן יש חשיבות לתפילה על ימי הזקנה. אנו מבקשים שנזכה להזדקן בכבוד, מתוך בריאות ככל האפשר, עצמאות, קרבה לבני המשפחה ויכולת להמשיך בעשיית טוב.
בשיעור הרב מספר על משפחה שרצתה לחגוג יום הולדת מאה לאחד מקרוביה באירוע גדול ומפואר. הוא שאל אם האירוע אכן מתאים לרצונו ולכוחותיו של האדם המבוגר, או שמא בני המשפחה מתכננים בעיקר חגיגה שתשמח אותם עצמם.
הסיפור מלמד שהכבוד האמיתי אינו נמדד בגודל האירוע או בסכום שהוציאו עליו. לעיתים דווקא ביקור, שיחה נעימה, הקשבה והתחשבות בצרכיו של האדם המבוגר מעניקים לו שמחה גדולה יותר.
כאשר חגיגה מתאימה לרצונו ולמצבו של האדם, יש בה כמובן מקום לשמחה ולהודאה על אריכות ימים. אך העיקר הוא לראות את האדם עצמו, ולא רק את ההזדמנות לחגוג.
הרב מדגיש גם שיש ערך עצום לכל יום נוסף שבו האדם יכול ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות. לכן אריכות ימים אינה רק מספר השנים שחלפו, אלא גם האפשרות להמשיך למלא את החיים בתוכן ובמשמעות.
הרב מקדיש בשיעור דיון מיוחד למילים „ועל זקניהם”, משום שבנוסחים קדומים מסוימים הן אינן מופיעות.
הוא מזכיר את נוסח התפילה המובא ברמב"ם ואת הדיון בפוסקים אם לכלול את המילים הללו בברכה.
מרן הרב עובדיה יוסף דן בנושא בשו"ת „יחוה דעת”, חלק ה, סימן ט, ומכריע שיש לומר „ועל זקניהם”. כך נכון לנהוג לפי הפסיקה הספרדית שעליה אנו מסתמכים.
הרב מוסיף רמז שלפיו האות ז' שבמילה „זקניהם” משתלבת במניין כל אותיות האל"ף־בי"ת הנמצאות בברכה. אולם זהו רמז נוסף, ולא המקור היסודי להכרעה בנוסח.
מבחינה מעשית, חשוב להקפיד על המילים „ועל זקניהם”, ולכוון גם על תלמידי החכמים וגם על הזקנים בישראל, הזקוקים לבריאות, לחיזוק וליחס של כבוד.
לאחר הזקנים אנו מזכירים „ועל פליטת בית סופריהם”.
הרב מבאר שהכוונה כוללת את מלמדי התורה ומלמדי התינוקות, המקדישים את חייהם להוראת התורה ולהעברתה מדור לדור.
יש כאן בקשה בעלת משמעות עצומה. אדם יכול ללמוד תורה בעצמו ולהגיע למדרגה גדולה, אך כדי שהתורה תמשיך להתקיים בישראל צריך שיהיו אנשים שילמדו אותה לאחרים.
המלמד היושב עם ילדים צעירים, מסביר להם את אותיות האל"ף־בי"ת, מלמד אותם לקרוא פסוקים ומעניק להם אהבה לתורה, עשוי להשפיע על חייהם במשך עשרות שנים. גם אם שמו אינו מוכר לרבים, עבודתו היא חלק מרכזי מן הדרך שבה התורה עוברת מדור לדור.
לפעמים מילה טובה של מורה משנה את יחסו של ילד ללימוד. תלמיד שהתקשה בקריאה או בהבנה, וקיבל עידוד ממלמד מסור, עשוי לגלות מחדש את כוחותיו ולצמוח.
לכן אנו מבקשים רחמים גם על מלמדי התורה. שנזכה שיהיו להם בריאות, סבלנות, חכמה וכוחות להמשיך בעבודתם, ושיזכו לראות ברכה בתלמידיהם.
הברכה מזכירה לנו שלא רק תלמידי חכמים מפורסמים מחזיקים את עולם התורה. גם מי שמלמדים ילדים ונערים, ולעיתים עובדים במסירות רבה הרחק מעיני הציבור, שותפים לבניין הדורות הבאים.
הקבוצה הבאה היא „גרי הצדק”. לכאורה, מדוע אנו מזכירים אותם בנפרד? הרי לאחר שהתגיירו כהלכה הם יהודים לכל דבר, וחלק בלתי נפרד מעם ישראל.
אלא שלגרי הצדק יש דרך מיוחדת. הם בחרו להצטרף לעם ישראל ולקבל על עצמם תורה ומצוות, ולעיתים הדרך הזאת כרוכה בשינויים גדולים בחייהם.
מי שגדל בבית יהודי מכיר מילדותו מנהגים, חגים, ברכות ומושגים בסיסיים. לעומתו, גר צדק עשוי להידרש ללמוד עולם שלם שהיה זר לו, ולבנות את מקומו בתוך קהילה חדשה.
לכן חשוב להתפלל עליו, לכבד אותו ולסייע לו להשתלב בחיי הציבור.
הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב) מלמדת שגרי הצדק נכללים בברכה זו, ומביאה את סמיכות הפסוקים „מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” ו„וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו” (ויקרא יט, לב–לג).
הסמיכות מלמדת על החשיבות שהתורה מעניקה גם לכבוד החכמים והזקנים וגם ליחס הנכון לגר.
הרב מדגיש את הביטוי „גרי הצדק”, כלומר גרים שקיבלו על עצמם את היהדות כהלכה. אולם יש להבחין בין בירור הלכתי מוסמך בדיני גיור לבין חשדנות כלפי אנשים בשל מוצאם. אדם שגיורו הוכר כהלכה הוא חלק מעם ישראל, ויש לנהוג בו בכבוד ובהתאם למצוות התורה.
כך הברכה מזכירה לנו שעם ישראל כולל גם אנשים שבחרו להצטרף אליו מתוך אמונה ומחויבות, ושאנו צריכים לשמוח בחלקם ולדאוג לשלומם.
הרב מונה שבע קבוצות הנזכרות בברכה: הצדיקים, החסידים, שארית עמך בית ישראל, הזקנים, פליטת בית סופריהם, גרי הצדק, ולבסוף „ועלינו”.
הוא מקשר את המספר שבע לשבעת ימי השבוע, ועל דרך הסוד גם לשבע המידות המתוארות בספרי הקבלה.
אולם המשמעות החשובה ביותר נמצאת בעצם מבנה הרשימה. אנו מתחילים באנשים שאנו רואים בהם מעלה רוחנית גדולה, ולאט לאט מרחיבים את הבקשה לכל מי ששותפים לחיי התורה והאומה. לבסוף אנו כוללים גם את עצמנו.
יש כאן מסר מעודד. אדם שאינו תלמיד חכם גדול אינו צריך לחשוב שאין לו מקום בתוך עבודת ה' של הציבור. אדם שעובד לפרנסתו, מטפל במשפחתו ומשתדל לקיים מצוות יכול להיות שותף אמיתי לחיי התורה.
לכן המילים „ועלינו” אינן תוספת שולית. הן נקודת מעבר חשובה מאוד במהלך הברכה. לאחר שביקשנו על הצדיקים ועל כל הקבוצות שקדמו לנו, אנו מבקשים שגם אנחנו נזכה להיכלל ברחמי שמים.
ומכאן אנו מגיעים אל השאלה העמוקה יותר: מה פירוש הבקשה „ושים חלקנו עמהם”?
לאחר שהזכרנו את כל הקבוצות, אנו אומרים „יהמו נא רחמיך ה' אלהינו”.
המילה „יהמו” מבטאת התעוררות עמוקה של רחמים. איננו מבקשים רק שהקדוש ברוך הוא יזכור אותנו, אלא שינהג עמנו בחסד ובחמלה.
לכאורה, מדוע צריך לבקש רחמים דווקא על הצדיקים? הרי הם עמלים בתורה ובמצוות ובעלי זכויות גדולות.
אלא שגם הצדיק הגדול ביותר יודע שאינו עומד לפני הקדוש ברוך הוא כבעל זכות מוחלטת לדרוש את כל מה שיחפוץ. גם הוא זקוק לבריאות, לכוחות ולהשגחה. וגם הוא מכיר בכך שכל יכולותיו ניתנו לו מאת הקדוש ברוך הוא.
יתר על כן, הצדיקים ואנשי הציבור נושאים לעיתים באחריות כבדה. רב המלמד תורה לרבים מתמודד עם שאלות ובעיות של אנשים אחרים. מנהיג קהילה נדרש להכריע בעניינים מורכבים, ואדם המקדיש את חייו לחסד נחשף למצוקות רבות.
לכן גם הם זקוקים לרחמים ולסיוע.
הדבר מלמד אותנו שאין סתירה בין גדלות רוחנית לבין תלות בקדוש ברוך הוא. אדרבה, ככל שאדם מכיר יותר את גודל האחריות המוטלת עליו, כך הוא מבין עד כמה הוא זקוק לעזרה משמים.
אחד הסיפורים המרכזיים בשיעור מובא על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה ידוע באהבת ישראל ובדרכו ללמד זכות על יהודים.
הסיפור מסופר כמעשה חסידי, ויש להתייחס אליו כסיפור שנועד להמחיש רעיון אמוני, ולא כעדות היסטורית שכל פרטיה אומתו.
יום אחד הגיע אל רבי לוי יצחק יהודי וביקש לקבוע דין תורה. הרב שאל אותו מתי הוא רוצה לבוא והזכיר שעליו להביא גם את בעל הדין השני. היהודי השיב שאין בכך בעיה, משום שבעל הדין זמין תמיד.
כאשר הגיע המועד, נכנס היהודי לבדו. הרב שאל היכן בעל הדין השני, והאיש השיב: „אני רוצה לתבוע את הקדוש ברוך הוא”.
רבי לוי יצחק התפלא ושאל מהי תביעתו. היהודי הסביר שיש לו בן שהגיע לפרקו, והוא צריך לחתנו, אך אין בידו כסף להוצאות החתונה. הוא התפלל וביקש עזרה, פנה לאנשים שונים וניסה למצוא פתרון, אך עדיין לא הצליח.
„הקדוש ברוך הוא נתן לי ילד”, אמר היהודי, „וציווה עליי לדאוג לו. אם כך, אני מבקש שייתן לי גם את האפשרות לעשות זאת”.
הוא ביקש מרבי לוי יצחק לכתוב לו מעין פסק דין שהקדוש ברוך הוא יסייע לו בהוצאות הנישואין ובצורכי הזוג בתחילת דרכו. בסיפור מתואר שהרב נענה לו וכתב פתק.
כאשר יצא האיש מן הבית, נשבה רוח והפתק עף מידו. אדם עשיר שעבר במקום הרים אותו, קרא את תוכנו והתפלא. הוא חזר עם היהודי אל רבי לוי יצחק כדי לברר את הדברים.
לאחר ששמע את הסיפור, החליט העשיר שהוא רוצה להיות השליח שיסייע ליהודי. הוא נתן לו את הסכום שהיה דרוש לו, וכך נמצאה הדרך לחתן את בנו בכבוד.
מה מלמד אותנו הסיפור? ודאי שאין פירושו שהקדוש ברוך הוא חייב לאדם סכום כסף מסוים, או שאפשר לדרוש ממנו ישועה כאילו הייתה זו תביעה משפטית. אולם הסיפור מבטא את האמונה התמימה של יהודי הפונה אל הקדוש ברוך הוא כאל אביו, ואת האפשרות שהישועה תגיע באמצעות אדם אחר.
יש בכך מסר גדול של חסד. לפעמים אנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא יעזור למישהו, אך איננו חושבים שאולי אנחנו יכולים להיות חלק מן העזרה הזאת. האדם העשיר שבסיפור יכול היה להתעלם מן הפתק שמצא, אך הוא בחר לפתוח את לבו ואת ידו.
כך הצדיקים מלמדים אותנו לא רק כיצד לבטוח בקדוש ברוך הוא, אלא גם כיצד להיות שותפים לעשיית טוב בעולם.
לאחר שביקשנו רחמים על כל הקבוצות, אנו אומרים „ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת”.
הרב שואל מדוע יש צורך להדגיש „שכר טוב”. הרי לכאורה, כל שכר שהקדוש ברוך הוא מעניק הוא טוב.
הוא מביא שני ביאורים מרכזיים.
לפי הביאור הראשון, אנו מבקשים שכר שהוא טוב באמת מבחינה רוחנית, ולא רק הנאה חולפת בעולם הזה. בספרות חז"ל קיימים דיונים על היחס שבין שכר המצוות בעולם הזה לבין השכר בעולם הבא, ועל כך שאין ביכולתנו לדעת כיצד נמדד שכרו של אדם.
הרב מסביר שאנו מבקשים טובה שלא תבוא על חשבון מעלתנו הרוחנית ולא תרחיק אותנו מעבודת ה'.
אין להבין מכאן שכל הצלחה גשמית מפחיתה מן השכר בעולם הבא. אדם יכול להיות עשיר ולהשתמש בכספו לצדקה ולמצוות, כשם שאדם עני יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא במסירות. אין בידינו לחשב את שכרו של אדם לפי מצבו הכלכלי.
לפי הביאור השני, אנו מבקשים שכר שיביא עמו טובה ולא דבר שנראה בתחילה כהצלחה אך בהמשך גורם נזק.
אדם מקבל הזדמנות עסקית גדולה, אך היא מכניסה אותו להתחייבויות שאינו יכול לעמוד בהן. אדם רוכש דבר שחשק בו במשך זמן רב, אך מגלה שהוא הביא עמו דאגות והוצאות רבות. לא כל דבר שנראה בתחילה כמתנה מביא בהכרח ברכה לחיים.
לכן אנו מבקשים „שכר טוב”, כלומר שפע והצלחה שיהיו באמת לטובתנו, ויסייעו לנו לחיות בדרך נכונה.
כך המילים הללו ממשיכות רעיון שכבר פגשנו בברכת השנים: הברכה אינה נמדדת רק בכמות השפע שהאדם מקבל, אלא גם בטובה שהוא מביא לחייו ובדרך שבה הוא משתמש בו.
כאן אנו מגיעים לאחד החלקים החשובים ביותר בשיעור. אנו אומרים „לכל הבוטחים בשמך באמת”, והרב שואל מה מוסיפה המילה „באמת”.
לכאורה, אם אדם בוטח בקדוש ברוך הוא, הרי הוא בוטח בו. כיצד אפשר שיהיה ביטחון שאינו אמיתי?
כדי להבין זאת הרב מביא את דברי החזון איש בספר „אמונה וביטחון”, פרק ב. החזון איש מסביר שטעות נפוצה היא לחשוב שביטחון פירושו להיות בטוח שכל דבר יסתיים בדרך שאנו רואים כטובה.
למשל, אדם שבני משפחתו מתמודדים עם מחלה אומר שהוא בטוח שהחולה יחלים. אדם הנמצא במצוקה כלכלית אומר שהוא בטוח שהחובות ייסגרו. אולם כיצד הוא יודע זאת? הרי אין בידו הבטחה נבואית שהתוצאה תהיה דווקא כפי שהוא מקווה.
החזון איש מלמד שביטחון אינו ידיעה ודאית על העתיד. הביטחון הוא ההכרה שהעולם אינו הפקר ושיש מנהיג לבירה. גם כאשר איננו יודעים כיצד הדברים יתפתחו, אנו מאמינים בהשגחת ה' וממשיכים לעשות את חלקנו.
הדבר אינו אומר שעל האדם להעמיד פנים שקושי הוא דבר נעים, או שאסור לו לכאוב ולהצטער. כאשר אדם מתמודד עם מחלה, אובדן או מצוקה קשה, טבעי שיכאב לו. הוא רשאי לבכות, להתפלל ולבקש שהמצב ישתנה.
גם הביטחון אינו פוטר אותו מהשתדלות. אדם חולה צריך לפנות לטיפול רפואי, אדם הזקוק לפרנסה צריך להשתדל למצוא עבודה, ומי שנקלע למצוקה יכול לבקש עזרה.
אולם בתוך כל ההשתדלות הזאת הוא זוכר שאין בידיו שליטה מוחלטת על העתיד.
המשמעות של „הבוטחים בשמך באמת” היא אפוא לבקש שנזכה לביטחון שאינו תלוי בכך שכל משאלותינו יתגשמו. ביטחון הנמשך גם כאשר הדרך אינה ברורה, וכאשר התוצאה שונה ממה שקיווינו.
בהקשר לביטחון הרב מביא את סיפורו של יוסף הצדיק בבית האסורים במצרים.
לאחר שיוסף פתר את חלומו של שר המשקים, ובישר לו שעתיד הוא לשוב לתפקידו, ביקש ממנו: „כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה” (בראשית מ, יד).
לכאורה, בקשתו של יוסף מובנת מאוד. הוא נכלא על לא עוול בכפו, ושר המשקים עמד לשוב אל בית פרעה. מדוע שלא יבקש ממנו עזרה?
אולם המדרש והמפרשים דנים בכך שיוסף נשאר בבית האסורים שנתיים נוספות, ומקשרים זאת, בדרכי ביאור שונות, להישענותו על שר המשקים.
הרב מדגיש שיוסף היה במדרגה רוחנית גבוהה במיוחד, ולכן ציפו ממנו לביטחון גדול מאוד בה'. הוא מביא גם ביאור דרשני הקושר את שתי לשונות הבקשה, „זכרתני” ו„הזכרתני”, לשנתיים הנוספות שבהן נותר בבית האסורים.
יש להבחין בין הדרשה לבין הפשט. התורה מספרת על בקשתו של יוסף ועל הישארותו בבית האסורים, אך אין הכרח ללמוד מכאן שכל אדם המבקש עזרה מאחר נענש או מגלה חוסר ביטחון.
להפך, לאדם יש חובה לעשות השתדלות סבירה בענייני חייו. מי שזקוק לעבודה צריך לחפש עבודה, ומי שנמצא במצוקה רשאי לפנות לאנשים היכולים לסייע לו.
השאלה אינה אם נעשה השתדלות, אלא כיצד אנו מתייחסים אליה. האם אנו חושבים שאדם מסוים הוא מקור הישועה היחיד שלנו, או שאנו מבינים שההשתדלות היא הכלי שבאמצעותו אנו פועלים, אך התוצאה אינה נתונה לשליטתנו המוחלטת?
כך יוסף הצדיק מלמד אותנו על המתח העדין שבין עשיית הפעולות הנדרשות לבין הביטחון בהשגחת ה'.
לאחר שביקשנו שכר טוב לבוטחים בה', אנו אומרים „ושים חלקנו עמהם”.
על דרך הפשט, אנו מבקשים שנזכה להיות חלק מן האנשים החיים באמונה ובביטחון. שלא נישאר רק מי שמעריכים את הצדיקים מרחוק, אלא שנלמד ממעשיהם ונשתדל ללכת בדרכם.
אדם עשוי לשמוע שיעורים רבים על מעלת התורה, אך עדיין לא לקבוע לעצמו זמן לימוד. הוא יכול להתפעל מסיפורים על חסד, אך לא לחשוב כיצד יוכל לעזור למישהו בסביבתו. והוא יכול לדבר רבות על ביטחון בה', אך בעת ניסיון לגלות שקשה לו מאוד ליישם את הדברים.
לכן אנו מבקשים „ושים חלקנו עמהם”. שנזכה להפוך את ההערכה לצדיקים לעבודה מעשית בחיינו.
אולם בשיעור הרב מביא גם פירוש עמוק יותר על דרך הסוד, הקשור לחלקו של האדם בעולם הבא.
הגמרא במסכת חגיגה (טו ע"א) אומרת שהצדיק עשוי לזכות בחלקו ובחלק חברו בגן עדן, ואילו הרשע עלול להפסיד את חלקו.
הרב שואל כיצד אפשר להבין את הדברים. מדוע צדיק אחד מקבל חלק שהיה מיועד לאדם אחר? והאם אפשר להסביר כיצד מתחלקים חלקי השכר בעולם הבא?
כדי להשיב על כך הוא מביא רעיון קבלי על הקשר שבין נשמות ישראל.
הרב מבאר על דרך הסוד שנשמות ישראל קשורות זו לזו בשורשים רוחניים, ולכן מעשיו של אדם אינם משפיעים רק עליו.
כדי להמחיש זאת הוא משתמש במשל של עץ גדול. לכל ענף יש עלים רבים, וכולם מחוברים לאותו שורש. כאשר השורש מקבל מים ומזון, כל העלים נהנים מכך. ואם הענף נפגע, גם העלים הקשורים אליו עלולים להיפגע.
כך, על דרך הקבלה, נשמות ישראל קשורות זו לזו, ויש השפעה הדדית בין מעשיהם של בני האדם.
הרב מבקש להסביר באמצעות המשל מדוע אדם עשוי לזכות גם בחלקו של אחר. הוא מציע שמי שהיה קשור אליו בשורשו הרוחני ונאלץ להתמודד עם השפעה שלילית בעקבות מעשיו, עשוי לקבל שכר נוסף.
אלו ביאורים השייכים לעולם הסוד. אין בידינו לדעת כיצד נראים חלקי השכר בעולם הבא, כיצד בדיוק קשורות הנשמות זו לזו או מי יקבל חלק מסוים. לכן אין להפוך את המשל לתיאור מדויק של גן עדן או למערכת שאפשר לחשב באמצעותה את שכרם של בני אדם.
אולם מתוך הדברים עולה יסוד מוסרי ברור: האדם אינו חי לבדו, ומעשיו משפיעים גם על אחרים.
אב המקפיד על יושר משפיע על ילדיו. מורה המסור לתלמידיו יכול לשנות את חייהם. אדם המרבה חסד מעורר לעיתים אחרים ללכת בדרכו. וגם מעשים שליליים עלולים להשפיע על הסביבה וליצור אווירה קשה.
חז"ל לימדו שישראל ערבים זה בזה (שבועות לט ע"א). הערבות הזאת מזכירה לנו שכל אדם יכול להשפיע על חברו, ושיש לנו אחריות גם על האופן שבו מעשינו נוגעים בחייהם של אחרים.
כך המילים „ושים חלקנו עמהם” מקבלות משמעות נוספת. אנו מבקשים להיות קשורים לאנשים שמעשיהם מרוממים את סביבתם, ולהשתדל שגם המעשים שלנו יהיו מקור של טובה לאחרים.
לאחר שאמרנו „ושים חלקנו עמהם”, אנו מוסיפים „ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו”.
בפשט הדברים אנו מבקשים שלא נגיע לידי בושה בגלל ביטחוננו בקדוש ברוך הוא, ושנזכה לחיות מתוך אמונה אמיתית.
אולם הרב מביא ביאור נוסף על דרך הסוד, הקושר את המילים „ולעולם לא נבוש” לעולם הבא. לפי הביאור הזה, אנו מבקשים שלא נאבד את החלק הרוחני שנועד לנו, ושנזכה להגיע לעולם הבא בלי בושה על כך שלא ניצלנו כראוי את חיינו.
הרב מזכיר את דברי הגמרא על אנשים שנזהרו מאוד שלא ליהנות משל אחרים, ובהם רבי פנחס בן יאיר ושמואל הנביא.
על פי הביאור הקבלי שהרב מביא, אדם מבקש שחלקו יהיה עם צדיקים שאינם רוצים ליהנות מדבר שאינו שלהם, משום שהם מבטאים מידה מיוחדת של יושר.
אין מדובר בידיעה מפורטת כיצד מחולקים חלקי גן עדן, אלא בדרשה המכוונת את האדם לחשוב על אחריותו לשכרו הרוחני.
במישור המעשי, המסר ברור. אנו רוצים לחיות כך שלא נצטרך להתבייש במעשינו. שלא ננצל אחרים, שלא נזניח את חובותינו ושנשתדל להשתמש בכוחות שקיבלנו לטובה.
לכן „ולעולם לא נבוש” אינה רק תפילה על העתיד הרחוק. היא גם בקשה שנזכה לחיות כבר עכשיו בדרך שיש בה יושר, אחריות ונאמנות לתורה.
כעת אנו חוזרים אל מידת הביטחון, אך הפעם מתוך הבקשה האישית שלנו: „כי בך בטחנו”.
קל לומר שאנו בוטחים בה' כאשר הכול מתנהל כפי שרצינו. האדם בריא, מצליח בעבודתו, משפחתו נמצאת בשלום, והוא מרגיש שיש לו סיבות רבות להודות.
אולם כאשר מגיע קושי, הביטחון נעשה עבודה עמוקה יותר. אדם שנקלע להפסד כלכלי צריך להמשיך לקבל החלטות אחראיות. מי שמלווה בן משפחה בתקופת מחלה צריך לפעול כדי לסייע לו. ומי שמתפלל על דבר מסוים ואינו נענה כפי שקיווה צריך להתמודד עם האכזבה.
הביטחון אינו מחייב את האדם להרגיש שהכול קל ונעים. הוא גם אינו מבטיח שהקושי ייעלם מיד. אלא שהוא מעניק לו אפשרות להמשיך לחיות מתוך אמונה, גם כאשר אין לו תשובות לכל השאלות.
כאן חוזרים דברי החזון איש על ביטחון אמיתי. האדם אינו יודע מה יקרה מחר, אך הוא יכול לדעת שאין העולם הפקר. הוא עושה את חלקו, מתפלל ומבקש רחמים, ואינו רואה בכישלון או בקושי הוכחה לכך שאין משמעות לאמונתו.
כך המילים „כי בך בטחנו” הופכות מהצהרה כללית לבקשה עמוקה שנזכה באמת לחיות מתוך ביטחון בה'.
הברכה ממשיכה במילים „ועל חסדך הגדול באמת נשעננו”, וחותמת „ברוך אתה ה', משען ומבטח לצדיקים”.
מה ההבדל בין משען לבין מבטח?
אפשר להבין ש„משען” הוא הדבר שעליו האדם נשען כדי לקבל כוח ויציבות, ואילו „מבטח” מבטא את האמון הפנימי שהוא נותן במי שעליו הוא נשען.
נניח שאדם הולך בדרך קשה ונעזר במקל הליכה. המקל אינו הולך במקומו ואינו מבטל את המאמץ שעליו להשקיע, אך הוא מסייע לו לשמור על יציבות ולהמשיך בדרכו.
כך אפשר להבין את המשען. האדם צריך לעשות את חלקו, אך מבקש שהקדוש ברוך הוא יעניק לו כוח לעמוד בניסיונות.
המבטח הוא התחושה הפנימית שהאדם אינו מתמודד עם חייו לבדו. הוא מכיר בכך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, ולכן הוא ממשיך לפנות אליו גם כאשר הדרך קשה.
שני הדברים משלימים זה את זה. האדם זקוק לסיוע מעשי, אך גם לאמונה שתיתן לו כוח פנימי. הוא צריך כוחות לפעול, אך גם ביטחון שיאפשר לו להמשיך כאשר התוצאה אינה ברורה.
לכן הברכה חותמת „משען ומבטח לצדיקים”. הקדוש ברוך הוא הוא מקור הכוח שעליו הם נשענים ומקור האמון המלווה את עבודתם.
הרב מצביע בשיעור על החזרה של לשונות הביטחון בברכה: „לכל הבוטחים בשמך באמת”, „כי בך בטחנו” ו„משען ומבטח לצדיקים”.
הוא מקשר את שלוש הלשונות לשלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, שהיו בעלי אמונה וביטחון והתמודדו עם ניסיונות שונים.
אברהם אבינו עזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל המקום שהקדוש ברוך הוא הראה לו. יצחק התמודד עם רעב ועם מחלוקות על הבארות. יעקב עבר שנים של גלות בבית לבן והתמודד עם פחדים ועם קשיים משפחתיים.
כל אחד מהם פגש ניסיונות אחרים, אך כולם המשיכו את דרכם מתוך אמונה בה'.
הרמז לשלוש לשונות הביטחון מזכיר שאין סוג אחד בלבד של ניסיון. אדם זקוק לביטחון כאשר הוא יוצא לדרך חדשה, כאשר הוא מתמודד עם קושי בפרנסה, כאשר הוא חושש לשלום משפחתו וגם כאשר אינו יודע כיצד יתפתחו חייו.
כך אנו מבקשים שנזכה ללכת בדרכם של האבות, לעשות את חלקנו ולהישען על הקדוש ברוך הוא.
לאחר שהבנו את משמעות הברכה, אפשר לחזור אל מילותיה ולראות כיצד כל חלק ממנה נעשה בקשה אישית.
כאשר אנו אומרים „על הצדיקים ועל החסידים”, נוכל לחשוב על תלמידי חכמים, על אנשים יראי שמים ועל בעלי חסד, ולבקש שהקדוש ברוך הוא ייתן להם בריאות, כוחות והצלחה בעבודתם. כאשר אנו אומרים „ועל שארית עמך בית ישראל”, נבקש גם על בעלי תשובה ועל כל מי שמשתדלים להתחזק בעבודת ה' מתוך ענווה.
כאשר אנו אומרים „ועל זקניהם”, נוכל לכוון על החכמים והזקנים שבישראל, על הורינו ועל בני המשפחה המבוגרים הזקוקים לברכה, לשמירה ולחיים בכבוד. כאשר אנו אומרים „ועל פליטת בית סופריהם”, נחשוב על מלמדי התורה והמחנכים המעבירים אותה מדור לדור.
כאשר אנו אומרים „ועל גרי הצדק”, נבקש שהקדוש ברוך הוא יחזק את מי שהצטרפו לעם ישראל מתוך קבלת התורה והמצוות, ושיזכו להשתלב בחיי הקהילה מתוך כבוד ואהבה.
כאשר אנו מגיעים למילים „ועלינו”, נזכור שגם אנחנו מבקשים להיות חלק מכל הטוב הזה. שלא נסתפק בהערכה לאנשים גדולים, אלא נשתדל ללמוד מהם.
כאשר אנו אומרים „ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת”, נבקש טובה שתועיל לנו באמת, בעולם הזה ובתכלית חיינו הרוחניים. וכאשר אנו אומרים „ושים חלקנו עמהם”, נבקש שנזכה להיות חלק מן האנשים העובדים את הקדוש ברוך הוא בנאמנות.
לבסוף, כאשר אנו אומרים „ולעולם לא נבוש כי בך בטחנו, ועל חסדך הגדול באמת נשעננו”, נזכור שהביטחון אינו הבטחה שנקבל כל מה שנבקש, אלא אמונה המלווה אותנו גם כאשר העתיד אינו ידוע.
אין צורך להאריך בכל המחשבות הללו בכל תפילה. לעיתים די בכך שאדם יבחר משפט אחד ויכוון בו. פעם אחת יחשוב על אדם מבוגר הזקוק לעזרה, ופעם אחרת יתפלל שיזכה בעצמו לחזק את מידת הביטחון.
כך הברכה נעשית תפילה חיה, המחברת בין מעלתם של הצדיקים לבין עבודת ה' שלנו.
ברכת „משען ומבטח לצדיקים” מלמדת אותנו שהצדיקים והחסידים הם מקור של תורה, אמונה וחסד בתוך עם ישראל. לכן אנו מתפללים שהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם ויחזק אותם, כדי שיוכלו להמשיך בעבודתם ולהשפיע לטובה על אחרים.
למדנו מדוע הברכה נקבעה לאחר ברכת המינים. כאשר הרשעה נחלשת, צריך שהטוב יתחזק, ושאנשים ישרים ויראי שמים יהיו מקור של השפעה חיובית על הציבור.
למדנו גם על ההבדל שבין צדיק לחסיד, ועל כך שקיום התורה והמצוות הוא היסוד שעליו אפשר להוסיף מעשים שלפנים משורת הדין. מן הבקשה על „שארית עמך” למדנו את מעלת הענווה, ומן התפילה על הזקנים למדנו את חשיבות הכבוד והדאגה לאנשים המבוגרים.
הברכה על מלמדי התורה וגרי הצדק הזכירה לנו שעם ישראל בנוי מאנשים בעלי תפקידים ודרכי חיים שונות, וכולם יכולים להיות שותפים לעבודת ה'.
מן הסיפור על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב למדנו שהישועה עשויה להגיע גם באמצעות אדם אחר, ושלעיתים אנחנו יכולים להיות השליחים המסייעים למי שהתפלל לעזרה.
אולם שיא הברכה נמצא במילים „לכל הבוטחים בשמך באמת” ו„ושים חלקנו עמהם”. אנו מבקשים לא רק לקבל שכר, אלא לזכות לביטחון אמיתי. ביטחון שאינו מבטיח לנו שכל רצונותינו יתגשמו, אלא מאפשר לנו להמשיך לעבוד את הקדוש ברוך הוא גם כאשר איננו יודעים כיצד יסתיימו ניסיונותינו.
וכאשר אנו אומרים „ושים חלקנו עמהם”, אנו מבקשים שלא נישאר רק אנשים המתפעלים ממעלת הצדיקים, אלא שנזכה ללמוד מדרכם ולהיות שותפים לעולם של תורה, חסד ואמונה.
בפעם הבאה שנעמוד בתפילת העמידה ונאמר „על הצדיקים ועל החסידים”, כדאי שנזכור שאנו מבקשים הרבה יותר מברכה לאנשים גדולים. אנו מבקשים שהצדיקים יתחזקו, שהתורה תמשיך לעבור מדור לדור, שכל חלקי עם ישראל יזכו לרחמים, ושגם אנחנו נזכה לבנות את חיינו על אמונה וביטחון.
זהו המסר הגדול של ברכת „משען ומבטח לצדיקים”: איננו מבקשים רק שהקדוש ברוך הוא ייטיב עם הצדיקים, אלא שגם אנחנו נזכה להיות מן הבוטחים בו באמת. לא רק להאמין כאשר הכול מסתדר כפי שרצינו, אלא להמשיך ללכת בדרכו גם כאשר העתיד אינו ברור. לעשות את חלקנו בתורה ובמעשים טובים, להיטיב לאחרים ולהישען על חסדו הגדול של מי שהוא משען ומבטח לצדיקים.
מקורות מרכזיים: שמות לד, ו. ויקרא יט, לב–לג. בראשית מ, יד–כג. תהילים עא, ט, עה, יא. מגילה יז ע"ב. שבת פח ע"ב. קידושין לב ע"ב. סוטה ה ע"א. נידה יז ע"א. מועד קטן יח ע"א. חגיגה טו ע"א. חולין ז ע"ב. שבועות לט ע"א. החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ב. רבי אלעזר מגרמייזא, פירושי התפילה. מרן הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ה, סימן ט.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, „משען ומבטח לצדיקים”, מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תמלול השיעור ועובד לקריאה רציפה, תוך שמירה על הרעיונות המרכזיים, הבחנה בין פירוש הנוסח לדברי חז"ל ולרמזים קבליים, וצמצום חזרות והסתעפויות שאינן נחוצות להבנת הברכה.
