ברכת שובר אויבים ומכניע זדים | לבקש שהרשע ייעקר מן השורש
14.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 29 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
מדוע ברכת „למינים ולמלשינים” נוספה לתפילת שמונה עשרה, ולמה דווקא שמואל הקטן נבחר לתקנה? מה משמעות הבקשות „אל תהי תקווה”, „כרגע יאבדו” ו„מלכות הרשעה מהרה תעקר”, ומדוע חוזרת הבקשה למהירות כמה פעמים? ביאור מעמיק של הברכה השתים־עשרה, המשלב את דברי חז"ל על תקנת הברכה ביבנה, מעלת הענווה, הרמז לשלושים ואחד מלכי כנען, המאבק הרוחני שבין הקדושה לרשע וההכרעה ההלכתית בנוסח החתימה „שובר אויבים ומכניע זדים”.
יש שאלה המלווה את עם ישראל במשך דורות רבים. מדוע שוב ושוב מתעוררים כוחות המבקשים לפגוע בו, לרדוף אותו או להרחיקו מן התורה? ממצרים ועד בבל, מפרס ועד רומא, ומתקופות מאוחרות יותר ועד ימינו, ההיסטוריה היהודית מלאה בתקופות שבהן נאלצו ישראל להתמודד עם סכנות, רדיפות וניסיונות לפגוע בזהותם ובאמונתם.
בליל הסדר אנו אומרים: „שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”. אין זו רק סקירה של אירועים מן העבר, אלא ביטוי לאמונה שליוותה את עם ישראל לאורך הדורות, שגם כאשר קמו עליו אויבים, הוא המשיך להתקיים ולשמור על בריתו עם הקדוש ברוך הוא.
אולם לצד האמונה הזאת מתעוררת שאלה נוספת. אם הקדוש ברוך הוא מציל אותנו מן הצרות, מדוע אנו זקוקים להצלה מחודשת פעם אחר פעם? מדוע אין אנו מבקשים רק להינצל מן האויב העומד מולנו עכשיו, אלא גם שהרשע עצמו ייעקר, כדי שלא ישוב להתגלות בדמות אחרת?
בתפילת שמונה עשרה אנו אומרים בנוסח הספרדים: „למינים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו, ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו. ברוך אתה ה', שובר אויבים ומכניע זדים”.
זוהי ברכה יוצאת דופן. בעוד שבברכות הקודמות ביקשנו דעת, תשובה, סליחה, רפואה, פרנסה וקיבוץ גלויות, כאן אנו מבקשים את הכנעתם של כוחות הרשע. לכאורה, מדוע אנו צריכים להקדיש לכך ברכה שלמה? מה תפקידן של כל הלשונות החריפות, ומדוע לא די בבקשה פשוטה שהקדוש ברוך הוא ישמור עלינו מפני אויבינו?
כדי להבין את הדברים צריך לדעת תחילה כיצד נוספה הברכה לתפילת העמידה, מי תיקן אותה ומדוע חז"ל ראו בה צורך חיוני כל כך. מתוך הסיפור הזה מתברר שהברכה אינה רק בקשה להינצל מסכנה מסוימת, אלא תפילה על הגנת עם ישראל, שמירת התורה וסילוק הכוחות המבקשים לפגוע באמת ובקדושה.
אחד הדברים המעניינים בתפילת העמידה הוא שמה המוכר, „תפילת שמונה עשרה”, אף שבימות החול אנו אומרים בה תשע עשרה ברכות.
הגמרא במסכת ברכות (כח ע"ב) מספרת ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל ביבנה. לאחר שסידר אותן, פנה רבן גמליאל לחכמים ושאל: „כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים?”. שמואל הקטן קם ותיקן אותה.
מכאן אנו לומדים שברכת המינים נוספה לאחר שכבר היה קיים סדר של שמונה עשרה ברכות. משום כך נשאר לתפילה שמה המוכר, אף שמספר הברכות שבה גדל לתשע עשרה.
הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ב, הלכה א) מסביר את הרקע לתקנה. בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצרים לישראל ומסיתים אותם להתרחק מן הקדוש ברוך הוא. רבן גמליאל ראה בכך צורך גדול, ולכן הוא ובית דינו תיקנו ברכה נוספת שתיאמר בתפילת העמידה.
יש כאן דבר חשוב. כאשר חכמים תיקנו את סדר התפילה, הם לא הסתפקו בבקשות הנוגעות לצורכי האדם הפרטי. הם ראו צורך להתפלל גם על מצבה הרוחני של האומה ועל הסכנות העלולות לפגוע בקיומה ובאמונתה.
אדם יכול להיות בריא, להתפרנס בכבוד ולחיות חיים נוחים, אך עדיין להימצא בתוך חברה שבה יש כוחות המנסים לפגוע בו, להסית אותו או לערער את יסודות אמונתו. לכן חז"ל ראו בשמירה מפני הסכנות הללו צורך ציבורי ורוחני חשוב.
עם זאת, יש להבחין בין הרקע ההיסטורי לתקנת הברכה לבין האופן שבו אנו מתייחסים לבני אדם כיום. ההגדרות ההלכתיות של מינים, מלשינים ומוסרים אינן כינויים שאפשר להדביק לכל אדם החושב אחרת, לכל אדם שאינו שומר מצוות או לכל בעל מחלוקת. הברכה עוסקת בפגיעה מכוונת בעם ישראל ובאמונתו, ואין להשתמש בה להצדקת שנאה כלפי קבוצות שלמות.
הגמרא מספרת ששמעון הפקולי הסדיר את שמונה עשרה הברכות לפני רבן גמליאל. אולם מי היה שמעון הפקולי, ומה פירוש שהסדיר אותן?
לפי הביאור המקובל, הכינוי „הפקולי” קשור לעיסוק בצמר. מדובר אפוא בחכם שהיה מוכר גם על שם מלאכתו, וכאשר בא לפני רבן גמליאל סידר את הברכות לפי סדרן.
בשיעור הרב מדגיש שאין הכוונה ששמעון הפקולי המציא את כל תפילת העמידה מחדש. הגמרא במסכת מגילה (יז ע"ב) מייחסת את תיקון הברכות לאנשי כנסת הגדולה, ומתארת כיצד שמעון הפקולי הסדיר את סדרן.
לכן יש להבחין בין ייסודן הקדום של הברכות לבין סידורן מחדש ביבנה. המעשה של שמעון הפקולי קשור לסדר התפילה, ואילו תקנת שמואל הקטן הוסיפה את ברכת המינים.
הרב משתמש בדברים כדי להדגיש עד כמה סדר הברכות מדויק ומשמעותי. כבר במסכת מגילה חז"ל שואלים מדוע ברכה מסוימת באה דווקא לאחר ברכה אחרת, ומביאים פסוקים וטעמים לסדר שנקבע.
כך גם ברכת המינים אינה מופיעה במקום אקראי. לאחר שביקשנו את קיבוץ הגלויות ואת השבת המשפט, אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יכניע את הכוחות הפוגעים באמת ובצדק. לאחר מכן אנו עוברים לברכת הצדיקים והחסידים.
זהו מהלך שבו אנו מבקשים תחילה את תיקון הנהגת הציבור, אחר כך את הסרת הכוחות המזיקים, ולבסוף את חיזוקם של עושי רצון ה'.
כאן מגיעה אחת השאלות המעניינות ביותר בשיעור. רבן גמליאל היה נשיא ישראל, וחכמים גדולים ישבו בבית מדרשו. ובכל זאת, הוא לא תיקן בעצמו את הברכה, אלא שאל אם יש אדם היודע לתקנה. שמואל הקטן קם ועשה זאת.
מדוע דווקא הוא?
כדי להבין את העניין כדאי להתבונן בדמותו. שמואל הקטן היה ידוע בענוותנותו הגדולה, ואף שמו נקשר למידת הענווה. הגמרא במסכת סנהדרין (יא ע"א) מספרת על בת קול שיצאה בבית המדרש והודיעה שיש בין החכמים אדם הראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך. החכמים נתנו את עיניהם בשמואל הקטן.
הדברים מלמדים ששמואל הקטן לא היה אדם פשוט שקיבל את המשימה במקרה. הוא היה חכם בעל מדרגה רוחנית גבוהה, שחז"ל העידו על מעלתו.
בשיעור הרב שואל שאלה מעניינת: אם שמואל הקטן היה עניו כל כך, כיצד הוא קם והציע את עצמו לתקן ברכה שחכמים אחרים לא תיקנו? האם אין בכך ביטוי של גאווה?
התשובה היא שענווה אמיתית אינה מחייבת את האדם להתכחש לכישרונותיו או להעמיד פנים שאינו יודע את מה שהוא יודע. אדם יכול להכיר במעלות שניתנו לו ובכל זאת להיות עניו, אם אינו משתמש בהן כדי להתגאות או להקטין אחרים.
נניח שתלמיד חכם גדול נשאל שאלה הלכתית חשובה, והוא יודע היטב את התשובה. האם עליו לומר שאינו יודע רק כדי להיראות עניו? ודאי שלא. אם יש בידו לעזור, ראוי שישתמש בידיעותיו באחריות.
כך אפשר להבין גם את שמואל הקטן. הוא לא קם מפני שביקש כבוד, אלא מפני שהכיר בכוחות שניתנו לו וידע שהוא מסוגל למלא את התפקיד.
דווקא ברכה העוסקת בסילוק הרשעה ובהכנעת הכוחות המזיקים נתקנה בידי אדם שנודע בענוותנותו. יש בכך מסר עמוק: כאשר האדם נאבק ברע, עליו להיזהר שלא לעשות זאת מתוך גאווה אישית, רצון לנקמה או תחושת עליונות. עליו לבקש את טובת הציבור ואת תיקון העולם.
בהמשך השיעור הרב מביא את שאול המלך כדוגמה למתח שבין ענווה לבין הכרת האדם בתפקידו.
כאשר שמואל הנביא מוכיח את שאול לאחר מלחמת עמלק, הוא אומר לו: „הלוא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה” (שמואל א טו, יז).
שאול נודע בענוותנותו, אך כאשר אדם נושא בתפקיד ציבורי גדול, עליו להבין את האחריות המוטלת עליו. אין הוא יכול להסתתר תמיד מאחורי תחושת קטנות ולהימנע מן ההכרעות הנדרשות ממנו.
כך הרב מבאר שהענווה אינה עומדת בניגוד לאחריות. אדם צריך לדעת את מקומו, אך גם להכיר בכך שניתנו לו כוחות שעליו להשתמש בהם.
הדבר נכון בתחומים רבים. הורה צריך להכיר באחריותו לחינוך ילדיו. מורה צריך לדעת שהוא מסוגל ללמד ולהדריך. מנהיג ציבור צריך להיות מוכן לקבל החלטות קשות כאשר הדבר נדרש ממנו.
אדם שאומר תמיד „מי אני שאעשה זאת?” עלול לפעמים להימנע ממשימה שהיה יכול וצריך למלא. לעומתו, מי שמכיר בכוחותיו אך זוכר שהם מתנה מאת הקדוש ברוך הוא מסוגל לפעול בלי להפוך את הצלחתו למקור של גאווה.
זו הייתה מעלתו של שמואל הקטן לפי ביאור הרב. הוא ידע שהוא מסוגל לתקן את הברכה, אך לא ראה בכך סיבה להרגיש גדול מאחרים.
לאחר שהבנו את מעלתו של שמואל הקטן, עולה שאלה נוספת. הרי הברכה אינה ארוכה במיוחד. לכאורה, כל תלמיד חכם הבקי בלשון הקודש היה מסוגל לחבר בקשה על הכנעת הרשעים. מדוע היה צורך דווקא בחכם בעל מדרגה מיוחדת?
הרב מביא על כך את דברי החיד"א בשו"ת „חיים שאל”, חלק ב, סימן יא. החיד"א מדגיש שתיקון ברכה בסדר תפילת העמידה אינו דומה לכתיבת תפילה אישית או בקשה רגילה. לשון התפילה כוללת משמעות עמוקה, וכל מילה נבחרת מתוך אחריות גדולה.
על דרך הסוד, הרב מבאר שלמילות הברכה יש משמעות רוחנית רחבה, ושהיה צורך בחכם בעל ידיעה ומדרגה מיוחדת כדי לתקן את הנוסח.
גם בלי להיכנס לפרטי הקבלה, אפשר להבין את ההבדל שבין תפילה פרטית לבין ברכה הנאמרת בפי כלל ישראל במשך דורות. אדם יכול לנסח לעצמו בקשה על פי צורכיו, אך כאשר קובעים נוסח קבוע לכל הציבור, כל מילה מקבלת חשיבות מיוחדת.
נוסח כזה צריך להיות קצר ומדויק, אך גם להכיל את הרעיונות המרכזיים של הבקשה. עליו להתאים לשפת התפילה ולמקומו בתוך סדר הברכות.
לכן אין להמעיט בחשיבותה של תקנת שמואל הקטן רק משום שהנוסח נראה פשוט. לפעמים דווקא במילים מעטות אפשר לכלול רעיון רחב ועמוק.
בתחילת השיעור הרב מביא רמז הקשור למניין תיבות הברכה. על פי נוסח ומניין שהוא מביא, מספר התיבות הוא שלושים ואחת, והוא קושר זאת לשלושים ואחד מלכי כנען שנכבשו בימי יהושע בן נון.
בספר יהושע, פרק יב, נזכרת רשימת המלכים שהוכו בארץ כנען, ובסופה נאמר: „כל מלכים שלשים ואחד” (יהושע יב, כד).
הרב מבאר על דרך הרמז שכפי שהקדוש ברוך הוא סייע לישראל להכניע את מלכי כנען, כך אנו מבקשים שיכניע גם את הכוחות הקמים עלינו לרעה במשך הדורות.
יש כאן קשר רעיוני בין כיבוש הארץ בימי יהושע לבין הבקשה המתמדת להגנה מפני אויבים. גם לאחר שישראל נכנסו לארצם, הם נאלצו להתמודד עם איומים, וההיסטוריה מלמדת שהמאבק על קיומו של העם לא הסתיים בתקופה אחת.
עם זאת, יש להדגיש שמניין התיבות תלוי בנוסח התפילה ובאופן הספירה. אין לראות ברמז הזה מקור הלכתי המחייב דווקא מספר מסוים של תיבות, אלא דרך דרשנית לקשור את הברכה למאורעות שבתנ"ך.
הרב מוסיף על דרך הקבלה ששלושים ואחד מלכי כנען מסמלים גם כוחות רוחניים שליליים, ומכאן הוא עובר לבאר מדוע אויבי ישראל מתחלפים במשך הדורות, אך עצם הצורך להיאבק ברשע חוזר ונשנה.
אחד הרעיונות המרכזיים בשיעור הוא ההבחנה בין האויב המסוים המופיע בתקופה מסוימת לבין שורש הרשע שאותו הוא מבטא.
הרב מסביר על דרך הסוד שהכוחות הקמים נגד ישראל במשך הדורות אינם תופעות מנותקות לחלוטין. הם ביטויים שונים של מציאות רוחנית שלילית, שבספרי הקבלה מתוארת במושגים כמו הסטרא אחרא וכוחות הטומאה.
כדי להמחיש זאת הוא מביא משל של רוכב וסוס. אם האדם מתמודד רק עם הסוס שעליו יושב הרוכב, הרוכב עשוי למצוא לו סוס אחר ולהמשיך בדרכו. לכן, על דרך המשל, אין די בהתמודדות עם הופעה אחת של הרע, אלא יש צורך לטפל בשורשו.
זהו משל קבלי שנועד להסביר את חזרתם של דפוסי רשע בעולם. אין להבין ממנו שבני אדם הם חסרי בחירה חופשית או שאפשר לזהות קבוצה שלמה עם כוח טומאה קבוע. בני אדם אחראים למעשיהם, וכל אדם נבחן לפי מעשיו ולא לפי מוצאו או השתייכותו.
המסר המוסרי שאפשר ללמוד מן הדברים ברור: לפעמים אדם מצליח לפתור בעיה חיצונית, אך אינו מטפל בגורם שהביא לה. לאחר זמן הבעיה חוזרת בצורה אחרת.
כך גם במאבק בעוול. אין די לפעמים בהפסקת מעשה פוגעני אחד, אם ממשיכים להתקיים התנאים המאפשרים לעוולות דומות להתרחש.
בברכתנו אנו מבקשים לא רק הצלה מפני סכנה מסוימת, אלא גם הסרה עמוקה ומתמשכת של הכוחות הפוגעים בעם ישראל ובדרך התורה.
הרב מביא בשיעור את דברי אסתר המלכה בסעודת אחשוורוש. כאשר המלך שאל מי מבקש להשמיד את עמה, השיבה אסתר: „איש צר ואויב, המן הרע הזה” (אסתר ז, ו).
לכאורה, מדוע היה צורך להוסיף „הזה”? הרי המלך כבר ידע שהמן עומד לפניו. הרב מביא בשם רבי משה אלשיך ביאור דרשני שלפיו הביטוי רומז לכך שהמן המסוים הזה הוא הופעה אחת של כוח הרשע המתעורר נגד ישראל במשך הדורות.
לפי הרעיון הזה, המן של מגילת אסתר לא היה הראשון ולא האחרון שביקש לפגוע בעם ישראל. לפניו היה פרעה, ואחריו היו שליטים ורודפים אחרים. לכן המאבק אינו מסתיים רק בהכנעת אדם אחד, אלא בבקשה שהקדוש ברוך הוא יבטל את הכוחות המעוררים שנאה ורדיפה.
הרב מוסיף רמז באותיות שמו של המן כאשר כותבים אותן במילואן, ומביא את דברי חז"ל שלפיהם מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.
המסורת הזאת, המובאת בגמרא במסכת גיטין (נז ע"ב), מלמדת שגם מתוך משפחה המזוהה עם אויב גדול של ישראל עשויים לצאת צאצאים הקשורים לתורה.
יש בכך מסר חשוב במיוחד. אין אדם נידון רק לפי מעשי אבותיו. גם אם אדם מסוים עשה מעשים רעים, אין פירוש הדבר שכל צאצאיו או כל בני הקבוצה שאליה השתייך נושאים באותה אשמה.
אדרבה, דווקא העובדה שחז"ל מספרים על צאצאי המן שלמדו תורה מלמדת שאין לקבוע את ערכו הרוחני של האדם על סמך מוצאו בלבד.
כך אפשר להבין טוב יותר את תפילתנו על סילוק הרשעה. אנו מתנגדים למעשי רשע ולהסתה לפגיעה בישראל, אך אין לראות בכל אדם השייך לקבוצה אחרת אויב מעצם זהותו. התפילה מכוונת להסרת הפגיעה ולהכנעת הרשעה.
ברכת המינים היא הברכה השתים־עשרה בסדר תפילת העמידה. הרב מביא לכך שני רמזים מרכזיים.
הרמז הראשון קשור לשנים־עשר שבטי ישראל. כשם שעם ישראל בנוי משנים־עשר שבטים, כך אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יגן על כל חלקי העם ויציל אותם מן הכוחות המבקשים להזיק להם.
יש כאן חיבור יפה לברכות הקודמות. לאחר שביקשנו את קיבוץ הגלויות ואת השבת המשפט, אנו מבקשים את ההגנה על החברה המתוקנת שאנו שואפים לבנות. אין אנו מבקשים רק על שבט אחד או על קבוצה מסוימת, אלא על כלל ישראל.
הרמז השני קשור לשנים־עשר חודשי השנה. אנו מבקשים שהשמירה על ישראל תימשך לאורך כל השנה, ולא רק בתקופה מסוימת.
שני הרמזים הללו אינם הטעם התלמודי לקביעת הברכה במקום השתים־עשרה, אך הם מבטאים רעיון חשוב: הצורך בשמירה אינו שייך רק לחלק מן העם או לזמן מסוים.
אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יגן על כל ישראל, בכל המקומות ובכל התקופות שבהן הם זקוקים לעזרתו.
כעת אפשר לעבור לביאור מילות הברכה עצמן. אנו פותחים במילים „למינים ולמלשינים אל תהי תקווה”.
כדי להבין את משמעותן צריך להכיר את הרקע ההיסטורי של התקנה.
המונח „מינים” שימש בספרות חז"ל בהקשרים שונים לתיאור כיתות ואנשים שפרשו מיסודות האמונה והציבו אתגר דתי לציבור ישראל. במקורות מסוימים הוא קשור גם לכתות שפעלו בתקופת התנאים ולתנועות דתיות שהתפתחו באותה תקופה.
המונח „מלשינים” מתייחס למי שמסרו מידע על יהודים לשלטונות או פעלו בדרך שהביאה לפגיעה בהם. בתקופות של רדיפות, הלשנה לשלטון עוין הייתה עלולה לסכן חיים ולפגוע בקהילות שלמות.
הרמב"ם מתאר את הרקע לברכה כתקופה שבה היו אנשים שהצרו לישראל והסיתו אותם להתרחק מן הקדוש ברוך הוא.
מכאן שהברכה נועדה להתמודד עם סכנות ציבוריות ממשיות ועם ניסיונות לפגוע בחיי הדת של ישראל.
חשוב להדגיש שהמונחים הללו הם מושגים היסטוריים והלכתיים בעלי משמעות מוגדרת. אין להשתמש בהם ככינוי גנאי כלפי אדם רק משום שהוא חולק עלינו, מחזיק בהשקפה אחרת או מתנהג בדרך שאינה תואמת את אורח חיינו.
אדם שאינו שומר מצוות, אדם המתמודד עם שאלות אמונה או אדם המשתייך לקבוצה אחרת אינם נעשים באופן אוטומטי מינים או מלשינים. שאלות הלכתיות פרטניות מחייבות ידע, בירור וזהירות.
לכן כאשר אנו מתפללים את הברכה, נכון לכוון על סילוק הכוחות הפוגעים בישראל ועל ביטול מעשי רשע והסתה, ולא להפוך את נוסח התפילה לכלי להשפלת בני אדם.
אחת השאלות היפות שהרב מעלה בשיעור קשורה לביטוי „אל תהי תקווה”. לכאורה, מדוע הברכה פותחת דווקא בשלילת התקווה?
הרי תקווה היא אחת המתנות הגדולות שניתנו לאדם. גם כאשר מצבו קשה, הוא יכול לקוות שמחר יהיה טוב יותר. אדם המתמודד עם מחלה מקווה להחלמה, מי שנמצא במצוקה כלכלית מקווה לפרנסה, ומי שעובר תקופה קשה בחייו מקווה שיגיעו ימים של שלווה.
התקווה מעניקה לאדם כוח להמשיך גם כאשר העתיד אינו ברור.
דווקא משום כך הלשון „אל תהי תקווה” מעוררת מחשבה. כיצד אנו מבקשים לשלול דבר חיובי כל כך?
כדי להבין זאת צריך להבחין בין תקווה לתיקון ולחיים טובים לבין תקווה להצליח במעשה פוגעני. אין הברכה מבקשת לשלול מבני אדם את האפשרות להשתנות, לשוב בתשובה או לתקן את מעשיהם. היא מבקשת שלא תהיה הצלחה לתוכניות המכוונות לפגיעה בישראל ובהמשך קיומו הרוחני.
יש הבדל בין אדם החוזר בו ממעשיו הרעים לבין אדם המקווה להצליח במזימתו. אנו רוצים שתוכניות הרשע ייכשלו, אך אין בכך סתירה לרצון שאנשים ישנו את דרכם לטובה.
כך אפשר להבין את עומק הבקשה. אנו מבקשים שלא תהיה תוחלת למזימות הפוגעות בישראל, ושלא יצליחו מי שמנסים להרחיק אנשים בכוונה מן התורה או לפגוע בהם.
התקווה לטוב צריכה להישאר. התקווה להצלחת הרשע היא זו שאנו מבקשים שלא תתקיים.
לאחר שפתחנו בבקשה שלא תהיה הצלחה למעשי הרשעה, אנו ממשיכים ואומרים „וכל הזדים כרגע יאבדו”.
המילה „זדים” מתארת אנשים הפועלים בזדון, כלומר מתוך כוונה מודעת לעבור עבירה או לעשות רע. אין מדובר רק באדם שטעה או נכשל בשגגה, אלא בפעולה שיש בה כוונת זדון.
ומה משמעות המילה „כרגע”?
הרב מדגיש שהיא מבטאת בקשה שהסכנה תסולק במהירות. אין אנו רוצים שהרשע יימשך עוד זמן רב וימשיך להזיק, אלא שהקדוש ברוך הוא יבטל את כוחו מיד.
הרב משתמש בדימוי של דבר המתכלה במהירות, כדי להמחיש כיצד כוח שנראה מאיים יכול לאבד את עוצמתו בבת אחת.
המסר ברור. לפעמים האדם רואה מולו כוח גדול כל כך, עד שנדמה לו שאין אפשרות להתמודד איתו. אולם הברכה מזכירה לנו שאנו פונים אל הקדוש ברוך הוא, ומבקשים שיסיר את הסכנה גם כאשר איננו רואים כיצד הדבר יכול להתרחש.
אין זו הבטחה שכל אויב ייעלם מיד עם אמירת התפילה, אלא בקשה שהרשע לא יוסיף לפעול ולהזיק.
בהמשך הברכה אנו אומרים „וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו”.
לכאורה, האם אויב ושונא אינם אותו הדבר? מדוע אנו מזכירים את שניהם?
אפשר להבין שיש הבדל בין מי שפועל באופן ממשי נגד ישראל לבין מי שמחזיק בשנאה המביאה אותו לרצות בפגיעה. לעיתים השנאה נשארת בתחום המחשבה והדיבור, ולעיתים היא הופכת למעשים.
הברכה מבקשת שהקדוש ברוך הוא יסיר את שני הגורמים: גם את הפגיעה המעשית וגם את השנאה המניעה אותה.
בשיעור הרב מביא ביאור נוסף על דרך הקבלה, שלפיו שתי הלשונות מכוונות לשני כוחות רוחניים שליליים המתוארים בספרי הסוד. בתוך הדברים הוא קושר את המושגים האלה לפסוקים על מאבקו של יעקב עם המלאך ולסיפור שכם ודינה.
אלו ביאורים קבליים וסמליים, ולא פירוש מחייב של לשון הברכה. אין להשתמש בהם כדי לזהות בני אדם עם כוחות טומאה או כדי לקבוע שמי שחולק עלינו הוא בהכרח אויבו של הקדוש ברוך הוא.
אפשר ללמוד מן הדברים רעיון מעשי חשוב. לעיתים כדי למנוע פגיעה אין די בהתמודדות עם מעשה מסוים. צריך גם לפעול נגד השנאה והעוינות המולידות אותו.
כאשר אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יכרית את אויביו ואת שונאיו, אנו מבקשים שהמציאות המביאה לפגיעה ולעוול תבוא אל קצה.
כעת אנו מגיעים לאחד החלקים המרכזיים של הברכה: „ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו”.
לכאורה, מדוע צריך להשתמש בכל כך הרבה לשונות? האם לא היה מספיק לבקש שהקדוש ברוך הוא יבטל את מלכות הרשעה?
הרב מבאר שיש הבדל בין פגיעה בכוחו של הרשע לבין עקירתו מן השורש.
כדי להמחיש זאת הוא מביא סיפור אישי. במהלך שהותו במחנה נופש באזור מדינת ניו יורק, הוא ראה עץ גדול שנפל על הקרקע. להפתעתו, חלק מגזעו נקלט באדמה, וממנו החלו לצמוח שורשים וענפים חדשים.
הרב התפעל מכוח ההתחדשות שבטבע. אף שהעץ המקורי נפל, הוא עדיין הצליח להצמיח חיים חדשים.
אולם מתוך ההתפעלות הזאת הוא למד גם משל לענייננו. לפעמים אדם חושב שעקר דבר מזיק, אך אם השאיר את שורשיו, הוא עלול לצמוח שוב.
נניח שאדם הצליח להפסיק מריבה מסוימת בין שני חברים, אך לא טיפל בחוסר האמון ובתחושת הפגיעה שהביאו לה. ייתכן שלאחר זמן המריבה תתחדש סביב נושא אחר.
כך גם בעוול ציבורי. אם מפסיקים מעשה פוגעני מסוים אך משאירים את התנאים המאפשרים לו להתרחש, הוא עלול להופיע שוב.
לכן אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא לא רק יחליש את מלכות הרשעה, אלא יסיר את שורש כוחה.
הרב מדגיש שבנוסח הברכה מופיעות ארבע לשונות המתייחסות למלכות הרשעה: „תעקר”, „תשבר”, „תכלם” ו„תכניעם”.
כל אחת מהן מדגישה צד נוסף בבקשה.
„תעקר” מבטאת את הסרת השורש, כדי שהרשע לא ימשיך לצמוח. „תשבר” מבטאת את שבירת הכוח והיכולת להזיק. „תכלם” מבטאת את ביטול ההצלחה והעמדה של הרשעה במצב שבו מזימותיה נכשלות. „ותכניעם” מדגישה את הכנעת הכוחות המתנגדים לאמת ולקדושה.
אפשר להבין את ארבע הלשונות כבקשה אחת רחבה, שלא יישאר כוח לרשע להמשיך ולפגוע.
בשיעור הרב מביא גם רמז הקושר את ארבע הלשונות לארבע גלויות הנזכרות בספרות חז"ל: בבל, מדי ופרס, יוון ואדום, במניינים המקובלים של ארבע המלכויות.
זהו רמז דרשני, ולא פירוש מילולי הכרחי של כל אחת מן הלשונות. אולם יש בו רעיון יפה: במשך הדורות השתנו האימפריות והשלטונות, אך עם ישראל המשיך לבקש שהקדוש ברוך הוא יגאל אותו מכל רדיפה ושעבוד.
כך ארבע הלשונות מבטאות את הבקשה שהגאולה מן הרשעה תהיה שלמה, ולא רק הפסקה זמנית עד שתופיע סכנה חדשה.
אחד הדברים הבולטים בנוסח הברכה הוא החזרה על בקשת המהירות. אנו אומרים „מהרה יכרתו”, „מהרה תעקר”, ולבסוף „במהרה בימינו”.
לכאורה, מדוע חוזרים על כך כמה פעמים? הרי די היה לומר פעם אחת שאנו מבקשים שהדברים יתרחשו במהרה.
הרב מבאר שבכל מקום החזרה מדגישה צד נוסף של הצורך בישועה מהירה. כאשר אדם נמצא בסכנה, אין הוא רוצה רק לדעת שבסופו של דבר הסכנה תסתיים. הוא רוצה שתסתיים מוקדם ככל האפשר.
יש כאן גם קשר לציפייה לגאולה. הנביאים מבטיחים שלעתיד לבוא תתוקן המציאות ושמלכותו של הקדוש ברוך הוא תתגלה בעולם. אולם אנו מבקשים שלא נצטרך להמתין עוד תקופה ארוכה של צרות וסבל.
המילים „במהרה בימינו” מבטאות את הרצון שהישועה תתגלה כבר בדורנו.
אין בכך קביעה שאנו יודעים את מועד הגאולה, ואין זו הבטחה שהכול יתרחש בזמן מסוים. אנו מתפללים ומבקשים, אך איננו יודעים כיצד בדיוק יתגלגלו הדברים.
המסר החשוב הוא שלא להתרגל לרשע ולעוול. גם כאשר מצב מסוים נמשך שנים רבות, אין אנו צריכים להשלים עמו כאילו הוא המציאות היחידה האפשרית.
אנו ממשיכים לבקש שהקדוש ברוך הוא יסיר את הרשע במהרה.
הרב מביא בשיעור רמז נוסף הקשור ללשונות הנזכרות בברכה: מינים, מלשינים, זדים, אויבים, שונאים ומלכות הרשעה.
הוא מצביע על כך שאפשר למנות כאן שש קבוצות או קטגוריות של כוחות מזיקים, ומקשר אותן על דרך הרמז לששת ימי המעשה.
לפי ביאורו הקבלי, העולם הרוחני מתואר במושגים של קדושה וטומאה, ובששת ימי החול האדם נדרש להתמודד עם כוחות המרחיקים אותו מן הקדושה. השבת, לעומת זאת, מבטאת קדושה, מנוחה וקרבה מיוחדת אל הקדוש ברוך הוא.
יש להדגיש שאין ללמוד מכאן שבשבת אין כלל סכנות או שאין אדם עלול להיכשל בשבת. זהו רמז רוחני המתייחס למעלת השבת בספרי הסוד, ולא תיאור של המציאות המעשית.
אפשר לקחת ממנו מסר מוסרי פשוט. במשך ימות השבוע האדם שקוע בעבודתו, בענייני פרנסה ובטרדות שונות, ועליו להשתדל לשמור על יושרו ועל ערכיו. השבת מעניקה לו הזדמנות לעצור, להתבונן ולחדש את הקשר לתורה ולמשפחה.
כך הרמז לששת ימי המעשה מזכיר את המאבק המתמיד של האדם לשמור על הקדושה בתוך חיי היום־יום.
עד עכשיו עסקנו בעיקר בכוחות המאיימים על עם ישראל מבחוץ ובגורמים המבקשים לפגוע באמונתו ובקיומו. אולם בשיעור הרב מרחיב על כך שיש גם מאבק פנימי שהאדם מנהל בתוך עצמו.
בספרי חז"ל והמוסר מתואר היצר הרע ככוח המנסה להסיט את האדם מדרכו. הוא עשוי לעורר בו כעס, גאווה, קנאה, תאווה או עצלות, ולגרום לו לבחור בדרך שהוא יודע שאינה נכונה.
הגמרא במסכת סוכה (נב ע"א) מתארת על דרך האגדה את סופו של היצר הרע לעתיד לבוא. הרב מחבר זאת לבקשה בברכתנו שהקדוש ברוך הוא יכניע את כוחות הרשעה.
על דרך המחשבה, אפשר להבין שאנו מבקשים לא רק שהעולם החיצוני יתוקן, אלא שגם האדם יקבל כוח לבחור בטוב ולהתרחק מן הרע.
אדם הרוצה לתקן את מידותיו יודע שלא תמיד מספיק להחליט החלטה אחת. לפעמים עליו להתמודד עם אותו הרגל שוב ושוב, עד שהוא מצליח לשנות את הדרך שבה הוא מגיב ופועל.
כך גם במשל העץ והשורשים. אם האדם משנה רק את המעשה החיצוני, אך אינו מטפל בהרגל או במחשבה שהביאו לו, הבעיה עלולה לחזור.
לכן עבודת המידות דורשת התבוננות, התמדה ונכונות לשינוי עמוק.
חשוב להבחין בין התמודדות מוסרית עם הרגלים לבין מצבים נפשיים או רפואיים. אין להציג מצוקה נפשית כמחלה הנגרמת בהכרח מחטא, ואין להחליף טיפול מקצועי בביקורת מוסרית.
המסר הוא שהתפילה על הכנעת הרשעה יכולה לעורר אותנו גם לשאול כיצד אנו עצמנו מתמודדים עם כעס, פגיעה בזולת ודחפים המזיקים לנו.
אחת השאלות החשובות שעולות מן הברכה היא כיצד היא משתלבת עם מצוות אהבת ישראל ועם הרצון שכל אדם יוכל לשוב בתשובה.
הרי מצד אחד אנו מבקשים שהרשע ייעקר, ומצד שני אנו יודעים שהתורה פותחת לפני האדם דרך לשנות את מעשיו ולתקן את דרכיו.
הגמרא במסכת ברכות (י ע"א) מספרת על בריונים שהיו מצערים את רבי מאיר. רבי מאיר ביקש להתפלל שימותו, אך ברוריה אשתו אמרה לו שיש להתפלל על סילוק החטאים, ולא בהכרח על מות החוטאים. בעקבות דבריה התפלל עליהם רבי מאיר, והם חזרו בתשובה.
המעשה הזה מעניק לנו עיקרון חשוב להבנת הברכה. כאשר אדם יכול לשוב מדרכו הרעה, יש ערך גדול בכך שהרע ייפסק באמצעות תשובתו ותיקונו.
אין בכך כדי לבטל את הצורך להגן על הציבור מפני סכנות ממשיות. כאשר אדם פוגע באחרים, יש לפעול בדרכים המותרות כדי לעצור את הפגיעה ולהגן על מי שנמצאים בסכנה. אולם אין חובה להפוך את ההתנגדות למעשיו לשנאה אישית בלתי מוגבלת.
כך נכון להבין את הבקשה על סילוק הרשעה: אנו מבקשים שלא יצליחו מעשי רשע, רדיפה והסתה, ושלא יעמדו כוחות כאלה נגד ישראל. כאשר אדם יכול לשוב בתשובה ולחדול ממעשיו, הרי גם בכך הרע נפסק.
ההבחנה הזאת חשובה במיוחד בברכה שנאמרת בכל יום. אין אנו רוצים שהנוסח יעורר באדם עוינות מתמדת כלפי אחרים, אלא שיחזק בו את הרצון לעולם שבו האמת מוגנת והרשע אינו מצליח.
בשיעור הרב מביא ביאור קבלי נוסף, הקשור למקומה של ברכת המינים בתוך תשע עשרה ברכות תפילת העמידה.
הוא מצטט מדברי הזוהר בפרשת פינחס על הקשר שבין הברכה הזאת לבין מידת המלכות והשכינה. על פי דברי הסוד, יש משמעות מיוחדת לכך שהברכה עומדת באזור המרכזי של תפילת העמידה, כאשר מונים את הברכות לפי מבנים שונים.
הרב מדמה זאת לנקודת מרכז שממנה אפשר להתבונן על סדר הברכות בשני כיוונים, ומקשר את הדברים למושגים „אור ישר” ו„אור חוזר”.
בתורת הקבלה מושגים אלה מתארים דרכים שונות של המשכת השפע וההתייחסות בין המדרגות הרוחניות. הרב מסביר שהברכה קשורה להכנעת הכוחות המפריעים להתגלות הקדושה.
במהלך השיעור הרב עצמו מציין שחלק מן החשבון שבדברי הזוהר לא היה ברור לו בתחילה, ולאחר דיון עם הנוכחים הוא מציע דרך להבין את המניין.
ראוי לשמור על הזהירות הזאת גם במאמר. אין הכרח להציג את החשבון כפתרון קבלי מוכח ומוסכם כאשר הוא עצמו נדון בשיעור בדרך של בירור ולימוד.
אולם הרעיון המרכזי שהרב מבקש ללמד ברור: ברכת המינים אינה בקשה צדדית, אלא חלק משמעותי מן המהלך הרוחני של תפילת העמידה, שבו אנו מבקשים להסיר את מה שמעכב את התגלות הקדושה בעולם.
לקראת סוף השיעור הרב עובר לדיון הלכתי חשוב מאוד, הנוגע לנוסח חתימת הברכה.
בחלק מן הסידורים מופיעה החתימה „שובר אויבים ומכניע מינים”, ואילו באחרים כתוב „שובר אויבים ומכניע זדים”.
איזה נוסח נכון לומר?
הרב מביא בהרחבה את דברי הפוסקים שעסקו בשאלה, ומדגיש שלפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף יש לחתום „שובר אויבים ומכניע זדים”.
אולם לפני שנבין את ההכרעה, חשוב לדעת מדוע התעוררה המחלוקת.
החיד"א, בספר „קשר גודל”, כתב שלפי הקבלה שקיבל מרבותיו יש לחתום „שובר אויבים ומכניע מינים”. אחד הטעמים לכך הוא שהחתימה תהיה קשורה לפתיחת הברכה, שהרי בתחילתה אנו אומרים „למינים ולמלשינים”.
העיקרון של חתימה הקשורה לתוכן הברכה מוכר בכמה ברכות של תפילת העמידה. משום כך יש היגיון מסוים בכך שאם הברכה נפתחת במילה „מינים”, היא תיחתם באותה לשון.
גם רבנו יוסף חיים, בעל „בן איש חי”, הביא תמיכה בנוסח „מינים” בדבריו על ברכת המינים.
אולם מנגד עומדים מקורות קדומים רבים שבהם מופיע הנוסח „זדים”. הרב מדגיש שבשאלה של נוסח תפילה יש חשיבות מיוחדת למקורות העתיקים ולסידורים הקדומים, משום שהם יכולים ללמד אותנו כיצד נאמרה הברכה בדורות קודמים.
מכאן נפתח הדיון ההלכתי שבסוף השיעור.
מרן הרב עובדיה יוסף האריך בנושא בשו"ת „יחוה דעת” (חלק ה, סימן ח), והביא ראיות לנוסח „שובר אויבים ומכניע זדים”.
בין המקורות שהובאו נמצאים נוסחי הסידורים של רב סעדיה גאון ורב עמרם גאון, וכן מקורות נוספים מדברי הגאונים והראשונים.
גם בתלמוד הירושלמי מופיעה חתימת הברכה בלשון „מכניע זדים”, ובמקורות מדרשיים נוספים נזכרת לשון זו.
הרב מביא בשיעור גם את דברי רבי חיים פלאג'י, שבספריו „רוח חיים” ו„כף החיים” תמך בנוסח „זדים”, אף שהחיד"א העדיף את הנוסח „מינים”.
מהו אפוא ההסבר לכך שהחתימה אינה משתמשת באותה מילה שבה הברכה נפתחת?
אפשר להבין שהמילה „זדים” רחבה יותר, וכוללת בתוכה את כלל הפועלים בזדון ומתנגדים לאמת. משום כך גם כאשר הפתיחה מזכירה מינים ומלשינים, החתימה יכולה לסכם את הבקשה בהכנעת הזדים.
לפי הכרעת מרן הרב עובדיה יוסף, נוסח „שובר אויבים ומכניע זדים” מתאים יותר למקורות הקדומים, ולכן זהו הנוסח שראוי לומר.
כך נפסק גם בילקוט יוסף, הלכות תפילה, קונטרס הנוסחאות, הערה נו.
חשוב להדגיש שהמחלוקת היא בין גדולי תורה, ואין להפוך אותה למחלוקת על כבודם. החיד"א ורבנו יוסף חיים היו מגדולי חכמי ישראל, והעובדה שמרן הרב עובדיה יוסף הכריע בניגוד לנוסח שהעדיפו אינה מפחיתה ממעלתם.
ההכרעה ההלכתית מלמדת אותנו כיצד לנהוג למעשה, מתוך כבוד לכל גדולי הפוסקים שעסקו בשאלה.
לאחר שהתברר שהנוסח הנכון לפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף הוא „שובר אויבים ומכניע זדים”, עולה שאלה מעשית.
מה דינו של אדם שהתפלל מתוך סידור שבו מופיע „מכניע מינים”, או שאמר כך מתוך הרגל? האם עליו לחזור על הברכה?
הרב מדגיש בשיעור שאין לראות באדם כזה מי שאמר דבר פסול מעיקרו. הרי יש פוסקים חשובים שסברו שיש לחתום „מינים”, והנוסח הזה היה מקובל בקהילות מסוימות.
לכן אין להסיק מן ההכרעה לטובת „זדים” שמי שאמר „מינים” ביטל את תפילתו.
למעשה, לפי הוראת הפוסקים בנוסח זה, אין לחזור על תפילת העמידה בשל אמירת „מכניע מינים”. אולם מכאן ולהבא ראוי לספרדים ההולכים לפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף להקפיד לומר „שובר אויבים ומכניע זדים”.
זוהי הבחנה חשובה בין הנוסח המועדף לכתחילה לבין השאלה אם תפילה שכבר נאמרה נחשבת תקינה בדיעבד.
הדבר נכון גם בשאלות רבות אחרות בהלכה. לפעמים יש נוסח מדויק שראוי להקפיד עליו, אך אין משמעות הדבר שכל שינוי שנאמר בטעות מחייב חזרה.
לכן חשוב ללמוד את ההלכה, לדייק בנוסח ולהימנע מהסקת מסקנות מחמירות ללא מקור.
הרב מקדיש חלק גדול מסוף השיעור לחשיבות בירור נוסח התפילה מן המקורות.
הוא מתאר כיצד, כאשר מתעוררת שאלה לגבי מילה מסוימת בתפילה, הוא חוזר לסידורים הקדומים ולספרי הגאונים והראשונים כדי לבדוק איזו גרסה הייתה מקובלת בדורות הקודמים.
יש בכך יסוד חשוב. תפילת העמידה היא נוסח קדום שעבר מדור לדור, וכל מילה בו ראויה לתשומת לב. אין ראוי לשנות את הנוסח מתוך העדפה אישית בלבד או מפני שמילה מסוימת נשמעת יפה יותר.
אולם מצד שני, יש לזכור שבקהילות ישראל התקיימו לאורך הדורות נוסחאות שונות. לא כל הבדל בין סידורים מעיד על טעות גמורה, ולעיתים יש מאחוריו מסורת קדומה או שיטה הלכתית של פוסק חשוב.
לכן בירור הנוסח צריך להיעשות בזהירות, באמצעות מקורות מוסמכים ובהתאם למנהגי הקהילה ולפסיקתה.
במקרה שלנו, מאחר שמרן הרב עובדיה יוסף הכריע לומר „מכניע זדים”, זהו הנוסח שיש להעדיף במסגרת הפסיקה הספרדית שעל פיה אנו נוהגים.
העיסוק במילה אחת בחתימת הברכה מלמד אותנו עד כמה נוסח התפילה חשוב. לעיתים דווקא מילה קטנה יכולה לבטא מסורת שלמה של לימוד ובירור הלכתי.
לאחר שהבנו את הרקע לתקנת הברכה ואת משמעות מילותיה, אפשר לחזור אל הנוסח ולראות כיצד לכוון בו בצורה נכונה.
כאשר אנו אומרים „למינים ולמלשינים אל תהי תקווה”, נבקש שלא יצליחו מזימות שנועדו לפגוע בישראל, להסית לרדיפה או לערער בכוונה את האפשרות לקיים את התורה ואת המצוות.
כאשר אנו אומרים „וכל הזדים כרגע יאבדו”, נבקש שהקדוש ברוך הוא יסיר במהירות את הכוח ואת האפשרות לפעול בזדון ולפגוע באחרים.
כאשר אנו אומרים „וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו”, נבקש שהשנאה המביאה לרדיפות ולפגיעות לא תצליח להתממש, ושעם ישראל יזכה לחיות בביטחון.
כאשר אנו אומרים „ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם”, נוכל לחשוב על הבקשה שהרשע לא רק ייחלש לזמן קצר, אלא ששורש הכוח המאפשר לו להמשיך ולהזיק ייעקר.
וכאשר אנו אומרים „במהרה בימינו”, נבקש שהישועה לא תידחה לזמן רחוק, ושנזכה לראות בחיינו עולם שיש בו יותר צדק, אמת וביטחון.
לבסוף, כאשר אנו חותמים „ברוך אתה ה', שובר אויבים ומכניע זדים”, נזכור שהקדוש ברוך הוא הוא מקור ישועתנו, ושאנו מבקשים ממנו להגן על עמו ולהכניע את הכוחות הפועלים בזדון.
חשוב במיוחד שלא לכוון את הברכה נגד אדם מסוים רק משום שאיננו מסכימים עם דבריו או עם אורח חייו. הבקשה נוגעת לרשעה ולפגיעה מכוונת, ואינה היתר לשנאה אישית או להדבקת תארים הלכתיים חמורים ללא בירור.
כך הברכה נעשית תפילה על שמירת עם ישראל ועל תיקון העולם, ולא ביטוי של כעס פרטי.
ברכת „שובר אויבים ומכניע זדים” היא מן הברכות המיוחדות ביותר בתפילת העמידה. בניגוד לברכות רבות אחרות, שנועדו לבקש על צורכי האדם ועל מצבו של עם ישראל, היא נתקנה במיוחד כדי להתמודד עם כוחות שהצרו לישראל וניסו לפגוע באמונתם ובחייהם.
למדנו כיצד נוספה הברכה לתפילת שמונה עשרה בימי רבן גמליאל ביבנה, ומדוע דווקא שמואל הקטן נבחר לתקנה. מתוך דמותו למדנו שענווה אמיתית אינה מחייבת את האדם להתכחש לכוחותיו, אלא להשתמש בהם באחריות וללא גאווה.
למדנו גם את הרמזים שהרב מביא על שלושים ואחד מלכי כנען ועל שנים־עשר שבטי ישראל, ואת הביאור הקבלי שלפיו הכוחות הרעים המתגלים בתקופות שונות הם חלק ממאבק רוחני רחב יותר. הרמזים הללו מוסיפים עומק למחשבה, אך אינם מחליפים את משמעות הברכה כפשוטה.
כאשר אנו אומרים „אל תהי תקווה”, אנו מבקשים שלא תהיה הצלחה למזימות הפוגעות בישראל. כאשר אנו אומרים „וכל הזדים כרגע יאבדו”, אנו מבקשים שהסכנה תסולק במהירות. וכאשר אנו מבקשים „ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם”, אנו מבקשים שלא יהיה זה רק פתרון זמני, אלא עקירה עמוקה של הכוח המאפשר לרשע להמשיך ולפעול.
מן המשל על העץ שנפל והצמיח שורשים חדשים למדנו שלא תמיד די להסיר את הביטוי החיצוני של בעיה. לפעמים צריך לטפל גם בשורשיה, כדי שלא תשוב בצורה אחרת.
ולבסוף למדנו את ההכרעה ההלכתית בנוסח חתימת הברכה. אף שהיו פוסקים שהעדיפו את הלשון „מכניע מינים”, לפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף יש לומר „שובר אויבים ומכניע זדים”, וכך ראוי להקפיד בתפילה.
אולם לצד כל אלה חשוב לזכור את המסר המוסרי של הברכה. אנו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יבטל את הרשעה ואת מעשי הפגיעה, אך איננו צריכים להפוך את הבקשה הזאת לשנאה כלפי בני אדם. ככל שאדם יכול לשוב בתשובה ולחדול ממעשיו הרעים, יש בכך תיקון גדול.
זהו המסר הגדול של ברכת „שובר אויבים ומכניע זדים”: איננו מבקשים רק להינצל מן הסכנה העומדת לפנינו עכשיו, אלא שהקדוש ברוך הוא יסיר את שורשי הרשעה, ישמור על עם ישראל ויאפשר לעולם להתנהל מתוך אמת וצדק. וכשם שאנו מבקשים ממנו להכניע את הרע בעולם, כך עלינו להשתדל להכניע בתוכנו את הכעס, הגאווה וההרגלים הפוגעים באחרים, כדי שנוכל להרבות תורה, שלום ומעשים טובים.
מקורות מרכזיים: יהושע יב, כד. שמואל א טו, יז. אסתר ז, ו. ישעיהו יא, ט, כה, ח. תהילים צה, ז. ברכות י ע"א, כח ע"ב. מגילה יז ע"ב. סנהדרין יא ע"א, צח ע"א. גיטין נז ע"ב. סוכה נב ע"א. רמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק ב, הלכה א. החיד"א, שו"ת חיים שאל, חלק ב, סימן יא. החיד"א, קשר גודל, סימן יב. רבי חיים פלאג'י, רוח חיים, אורח חיים סימן קיח. מרן הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ה, סימן ח. ילקוט יוסף, הלכות תפילה, קונטרס הנוסחאות, הערה נו.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, „שובר אויבים ומכניע זדים”, מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תמלול השיעור ועובד לקריאה רציפה, תוך שמירה על חידושיו המרכזיים, תיקון שיבושי תמלול, הבחנה בין מקורות חז"ל לרמזים ולדרשות והצגת ההלכה למעשה לפי פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף.
