ארבע לשונות של גאולה | ארבעה שלבים בדרך לחירות

ארבע ההבטחות שניתנו לבני ישראל

לאחר שמשה רבנו נשלח לפרעה ודרש ממנו לשחרר את בני ישראל, לא זו בלבד שפרעה סירב, אלא שהוא אף הכביד את העבודה. בני ישראל, שקיוו להקלה במצבם, מצאו את עצמם תחת גזרות קשות יותר, ומשה פנה אל הקדוש ברוך הוא ושאל מדוע הורע מצבם מאז תחילת שליחותו.

בתשובה לכך הבטיח הקדוש ברוך הוא למשה שהגיעה השעה לגלות את כוחו ולהוציא את ישראל ממצרים. הוא ציווה עליו למסור לבני ישראל את דברי הגאולה:

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה׳, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו, ו–ז).

המפרשים עומדים על ההבדלים שבין הלשונות. הרמב"ן והספורנו מבארים את שלבי הגאולה, וכל אחד מהם מדגיש מעט אחרת את ההתרחשויות שאליהן מתייחסת כל הבטחה. מדבריהם אנו למדים שהגאולה לא התרחשה ברגע אחד, אלא כללה כמה שלבים שהובילו את ישראל בהדרגה מן השעבוד אל החירות ואל קבלת התורה. [1]

"והוצאתי" – תחילת השחרור מן הסבל

הלשון הראשונה היא "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם".

כדי להבין את משמעותה, עלינו לזכור את מצבם של בני ישראל באותה תקופה. הם לא היו רק עבדים הכפופים לשלטון זר, אלא בני אדם שחייהם התמלאו בעבודת פרך, בדיכוי ובגזרות קשות. התורה מתארת כיצד המצרים מיררו את חייהם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.

הספורנו מפרש שהבטחת "והוצאתי" מתייחסת להפסקת השעבוד עם תחילת המכות. כלומר, עוד לפני שבני ישראל יצאו בפועל ממצרים, החלה השתחררותם מעול העבודה הקשה.

הרמב"ן מדגיש בהבטחה זו את היציאה מן הארץ ומכובד המשא שהוטל עליהם. לפי שני הפירושים, הלשון הראשונה מבטאת את השחרור מן הסבל שהמצרים הטילו על ישראל.

אפשר ללמוד מכאן שגם בדרך לשינוי גדול יש חשיבות לשלב הראשון, שבו מתחילה ההקלה מן המציאות הקשה. אדם המצוי במצב מכביד אינו מסוגל תמיד לראות מיד את הדרך השלמה לפתרון, ולעיתים תחילת הישועה היא בעצם האפשרות להשתחרר מן הלחץ המיידי ולצאת מן המצב החונק אותו.

על דרך המחשבה, אפשר לראות בכך מסר לעבודת האדם: לפני שאדם מסוגל לבנות לעצמו דרך חדשה, עליו לזהות מה מכביד עליו ומה מונע ממנו להתקדם. כאשר הוא מתחיל להשתחרר מן הדבר המשעבד אותו, הוא כבר עושה את הצעד הראשון לקראת חירותו.

"והצלתי" – להשתחרר משליטת המשעבד

הלשון השנייה היא "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם".

לכאורה, מה ההבדל בין "והוצאתי" לבין "והצלתי"? הרי בשתיהן מדובר בשחרור מן השעבוד.

אולם יש הבדל בין הקלה בסבל לבין יציאה מוחלטת משליטתו של המשעבד. אדם יכול להפסיק לסבול מעבודה קשה, ובכל זאת להישאר עבד הכפוף לרצונו של אדונו. השעבוד אינו נמדד רק בכמות העבודה המוטלת עליו, אלא גם בשאלה מי שולט בחייו ומי קובע את גורלו.

הספורנו מבאר שהבטחת "והצלתי" התקיימה ביום שבו יצאו בני ישראל מגבולות מצרים. באותו שלב לא הייתה זו רק הקלה בעבודה, אלא יציאה ממשית מן המסגרת שבה היו נתונים לשלטונו של פרעה.

הרמב"ן מדגיש שההצלה משמעותה שהמצרים לא ימשלו עוד בישראל ולא יוכלו לשעבדם לעבודה.

ההבדל הזה מלמד אותנו שחירות אינה מסתכמת בכך שקשה לנו פחות. גם אם אדם התרגל למצבו ואינו חש בכל רגע את הקושי, אין פירוש הדבר שהוא בן חורין. החירות מחייבת גם את הסרת השליטה המונעת ממנו לנהל את חייו.

אפשר להמחיש זאת באמצעות אדם המבקש לשנות הרגל מזיק. בתחילה הוא עשוי לצמצם את השפעתו של ההרגל, אך השינוי העמוק יותר מתרחש כאשר ההרגל חדל לשלוט בהחלטותיו. אין הוא מסתפק בהקלה זמנית, אלא מבקש להגיע למצב שבו הוא מסוגל לבחור כיצד לנהוג.

"וגאלתי" – גאולה שלמה מיד מצרים

הלשון השלישית היא "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים".

כאן התורה אינה מסתפקת בהבטחה לשחרר את ישראל מן העבודה, אלא מדגישה שהגאולה תיעשה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הרמב"ן מבאר שהקדוש ברוך הוא יעשה במצרים שפטים עד שהמצרים עצמם יהיו מוכנים לשחרר את ישראל, מתוך רצון להינצל מן המכות ומהפורענות.

הספורנו מפרש שלשון זו מתייחסת לטביעת המצרים בים סוף. לאחר שצבא מצרים טבע בים, לא נותר עוד הכוח שרדף אחרי ישראל וביקש להשיבם לשעבוד.

ביאור זה מדגיש נקודה חשובה. גם לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים, פרעה לא השלים עם שחרורם. הוא אסף את צבאו ויצא לרדוף אחריהם, ובני ישראל מצאו את עצמם לכודים בין הים לבין הצבא המצרי.

רק לאחר קריעת ים סוף וטביעת המצרים נאמר: "וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יד, ל).

"ולקחתי" – השלב שבו החירות מקבלת משמעות

הלשון הרביעית היא "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".

כאן מתרחש שינוי משמעותי בלשון הפסוק. בשלוש ההבטחות הראשונות הקדוש ברוך הוא מבטיח להוציא את בני ישראל מן הסבל, להצילם מן העבודה ולגאול אותם מיד מצרים. אולם בהבטחה הרביעית אין מדובר עוד במה שהקדוש ברוך הוא יסיר מעליהם, אלא במה שהוא עתיד להעניק להם.

לא רק יציאה ממצרים, אלא כניסה לברית חדשה עם הקדוש ברוך הוא.

הרמב"ן והספורנו מבארים שהבטחת "ולקחתי" מתייחסת למעמד הר סיני ולקבלת התורה. שם נעשו בני ישראל לעם ה׳, כפי שנאמר: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה).

זהו השלב שמגלה את מטרת הגאולה כולה. הקדוש ברוך הוא לא הוציא את ישראל ממצרים רק כדי שלא יהיו עבדים לפרעה, אלא כדי שיוכלו לחיות כעם בעל ייעוד, תורה ומצוות.

מכאן אפשר ללמוד שחירות אמיתית אינה מסתיימת בהסרת המגבלות שהפריעו לאדם. אדם יכול להשתחרר מכל גורם חיצוני, אך אם אין לו מטרה ודרך, הוא עלול למצוא את עצמו חסר כיוון.

מדוע בני ישראל לא הצליחו לשמוע את בשורת הגאולה?

דווקא לאחר ארבע ההבטחות הגדולות מתארת התורה תגובה מפתיעה מצד בני ישראל: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט).

כיצד ייתכן שאנשים הסובלים משעבוד קשה אינם מסוגלים לשמוע בשורה על גאולתם הקרובה?

רש"י מבאר שקוצר רוח הוא מצב שבו רוחו ונשימתו של האדם קצרות מחמת הצרה. כאשר האדם נתון במצוקה קשה, הוא מתקשה להרחיב את דעתו ולהקשיב לדברי תנחומים.

נמצא שבני ישראל לא דחו בהכרח את ההבטחה מפני שלא רצו להיגאל, אלא שמצבם הנפשי והגופני היה קשה כל כך, עד שלא היו מסוגלים להכיל את דברי הבשורה.

התורה מלמדת כאן יסוד עמוק בהבנת מצוקתו של האדם. כאשר אדם נמצא תחת לחץ מתמשך, הוא עשוי להתקשות לראות אפשרות אחרת, גם כאשר מנסים לעודד אותו ולהראות לו שיש תקווה.

לכן אין די תמיד באמירה כללית שהכול יהיה טוב. לעיתים יש צורך תחילה להקל מן העומס, לסייע לאדם לצאת מן המצוקה ורק לאחר מכן הוא יוכל לשמוע, להבין ולפעול לקראת עתיד טוב יותר.

מדוע תיקנו חכמים ארבע כוסות בליל הסדר?

אחת המצוות המרכזיות בליל הסדר היא שתיית ארבע כוסות יין. המשנה במסכת פסחים קובעת שאפילו עני שבישראל חייב בארבע כוסות, ואין פוחתים לו מהן.

בתלמוד הירושלמי מובא בשם רבי יוחנן, בשם רבי בנייה, שארבע הכוסות הן כנגד ארבע גאולות שנאמרו בפרשת וארא: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" ו"ולקחתי".

טעם זה מובא גם במדרש בראשית רבה, והוא אחד הטעמים המרכזיים שנאמרו למספר ארבע הכוסות.

עם זאת, חז"ל הביאו גם טעמים נוספים. בירושלמי ובמדרש נאמר שארבע הכוסות מכוונות גם כנגד ארבע כוסות שנזכרו בפרשת חלומו של שר המשקים, כנגד ארבע מלכויות, וכן כנגד כוסות הפורענות והנחמה שנזכרו בדברי הנביאים.

מכאן שארבע הכוסות אינן רק זכר למספר מסוים של מילים בפסוק. הן מבטאות רעיונות עמוקים של גאולה, חירות, הודאה והבטחת הישועה לדורות.

אולם הקשר לארבע לשונות הגאולה מעניק לשתיית הכוסות משמעות מיוחדת. כאשר אנו שותים ארבע כוסות בליל הסדר, אנו מזכירים שגאולת מצרים כללה כמה שלבים, ושעל כל שלב ושלב ראוי להודות לקדוש ברוך הוא.

לכן, אף שחיוב ארבע הכוסות הוא מדברי חכמים, הוא מבטא את החירות שאליה זכו אבותינו ואת החובה שלנו לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. [7]

מדוע שותים את ארבע הכוסות בזמנים שונים במהלך הסדר?

אם ארבע הכוסות נועדו להזכיר את ארבע לשונות הגאולה, מדוע אין שותים אותן ברצף בתחילת ליל הסדר?

חכמים קבעו שכל כוס תשתלב בחלק אחר של סדר הלילה. הכוס הראשונה נאמרת על הקידוש, השנייה על סיפור יציאת מצרים וההגדה, השלישית על ברכת המזון והרביעית על גמר ההלל וברכת השיר.

כך מפרט הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה את סדר ארבע הכוסות. הגמרא אף מדגישה שארבע הכוסות נתקנו בדרך חירות, ושיש לקיים מצווה על כל אחת מהן.

החלוקה הזאת מעניקה לכל כוס מקום משלה בתוך מהלך הלילה. אין מדובר בשתייה אחת המחולקת לארבעה חלקים, אלא בארבע כוסות הקשורות לקידוש, לסיפור הגאולה, לברכה ולהודאה.

אפשר לראות בכך התאמה יפה לארבע לשונות הגאולה. כשם שהגאולה כללה כמה שלבים, כך גם ליל הסדר מתקדם שלב אחר שלב, מן הקידוש אל סיפור יציאת מצרים, משם אל הסעודה וברכת המזון, ולבסוף אל ההלל והשבח.

חשוב להדגיש שאין הכוונה שחז"ל קבעו התאמה הלכתית מחייבת בין כל לשון גאולה לבין כוס מסוימת. עיקר הקשר המפורש בדברי המדרש הוא בין ארבע הלשונות לבין מספר הכוסות. אולם בדרך המחשבה ניתן לראות גם בסדר שתייתן ביטוי להתקדמות ההדרגתית של ליל הסדר.

כך הופכת שתיית ארבע הכוסות מחובה מעשית בלבד גם להזדמנות להתבונן בכל שלבי הגאולה ולהודות עליהם. [8]

"והבאתי" – מדוע מופיעה גם לשון חמישית?

לאחר ארבע לשונות הגאולה מופיעה בתורה הבטחה נוספת: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה׳" (שמות ו, ח).

לכאורה, זוהי לשון נוספת של גאולה. אם כן, מדוע אנו מונים בדרך כלל ארבע לשונות בלבד?

אפשר להבין את ההבחנה מתוך סדר ההבטחות. ארבע הלשונות הראשונות עוסקות בהוצאת ישראל משעבוד מצרים, בהצלתם, בגאולתם ובהפיכתם לעם ה׳. לעומת זאת, הלשון החמישית עוסקת בהבאתם לארץ שהובטחה לאבותיהם.

כלומר, "והבאתי" מוסיפה יעד נוסף לתהליך. הגאולה אינה מסתיימת ביציאה ממצרים ואף לא בקבלת התורה, אלא מכוונת גם אל ההתיישבות בארץ ישראל, שבה יוכלו ישראל לקיים את ייעודם הלאומי.

הראשונים עמדו על הקשר שבין הלשון החמישית לבין כוס חמישית בליל הסדר. בדעת זקנים מבעלי התוספות, בפירושם לשמות פרק יב פסוק מ, מובא קשר בין הכוס החמישית לבין הבטחת "והבאתי", ונאמר שהיציאה ממצרים לא הייתה מגיעה לתכליתה השלמה אלמלא הבאת ישראל אל ארצם.

גם הרמב"ם מזכיר בהלכות חמץ ומצה אפשרות למזוג כוס חמישית ולומר עליה הלל הגדול, אך מדגיש שכוס זו אינה חובה כארבע הכוסות.

מדוע הגאולה מתוארת כתהליך ולא כמאורע אחד?

לאחר שהבנו את משמעות ארבע הלשונות, אפשר לשוב אל השאלה שבה פתחנו: מדוע הקדוש ברוך הוא לא הבטיח בפשטות שיוציא את ישראל ממצרים, אלא פירט כמה שלבים?

אפשר להבין שהתורה מבקשת להציג את הגאולה כתהליך שלם. אילו הייתה יציאת מצרים מסתיימת רק בהפסקת עבודת הפרך, היו בני ישראל זוכים להקלה, אך לא בהכרח לחירות מלאה. אילו היו יוצאים מגבולות מצרים אך נותרים נתונים לאיום מתמיד מצד פרעה, עדיין לא הייתה גאולתם שלמה. וגם לאחר שהשתחררו מן המצרים, היה צורך להעניק לחירותם משמעות ותכלית.

לכן באו ארבע ההבטחות זו אחר זו. הן מלמדות שהגאולה כוללת שחרור מן הסבל, הצלה מן השליטה המשעבדת, השלמת הגאולה והתקשרות אל הקדוש ברוך הוא.

לאחר מכן באה ההבטחה החמישית, "והבאתי", המכוונת אל היעד הלאומי של הכניסה לארץ ישראל.

כך נוצר מהלך שבו עם ישראל אינו רק יוצא ממקום אחד אל מקום אחר, אלא משתנה בעצם מהותו. בתחילת הדרך הוא עם הנתון תחת שעבוד, ובסופה הוא עם שנכנס לברית עם הקדוש ברוך הוא ומקבל עליו את התורה.

יש בכך גם מסר לעבודת האדם. שינוי משמעותי אינו מתרחש תמיד ברגע אחד. לעיתים האדם צריך לעבור כמה שלבים, וכל שלב מכין את הקרקע לשלב הבא.

ההבנה הזאת יכולה לסייע לנו שלא להתייאש כאשר אנו מתקדמים אך עדיין לא הגענו אל המטרה. עצם ההתקדמות היא חלק מן הדרך, ובלבד שנמשיך ללכת בכיוון הנכון ולא נאבד את היעד.

ארבע לשונות של גאולה – ארבעה יסודות לחיי האדם

אפשר ללמוד מארבע לשונות הגאולה גם מהלך מעשי לעבודת האדם. אין זה פירוש הלכתי מחייב לפסוקים, אלא דרך להתבונן במשמעותם ולהפיק מהם הדרכה לחיים.

"והוצאתי" – לזהות מה מכביד עלינו. השלב הראשון הוא להכיר בדבר שמונע מאיתנו להתקדם. לעיתים מדובר בהרגל שאינו טוב, בכעס שחוזר על עצמו, בחוסר סדר או בדבר שאנו דוחים פעם אחר פעם. כל שינוי מתחיל בכך שאנו מוכנים לראות את המציאות כפי שהיא.

"והצלתי" – להשתחרר מן ההרגל המשעבד. לאחר שזיהינו את הבעיה, עלינו לפעול כדי שלא תמשיך לשלוט בנו. אין די בהחלטה כללית להשתנות. יש צורך בצעדים מעשיים שיאפשרו לנו לבחור אחרת.

"וגאלתי" – לבנות חירות יציבה. כאשר אדם מצליח להתרחק מן הדבר שהפריע לו, עליו לבסס את השינוי כך שלא יחזור שוב ושוב לאותו מצב. בדרך זו הוא הופך את ההחלטה הראשונית לשינוי ממשי ומתמשך.

"ולקחתי" – למלא את החיים בתוכן ובמשמעות. זהו השלב החשוב מכולם. לא די להפסיק הרגל שלילי, אלא יש לבנות במקומו הרגל חיובי. אם אדם מבקש להשתחרר מבזבוז זמן, עליו לחשוב גם במה ימלא את זמנו. אם הוא מבקש להתרחק מן הכעס, עליו לעבוד על סבלנות ועל דרך דיבור ראויה.

כיצד אפשר לחוות את ארבע לשונות הגאולה בליל הסדר?

בליל הסדר, כאשר אנו יושבים עם בני המשפחה ושותים את ארבע הכוסות, אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב על כל אחד משלבי הגאולה.

בכוס הראשונה אפשר להתבונן בחסד הגדול שבתחילת השחרור מן השעבוד. בכוס השנייה אפשר לחשוב על החירות שקיבלו בני ישראל כאשר יצאו משליטת פרעה. בכוס השלישית אפשר להודות על הישועה שהושלמה עם הצלת ישראל מיד מצרים. ובכוס הרביעית אפשר לזכור שמטרת הגאולה הייתה לקרב אותנו אל הקדוש ברוך הוא ולהוביל אותנו לקבלת התורה.

אין מדובר בחלוקה הלכתית מחייבת של הכוסות, אלא ברעיון מחשבתי שניתן לשלב בסיפור יציאת מצרים, כדי להעמיק את ההבנה ואת חוויית הלילה.

אפשר גם לשתף את הילדים בשאלה פשוטה: מדוע התורה השתמשה בארבע מילים שונות כדי לתאר את הגאולה?

מתוך השאלה אפשר להסביר להם שיציאת מצרים לא הייתה רק סיפור על עבדים שהשתחררו, אלא סיפור על עם שלמד מהי חירות ולשם מה ניתנה לו.

כך אנו מקיימים את מצוות סיפור יציאת מצרים באופן חי ומובן, ומעבירים לדור הבא לא רק את תיאור המאורעות, אלא גם את המסר העמוק העומד מאחוריהם.

העיקר שצריך לזכור

ארבע לשונות הגאולה הן ארבע ההבטחות שנתן הקדוש ברוך הוא לבני ישראל לפני יציאתם ממצרים: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" ו"ולקחתי".

כל לשון מבטאת שלב נוסף בתהליך. "והוצאתי" – תחילת השחרור מן הסבל. "והצלתי" – היציאה משליטת המצרים. "וגאלתי" – השלמת הגאולה וההצלה מיד מצרים. "ולקחתי" – ההתקשרות לקדוש ברוך הוא וקבלת התורה.

כנגד ארבע לשונות אלו תיקנו חכמים, לפי אחד הטעמים המובאים במדרשים, את שתיית ארבע הכוסות בליל הסדר. הלשון החמישית, "והבאתי", מוסיפה את ההבטחה להביא את ישראל לארץ שהובטחה לאבותיהם.

התהליך כולו מלמד שהגאולה אינה רק יציאה מן השעבוד, אלא מעבר לחיים חדשים בעלי משמעות וייעוד.

המסר המרכזי הוא שהחירות האמיתית אינה מסתיימת כאשר האדם משתחרר מן הדבר שכבל אותו, אלא כאשר הוא יודע להשתמש בחירותו כדי להתקדם, לבחור בטוב ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא.

מקורות והרחבות

[1] ארבע לשונות הגאולה וההבטחה לישראל: שמות פרק ו פסוקים א–ט, ובפרט פסוקים ו–ח, שבהם נאמרו ארבע לשונות הגאולה וההבטחה החמישית "והבאתי". רמב"ן, שמות פרק ו פסוק ו, המבאר את ההבדלים שבין ההבטחות. ספורנו, שמות פרק ו פסוקים ו–ז, המפרש את שלבי הגאולה לפי המאורעות שהתרחשו במצרים, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני.

[2] "והוצאתי" – ההוצאה מן הסבל והשעבוד: שמות פרק ו פסוק ו, "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים". ספורנו, שמות פרק ו פסוק ו, המבאר שמתחילת המכות ייפסק השעבוד. רמב"ן, שמות פרק ו פסוק ו, המבאר את ההבטחה להוציא את ישראל מארץ מצרים ומכובד משאם.

[3] "והצלתי" – ההצלה מעבודת המצרים: שמות פרק ו פסוק ו, "והצלתי אתכם מעבודתם". רמב"ן, שמות פרק ו פסוק ו, המבאר שהמצרים לא ימשלו עוד בישראל לשעבדם. ספורנו, שמות פרק ו פסוק ו, המבאר שההצלה תתרחש ביום יציאתם מגבולות מצרים.

[4] "וגאלתי" – הגאולה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים: שמות פרק ו פסוק ו, "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". רמב"ן, שם, המבאר שהשפטים שנעשו במצרים הביאו לשחרור ישראל. ספורנו, שם, המקשר את ההבטחה לטביעת המצרים בים סוף. שמות פרק יד פסוקים כו–לא, קריעת ים סוף והשלמת הצלת ישראל מיד מצרים.

[5] "ולקחתי" – קבלת התורה והפיכת ישראל לעם ה׳: שמות פרק ו פסוק ז, "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים". רמב"ן וספורנו, שמות פרק ו פסוק ז, המבארים שהבטחה זו מתייחסת למעמד הר סיני ולקבלת התורה. שמות פרק יט פסוקים ד–ו, "והייתם לי סגולה מכל העמים".

[6] קוצר רוחם של בני ישראל והקושי לשמוע את בשורת הגאולה: שמות פרק ו פסוק ט, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". רש"י, שמות פרק ו פסוק ט, המבאר שקוצר רוח הוא מצב שבו רוחו ונשימתו של האדם קצרות מחמת הצרה.

[7] ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה: משנה, מסכת פסחים פרק י משנה א, חיוב ארבע כוסות בליל הסדר. תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק י הלכה א, דברי רבי יוחנן בשם רבי בנייה, שארבע הכוסות הן כנגד ארבע לשונות של גאולה, והטעמים הנוספים שנאמרו למספר הכוסות. בראשית רבה פרשה פח סימן ה, הדרשות על ארבע הכוסות, ובהן ארבע לשונות הגאולה. רש"י, מסכת פסחים דף צט ע"ב, דיבור המתחיל "ארבע כוסות".