אתה קדוש | כיצד מתקרבים אל מי שאין לנו השגה בו?
10.10.2026מדריך מקיףזמן קריאה · 25 דקות
טוען…
טוען תוכן…
מתוך סדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה | על פי שיעורו של הרב מאיר אליהו שליט"א
אנחנו אומרים „אתה קדוש ושמך קדוש” בכל תפילה, אבל מהי באמת קדושה, ומדוע יש לקדוש ברוך הוא שמות שונים אם אין לנו שום יכולת להשיג את מהותו? מה מלמד השם „אהיה”, מי הם הקדושים המשבחים את ה' בכל יום, ומה משתנה בעשרת ימי תשובה? מסע מעורר מחשבה אל עומקה של ברכת „האל הקדוש”, המלמד שלא די להכיר בקדושתו של הבורא, אלא עלינו להשתדל להכניס את הקדושה גם לחיינו.
יש דבר מעניין מאוד בברכה השלישית של תפילת שמונה עשרה. שתי הברכות הראשונות, "מגן אברהם" ו"מחיה המתים", כוללות מילים רבות המתארות את חסדיו של הקדוש ברוך הוא, את גבורתו ואת הנהגתו בעולם. לעומתן, הברכה השלישית קצרה במיוחד: "אתה קדוש ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה. ברוך אתה ה', האל הקדוש". אולם דווקא מאחורי המילים המעטות הללו מסתתרת אחת השאלות העמוקות ביותר באמונה: כיצד יכול אדם מוגבל להכיר את הקדוש ברוך הוא, לדבר אליו ולתאר אותו בשמות ובתארים, אם מהותו נשגבת לחלוטין מהשגת האדם?
אנו רגילים לדבר על הקדוש ברוך הוא בלשון פשוטה. אנו אומרים שהוא רחום וחנון, גדול וגיבור, שומע תפילה ומנהיג את העולם. אולם כאשר אנו מתארים אדם כחכם או כרחום, אנו מבינים פחות או יותר למה אנו מתכוונים. האם גם כאשר אנו אומרים שהקדוש ברוך הוא חכם, רחום או קדוש, משמעות הדברים זהה לזו שאנו מכירים אצל בני אדם? וכיצד אפשר בכלל לכנות אותו בשם, אם אין דבר שאפשר להשוות אליו?
הברכה השלישית מלמדת אותנו להבחין בין מהותו של הבורא, שאין לנו יכולת להשיגה, לבין דרכי הנהגתו, שאותן גילה לנו בתורתו. אך היא אינה מסתפקת בהכרה בגדולתו הנשגבה. בהמשך הברכה אנו מזכירים גם את הקדושים המהללים אותו בכל יום, ומתוך כך מתברר שהקדושה אינה רק דבר שאנו משבחים אצל הקדוש ברוך הוא, אלא גם מעלה שאליה אנו עצמנו צריכים לשאוף. זהו המהלך העמוק של הברכה: מן ההכרה בקדושת הבורא, דרך הבנת קדושת שמו, ועד השאיפה להכניס קדושה לחיי האדם.
המילה "קדוש" מבטאת דבר מובדל, מופרש ומרומם. כאשר אנו אומרים על הקדוש ברוך הוא "אתה קדוש", אנו מכירים בכך שאין להשוות אותו לשום נברא, ושאין לנו יכולת להשיג את מהותו כפי שהיא.
האדם מסוגל להבין דברים רבים בעולם. הוא חוקר את הטבע, מתבונן בבריאה, לומד על הכוחות הפועלים בה ומנסה לגלות את החוקים שעל פיהם היא מתנהלת. ככל שהוא לומד יותר, כך הוא עשוי להגיע להבנה רחבה ומעמיקה יותר. אולם כל היכולות הללו שייכות לעולם הנבראים. הן מאפשרות לאדם להשיג דברים המצויים בגבולות השכל והחושים שניתנו לו, אך אינן מאפשרות לו לתפוס את מהותו של הבורא.
הקדוש ברוך הוא אינו חלק מן הבריאה. הוא אינו אחד הכוחות הפועלים בעולם, גם אם היה הכוח הגדול מכולם, אלא הוא בורא העולם ומקור כל הכוחות. משום כך אי אפשר להעמיד אותו מול נברא אחר ולומר שהוא דומה לו, רק גדול וחזק יותר. ההבדל בין הקדוש ברוך הוא לנבראים אינו הבדל של כמות או עוצמה, אלא הבדל מהותי שאין בכוח השכל האנושי להקיפו.
הנביא ישעיהו מבטא את היסוד הזה בפסוק: "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (ישעיהו מ, כה). כלומר, אין דמות שאפשר להשוות לקדוש ברוך הוא, ואין מושג אנושי היכול לתאר את מהותו בשלמות. דברים דומים נאמרו גם קודם לכן: "ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו" (שם, פסוק יח).
בתורת הקבלה מודגש היסוד הזה בלשון עמוקה עוד יותר. ב"פתח אליהו" מתוארת הנהגת הקדוש ברוך הוא את כל העולמות והמדרגות העליונות, אך יחד עם זאת נאמר: "לית מחשבה תפיסא בך כלל". כלומר, אין מחשבה שיכולה להשיג את מהותו של הבורא. גם כאשר האדם מתעלה בהשגתו ומכיר מדרגות רוחניות גבוהות יותר, עדיין אין הוא מגיע להשגת הבורא עצמו.
לאחר שהבנו שאין אפשרות להשוות את הקדוש ברוך הוא לשום דבר גשמי או רוחני מוכר, מתעוררת שאלה מעניינת. בתנ"ך אנו מוצאים נביאים המתארים מראות הקשורים לכבוד ה'. ישעיהו הנביא אומר: "ואראה את אדני יושב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו, א), ויחזקאל מתאר בנבואתו מראות מופלאים של חיות, אופנים וכיסא הכבוד.
לכאורה, כיצד הדברים מתיישבים עם הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ואין לו דמות? הרי בתורה נאמר למשה רבנו: "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ). אם אין אפשרות לראות את מהותו של הבורא, מה ראו הנביאים?
התשובה היא שיש להבחין בין ראיית מהותו של הקדוש ברוך הוא, שאינה אפשרית לאדם, לבין השגת גילוי כבודו בנבואה. הנביאים לא ראו גוף או דמות של הבורא, אלא זכו להשגות נבואיות המתוארות באמצעות מראות ודימויים שהשכל האנושי מסוגל להבין במידה מסוימת.
גם כאשר התורה משתמשת בתיאורים כגון כיסא, יד או עיניים ביחס להנהגת ה', אין להבין אותם כתיאור גופני של הבורא. אלו לשונות המקרבות אל הבנת האדם עניינים רוחניים הנשגבים מתפיסתו הרגילה.
מעלתו של משה רבנו הייתה גבוהה ממעלת שאר הנביאים. חז"ל מבארים שהוא זכה למדרגת נבואה מיוחדת, המכונה "אספקלריה המאירה" (יבמות מט ע"ב). אולם גם מעלתו הנבואית העצומה אינה הופכת את הקדוש ברוך הוא לבעל גוף או דמות. משה זכה להשגה עליונה ונשגבה, אך מהותו של הבורא עצמה אינה נתפסת בחושים או בדמיון.
ההבחנה הזאת חשובה מאוד להבנת הברכה. אנו יכולים להכיר את הנהגת הקדוש ברוך הוא מתוך התורה ומתוך מה שגילה לנביאיו, אך אין פירוש הדבר שאנו משיגים את עצמותו. ככל שאנו לומדים יותר על דרכיו ועל מידותיו, כך אנו יכולים להכיר טוב יותר את הנהגתו, ובו בזמן להבין עד כמה הוא נשגב מכל השגה.
דווקא לאחר שהבנו עד כמה הקדוש ברוך הוא נשגב מהשגתנו, מתעוררת שאלה נוספת. כאשר אדם פונה לרב גדול או לאדם מכובד, הוא עשוי לדבר אליו בלשון של כבוד, ולעיתים אף בלשון נסתר: "מה הרב אומר?", "כיצד הרב מרגיש?". אולם כאשר אנו פונים אל הקדוש ברוך הוא, אנו אומרים בפשטות "ברוך אתה ה'", וכך גם בברכה שלנו: "אתה קדוש".
מדוע אנו משתמשים דווקא בלשון נוכח, שיש בה ביטוי לקרבה גדולה כל כך?
התשובה היא שאין סתירה בין קדושתו הנשגבה של הקדוש ברוך הוא לבין הקרבה שהוא מאפשר לברואיו. מצד אחד, אין לנו השגה במהותו, ואיננו יכולים להשוות אותו לשום דבר מוכר. מצד שני, הוא עצמו לימד אותנו להתפלל אליו ולפנות אליו ישירות.
אנו איננו מדברים אל כוח רחוק ובלתי נגיש, אלא אל הקדוש ברוך הוא השומע תפילה. הוא נשגב מכל השגה, ובכל זאת משגיח על כל אדם ושומע את בקשותיו. הוא בורא העולמות כולם, ובכל זאת מאפשר לאדם הפשוט ביותר לעמוד לפניו ולדבר עמו.
יש כאן שילוב מופלא של רוממות וקרבה. המילה "קדוש" מזכירה לנו את המרחק העצום שבין הבורא לנברא, ואילו המילה "אתה" מזכירה לנו שלמרות המרחק הזה, הקדוש ברוך הוא פתח בפנינו את שער התפילה.
על דרך הסוד מובאים גם רמזים באותיות המילה "אתה", הקשורים לשכינה ולאופן גילוי ההנהגה האלוקית בעולם. אולם גם בלי להיכנס לעומקם של הרמזים, המשמעות המרכזית חשובה מאוד לעבודת התפילה: הקדוש ברוך הוא נשגב מכל השגה, ובכל זאת אנו זוכים לפנות אליו באופן אישי וישיר.
לאחר שאנו אומרים "אתה קדוש", אנו ממשיכים "ושמך קדוש". כאן מתעוררת שאלה עמוקה. אם הקדוש ברוך הוא מובדל מכל דבר ואין לנו השגה במהותו, כיצד אפשר לקרוא לו בשם? הרי שם הוא בדרך כלל אמצעי לזיהוי ולהגדרה. כאשר אנו נותנים שם לאדם או לחפץ, אנו מבקשים להבחין בינו לבין דברים אחרים. אך כיצד אפשר לתת שם למי שאין דומה לו ואין אפשרות להגדיר את מהותו?
יתרה מזאת, בתורה ובדברי הנביאים אנו מוצאים שמות וכינויים שונים של הקדוש ברוך הוא. יש שם הוי"ה, שם אלוקים, שם אדנות, שם א־ל, שם שדי ושם צבאות. אם כך, מדוע אנו אומרים "ושמך קדוש" בלשון יחיד, ולא "ושמותיך קדושים"?
כדי להבין את הדברים צריך להבחין בין מהותו של הקדוש ברוך הוא לבין השמות שבהם הוא מתגלה אלינו. שמותיו אינם תיאור המקיף את מהותו, אלא דרכים שבהן נודעת לנו הנהגתו בעולם. התורה משתמשת בשמות שונים בהקשרים שונים, והדבר מלמד על צדדים שונים של ההנהגה האלוקית.
כך, למשל, שם הוי"ה מתקשר בדברי חז"ל והמפרשים למידת הרחמים, ואילו שם אלוקים מתקשר למידת הדין. אין הכוונה שיש חלילה כוחות אלוהיים נפרדים, או שהקדוש ברוך הוא עצמו משתנה כאשר אנו מזכירים שם מסוים. הבורא אחד ואינו משתנה, אך פעולותיו בעולם מתגלות לנו באופנים שונים.
אפשר להמחיש זאת באמצעות בעל מלאכה המשתמש בכלים שונים. רופא שיניים, למשל, משתמש במראה קטנה כדי לבדוק את השיניים, במכשיר אחר כדי לטפל בהן ובכלי נוסף כדי לבצע פעולה רפואית אחרת. לכל כלי יש תפקיד מיוחד, אך הכלים אינם פועלים בכוחות עצמם. הרופא הוא המכוון את פעולתם ומשתמש בהם בהתאם לצורך.
אחד הביאורים העמוקים המובאים בשיעור למילים "ושמך קדוש" קשור לדברי הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה. הרמב"ן מביא יסוד מתורת הקבלה, ולפיו התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא.
כדי להבין את משמעות הדברים, צריך לזכור שהתורה אינה רק ספר המתאר מאורעות היסטוריים ומצוות מעשיות. בוודאי שהיא כוללת סיפורים, דינים והדרכות לחיים, אך על פי דרך הסוד יש בה גם רבדים עמוקים נוספים, הקשורים לצירופי האותיות ולשמות הקודש.
הרמב"ן מבאר שאותיות התורה יכולות להתחלק באופן שונה מחלוקת המילים המוכרת לנו, ועל ידי חלוקה אחרת מתגלים צירופים ושמות בעלי משמעות קבלית. לפי דבריו, התורה כוללת בתוכה רובד גלוי ורובד נסתר. ברובד הגלוי היא מלמדת אותנו את המצוות, את סיפור הבריאה ואת תולדות עם ישראל, ואילו ברובד הנסתר קשורות אותיותיה לשמותיו של הקדוש ברוך הוא.
בשיעור מובאת בהקשר זה שאלה מעניינת: אם משה רבנו קיבל את התורה בסיני, כיצד יש להבין את ידיעתו על המאורעות העתידים להתרחש במדבר, כגון חטא המרגלים ומחלוקת קורח? הרי לכאורה, אם ידע מראש את כל פרטי המאורעות, מדוע היה צורך להתפלל, להזהיר ולפעול לשינוי המציאות?
בדברי הרמב"ן מובאת התפיסה שהתורה כוללת רובד של צירופי אותיות ושמות הקודש, מעבר לחלוקת המילים שאנו מכירים. על רקע זה אפשר להבין מדוע אין להקיש בפשטות מן הידיעה על אותיות התורה אל ידיעה רגילה של כל המאורעות העתידיים. עם זאת, אין לקבוע מכך מסקנה מוחלטת בדבר היקף ידיעתו של משה רבנו, והדבר תלוי בביאורם של מקורות נוספים.
לקדושת שמותיו של הקדוש ברוך הוא יש גם משמעות הלכתית. אין מדובר רק בעניינים עמוקים של אמונה וקבלה, אלא בחובה לנהוג כבוד בשמות הקודש ולהיזהר שלא לפגוע בקדושתם.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ו, הלכות א–ב) מבאר שאסור לאבד אחד מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא. האיסור נלמד מן הפסוק "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" (דברים יב, ד). לאחר שהתורה מצווה לאבד את שמות העבודה הזרה, היא מזהירה שלא לנהוג כך בשמו של הקדוש ברוך הוא.
הרמב"ם מונה את שמות הקודש שאסור למוחקם, ומדגיש שאפילו מחיקת אות אחת משם קדוש, בתנאים המבוארים בהלכה, אסורה מן התורה. בדברי הפוסקים נידונים פרטי השמות השונים, צורות כתיבתם, כינוייהם וההבדלים ההלכתיים ביניהם.
במסגרת השיעור הרב מעורר שאלה מעניינת בנוגע למניין השמות שמביא הרמב"ם ולנוסחאות השונות של ספרו. בחלק מן הנוסחאות מופיעים הבדלים בשמות הנמנים, והמפרשים דנים כיצד יש להבין את המניין. אולם מאחר שהדיון הזה דורש בירור הלכתי וטקסטואלי בפני עצמו, אין צורך להרחיב בו כדי להבין את משמעות הברכה.
היסוד העיקרי הוא ששמותיו של הקדוש ברוך הוא אינם מילים רגילות שאפשר לנהוג בהן כחולין. כאשר שם קדוש נכתב באופן שיש בו קדושת השם, התורה מחייבת לנהוג בו בכבוד. כך גם בהזכרת שם שמים, שעליה יש להקפיד שלא תהיה לבטלה.
כאן חוזרת ההלכה אל עבודת התפילה עצמה. אדם עשוי לומר בכל יום עשרות ברכות ולהזכיר פעמים רבות את שמו של הקדוש ברוך הוא, אולם מרוב הרגל הוא עלול לשכוח איזו זכות ואיזו אחריות יש בכך. המילים "ושמך קדוש" מזכירות לנו שהשם שאנו מוציאים מפינו אינו מילה רגילה. הוא חלק ממעמד קדוש של עמידה לפני הבורא, ולכן יש לומר אותו בכבוד, ביראה ובכוונה.
אחד המקומות המרכזיים בתורה שבהם נידונים שמותיו של הקדוש ברוך הוא הוא מעמד הסנה. כאשר משה רבנו נשלח להוציא את בני ישראל ממצרים, הוא שואל את הקדוש ברוך הוא מה עליו לומר לבני ישראל אם ישאלו אותו לשמו.
התורה מספרת: "ויאמר משה אל האלוהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלוהי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" (שמות ג, יג). על כך משיב הקדוש ברוך הוא: "אהיה אשר אהיה", ובהמשך: "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם" (שם, פסוק יד).
לכאורה, צריך להבין את שאלתו של משה. וכי משה רבנו לא ידע שהקדוש ברוך הוא נשגב מכל השגה, ושאין השמות מתארים את מהותו בשלמות? מדוע הוא מבקש לדעת את שמו?
אלא שמשה אינו מבקש לקבל הגדרה של מהות הבורא. הוא מבקש לדעת כיצד להציג את שליחותו בפני בני ישראל. הם נמצאים בשעבוד קשה, סובלים מיד המצרים וממתינים לגאולה. משה רוצה לדעת באיזו הנהגה יתגלה אליהם הקדוש ברוך הוא, ומה יוכל לומר להם כדי לחזק את אמונתם ואת ביטחונם.
התשובה "אהיה אשר אהיה" מבטאת מסר עמוק של נוכחות והשגחה. רש"י, על פי דברי חז"ל במסכת ברכות (ט ע"ב), מבאר שהקדוש ברוך הוא מודיע למשה שיהיה עם ישראל בצרה הזאת, ואף יהיה עמם בצרות העתידות. כאשר משה מבקש שלא להזכיר לישראל צרות נוספות בשעה שהם סובלים משעבוד מצרים, הקדוש ברוך הוא מצווה אותו למסור להם את השם "אהיה" בלבד.
יש כאן נחמה גדולה. עם ישראל נמצא במצוקה ואינו יודע כיצד ייגאל. הקדוש ברוך הוא אינו מודיע להם רק שבעתיד תבוא הישועה, אלא שהוא נמצא עמם גם בתוך הצרה עצמה.
לאחר כל הדברים הללו מתעוררת שאלה יסודית. אם הקדוש ברוך הוא נשגב מכל תפיסה, ואם אפילו שמותיו אינם מתארים את מהותו בשלמות, כיצד אנו יכולים לומר שהוא רחום, חנון, ארך אפיים ורב חסד?
התשובה היא שאמנם אין לנו השגה במהותו של הקדוש ברוך הוא, אך הוא עצמו גילה לנו בתורה את דרכי הנהגתו. כאשר משה רבנו מבקש לדעת את דרכיו של הבורא, הקדוש ברוך הוא מגלה לו את שלוש עשרה מידות הרחמים, המובאות בספר שמות (לד, ו–ז).
מידות אלו אינן מאפשרות לנו לתפוס את עצמותו של הבורא, אלא מלמדות אותנו כיצד הוא מנהיג את ברואיו וכיצד עלינו להבין את גילוי רחמיו וחסדיו בעולם.
יש כאן הבחנה חשובה. אדם יכול להכיר את פעולותיו של דבר מסוים גם אם אינו מבין את כל מהותו. הוא יכול לראות את תוצאות פעולתו, ללמוד כיצד הוא משפיע ולהכיר את דרכי התנהלותו. אצל הקדוש ברוך הוא ההבחנה עמוקה לאין שיעור. אין אנו משיגים את מהותו, אך אנו לומדים מן התורה כיצד הוא מתגלה אלינו וכיצד הוא רוצה שנלך בדרכיו.
לכן ההכרה בקדושתו של הבורא אינה מחייבת אותנו להימנע מלדבר עליו או מללמוד את דרכיו. אדרבה, היא מחייבת אותנו להכיר את גבולות השגתנו, ובתוך הגבולות הללו ללמוד ככל יכולתנו את מה שהוא עצמו גילה לנו.
מכאן אפשר להבין את הקשר העמוק שבין שתי ההכרזות הראשונות של הברכה. "אתה קדוש" מלמד שאין לנו השגה במהותו של הבורא, ו"שמך קדוש" מלמד שגם הדרכים שבהן הוא מתגלה אלינו הן דרכים קדושות ונשגבות, המחייבות כבוד ויראה.
לאחר שאנו אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש", אנו ממשיכים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה". מי הם אותם קדושים, ומדוע אנו מדגישים שהם מהללים את הקדוש ברוך הוא בכל יום?
אפשר לבאר את הדברים בשלוש דרכים, וכל אחת מהן מאירה צד נוסף במעלת השבח והקדושה.
הביאור הראשון הוא שהקדושים הם עם ישראל. התורה מצווה אותנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם" (ויקרא יט, ב). הקדוש ברוך הוא קדוש ומובדל מכל השגה, ואנו מצווים להתקדש וללכת בדרכיו.
כמובן, אין הכוונה שהאדם יכול להגיע לקדושתו של הבורא או להידמות אליו במהותו. האדם הוא נברא מוגבל, ואין שום השוואה בינו לבין הקדוש ברוך הוא. אולם הוא יכול ללמוד מדרכי הנהגתו של הבורא וליישם אותן בחייו.
הרמב"ם בהלכות דעות (פרק א, הלכה ו) מבאר את מצוות ההליכה בדרכי ה'. כשם שהקדוש ברוך הוא נקרא רחום וחנון, כך על האדם להשתדל להיות רחום וחנון. כשם שהוא גומל חסדים, כך על האדם לגמול חסדים. ההידמות אינה במהות האלוקית, אלא בדרכי ההתנהגות שהקדוש ברוך הוא לימד אותנו.
לפי ביאור זה, המילים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" מתייחסות לישראל, שנקראו קדושים ושזכו לעבוד את הקדוש ברוך הוא באמצעות התורה, המצוות והתפילה.
לאחר שהבנו מי הם הקדושים המהללים את הקדוש ברוך הוא, ראוי להתבונן במילים "בכל יום יהללוך סלה". מדוע אנו מדגישים שהשבח נאמר בכל יום, ולא רק בזמנים מיוחדים?
הביאור הוא שההכרה בגדולתו של הקדוש ברוך הוא אינה צריכה להיות תלויה רק במצבים שבהם החיים מתנהלים כפי שאנו רוצים. קל לאדם להודות כאשר הוא מצליח, כאשר בריאותו טובה וכאשר כל הדברים מסתדרים כפי שקיווה. אולם עבודת האמונה נבחנת גם בזמנים שבהם הדברים אינם ברורים.
הגמרא במסכת ברכות (ס ע"ב) מביאה את דברי רבי עקיבא: "כל דעביד רחמנא לטב עביד", כלומר, כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הוא לטובה. אין הכוונה שכל מאורע קשה נעשה נעים או מובן לאדם, אלא שהמאמין יודע כי השגחת ה' גדולה מהשגתו, ואין הוא מסוגל תמיד להבין את כל דרכיה.
המשנה במסכת ברכות (ט, ה) מלמדת שחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. הגמרא מבארת שהכוונה היא לקבל גם את הקושי מתוך הכרה בכך שהכול בא מאת הקדוש ברוך הוא. אין זו דרישה להתעלם מן הכאב או להעמיד פנים שאין לאדם צער, אלא הזמנה לעמוד לפני הבורא גם בשעת קושי ולא לאבד את הקשר עמו.
לפי דרך זו, המילים "בכל יום יהללוך סלה" מלמדות שהשבח לה' אינו מוגבל לימים שבהם הכול מאיר. גם ביום שבו האדם מוטרד, וגם כאשר הוא אינו מבין מדוע דברים מסוימים התרחשו, הוא יכול להכיר בחסדי הבורא ולהמשיך לפנות אליו.
יש בדברים הללו גם קריאה לעבודה מעשית. אדם המתרגל להודות על הטוב שבחייו, על עצם קיומו, על משפחתו, על האפשרות ללמוד תורה ולעשות מצוות ועל החסדים הקטנים של כל יום, מחנך את עצמו לראות את העולם מתוך הכרת הטוב ואמונה.
כעת אפשר להבין את המהלך השלם של הברכה. בתחילתה אנו אומרים "אתה קדוש", ומכירים בכך שהקדוש ברוך הוא נשגב מכל השגה. לאחר מכן אנו אומרים "ושמך קדוש", ולומדים שגם שמותיו ודרכי גילוי הנהגתו הם קדושים. לבסוף אנו אומרים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", ומזכירים את הברואים המהללים את הקדוש ברוך הוא, ובכללם עם ישראל שנצטווה ללכת בדרכיו.
יש כאן מעבר משמעותי מן ההכרה בקדושה אל האחריות לחיות בקדושה. התורה אינה מסתפקת בכך שנדע שהקדוש ברוך הוא קדוש, אלא מצווה אותנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". המשמעות היא שעל האדם להשתדל להכניס קדושה למעשיו, לדיבורו, למחשבותיו וליחסו לאחרים.
לעיתים האדם חושב שקדושה היא מדרגה השייכת רק לצדיקים גדולים, לפרישות מיוחדת או לעיסוק בעניינים נשגבים שאינם קשורים לחיי היום־יום. אולם התורה מלמדת שהקדושה צריכה להופיע גם בתוך החיים עצמם.
כאשר אדם מתגבר על הכעס אף על פי שהוא מרגיש שנעשה לו עוול, הוא מקדש את מידותיו. כאשר הוא נמנע מדיבור העלול לפגוע באדם אחר, הוא מקדש את פיו. כאשר הוא מקיים את מצוות התורה מתוך רצון להתקרב לקדוש ברוך הוא, הוא מעניק למעשיו משמעות רוחנית עמוקה יותר.
גם היחס לקשיים קשור לעבודת הקדושה. אדם עלול להישבר כאשר המציאות אינה מתנהלת כרצונו, אולם הוא יכול להשתדל להתמודד עם הקשיים מתוך אמונה, סבלנות והכרה בכך שלא כל דרכי ההשגחה גלויות לפניו.
אין פירוש הדבר שהקדושה מחייבת את האדם להתרחק מכל הנאות החיים. התורה אינה מבקשת מן האדם לבטל את מציאותו, אלא להשתמש בכוחותיו ובדברים שניתנו לו בדרך ראויה. האכילה, העבודה, המשפחה ושאר תחומי החיים יכולים להיות חלק מעבודת ה' כאשר האדם נוהג בהם כראוי.
לאחר שאנו מכירים בקדושתו של הקדוש ברוך הוא, בקדושת שמו ובשבח שמעניקים לו הקדושים, אנו חותמים את הברכה במילים "ברוך אתה ה', האל הקדוש".
התואר "אל" מתקשר לכוח ולעוצמה, ואילו "קדוש" מבטא הבדלה ורוממות. בצירוף שני הדברים אנו משבחים את הקדוש ברוך הוא כמי שכוחו והנהגתו נשגבים מכל כוח ומכל מדרגה המוכרים לנו.
כאן מתגלה גם הקשר העמוק בין שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה. בברכה הראשונה, "מגן אברהם", עסקנו בחסדיו של הקדוש ברוך הוא ובזכות האבות. בברכה השנייה, "מחיה המתים", עסקנו בגבורתו המתגלה בהענקת חיים, ברחמים ובישועה. כעת, בברכה השלישית, אנו מתרוממים אל ההכרה שכל השבחים והמידות הללו מלמדים אותנו על דרכי הנהגתו של הבורא, אך אינם מקיפים את מהותו.
על דרך הסוד, שלוש הברכות מכוונות כנגד שלושת האבות הקדושים. אברהם כנגד מידת החסד, יצחק כנגד מידת הגבורה ויעקב כנגד מידת התפארת, המשלבת את שתי המידות הקודמות.
יעקב אבינו נקרא "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), ובדברי המפרשים והמקובלים מבוארת מעלתו כמי שמשלב את מידותיהם של אברהם ויצחק. אין הוא מייצג רק חסד ללא גבול או דין וגבורה לבדם, אלא שלמות הנוצרת מתוך שילוב נכון של הכוחות השונים.
לפי דרך זו, ברכת "האל הקדוש" קשורה למידת התפארת ולמעלתו של יעקב אבינו. על ידי כך שלוש הברכות הראשונות משלימות מהלך אחד: חסד, גבורה וקדושה המתגלה בשלמות.
בימות השנה הרגילים אנו חותמים את הברכה במילים "האל הקדוש", אולם בעשרת ימי תשובה אנו משנים את החתימה ואומרים "המלך הקדוש". מדוע דווקא בימים הללו אנו מדגישים את מלכותו של הקדוש ברוך הוא?
הגמרא במסכת ברכות (יב ע"ב) מלמדת שבעשרת ימי תשובה יש להזכיר בחתימת הברכה את מלכותו של הקדוש ברוך הוא. בימים אלה מתגלה במיוחד הנהגת הדין והמשפט, ואנו עומדים לפני הבורא מתוך הכרה בכך שהוא מלך העולם, השופט את כל ברואיו.
אין הכוונה שבשאר ימות השנה הקדוש ברוך הוא אינו מלך. מלכותו קיימת תמיד, אך בעשרת ימי תשובה אנו נדרשים להדגיש אותה במיוחד ולהעמיד אותה במרכז עבודת התפילה.
ראש השנה הוא יום המלכת הקדוש ברוך הוא, שבו אנו מכירים במלכותו על העולם כולו ומבקשים שתתגלה מלכותו לעיני כל הברואים. ההכרה הזאת נמשכת לאורך עשרת ימי תשובה, עד יום הכיפורים, שבו אנו מתוודים על חטאינו ומבקשים מחילה וכפרה.
לכן אנו חותמים "המלך הקדוש". אנו מזכירים לעצמנו שהקדוש ברוך הוא אינו רק נשגב ומובדל מכל השגה, אלא גם המלך המנהיג את העולם, המשגיח על מעשינו והקורא לנו לתקן את דרכינו.
השינוי הזה הוא גם הלכה מעשית חשובה, כמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקפב, סעיף א), ויש להקפיד על הנוסח הראוי בעשרת ימי תשובה.
ברכת "האל הקדוש" היא אחת הברכות הקצרות ביותר בתפילת שמונה עשרה, אך היא פותחת לפנינו עולם שלם של אמונה ועבודת ה'. במילים מעטות היא מלמדת אותנו על רוממותו של הקדוש ברוך הוא, על קדושת שמותיו, על גבולות ההשגה האנושית ועל האפשרות שניתנה לנו להתקרב אליו למרות אותם גבולות.
כאשר אנו אומרים "אתה קדוש", אנו מכירים בכך שאין לנו השגה במהותו של הבורא, ושאין אפשרות להשוות אותו לשום דבר מוכר. כאשר אנו אומרים "ושמך קדוש", אנו נזכרים בקדושת השמות שבהם הוא מתגלה אלינו, ובחובה לנהוג בהם בכבוד וביראה. וכאשר אנו אומרים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", אנו לומדים שהשבח לקדוש ברוך הוא אינו שייך רק לעולמות העליונים, אלא גם לעם ישראל ולכל מי שמשתדל ללכת בדרכיו.
אולם החידוש הגדול ביותר הוא שהקדושה אינה צריכה להישאר עבורנו מושג רחוק ומופשט. נכון שאין לנו אפשרות להשיג את קדושתו של הבורא, אך הוא עצמו ציווה אותנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם". אין זו דרישה להיות דומים לו במהותו, אלא קריאה לחיות בדרך של קדושה, לתקן את המידות, לשמור על הדיבור, להרבות בחסד ולכוון את המעשים לעבודת ה'.
מכאן אפשר לקחת כוונה פשוטה ומשמעותית לתפילה הבאה. כאשר נאמר "אתה קדוש", נזכור לפני מי אנו עומדים וכמה נשגבת מעלתו של הבורא. כאשר נאמר "ושמך קדוש", נשתדל לומר את שמות הקודש ביראה ובכבוד. וכאשר נאמר "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", נחשוב כיצד נוכל גם אנחנו להיות חלק מאותם המקדשים את חייהם ומרבים כבוד שמים בעולם.
הברכה מתחילה בהכרה בכך שהקדוש ברוך הוא נשגב מכל השגה, אך מסתיימת במסר מעשי הנוגע לכל אחד מאיתנו: איננו יכולים להשיג את קדושתו של הבורא, אבל אנחנו יכולים להשתדל להכניס קדושה לחיינו.
אפשר להמחיש זאת באמצעות משל פשוט. נניח שאדם בנה מכשיר משוכלל מאוד, המסוגל לבצע פעולות מורכבות, לחשב חישובים ולנתח כמויות עצומות של מידע. אף על פי כן, המכשיר מוגבל ליכולות שלשמן נבנה. אם נבקש ממנו לבצע פעולה שאינה שייכת כלל למערכת היכולות שלו, עצם העובדה שהוא משוכלל לא תועיל.
כך גם השכל האנושי. הקדוש ברוך הוא העניק לאדם כוח מחשבה מופלא, אך אין פירוש הדבר שהשכל הזה מסוגל להשיג כל דבר. הוא נברא עם גבולות מסוימים, והיכולת להשיג את מהותו של הבורא אינה נמצאת בתוכם.
זהו עומק ההכרזה "אתה קדוש". אנו עומדים לפני הקדוש ברוך הוא ומודים בכך שלא נוכל להקיף את מהותו בשכלנו. אין זו הודאה בחיסרון שיש לתקן באמצעות עוד ידיעות, אלא הכרה אמיתית במעלתו של הבורא, הנשגב מכל השגה.
כאשר האדם אומר "אתה קדוש", עליו לחוש מצד אחד יראה גדולה מפני מי שהוא עומד לפניו, ומצד שני להכיר בזכות העצומה שניתנה לו לדבר אליו. היראה אינה מבטלת את הקרבה, והקרבה אינה מפחיתה מן היראה. שתיהן משלימות זו את זו בעבודת התפילה.
על דרך המשל בלבד, אפשר להבין כך גם את השמות השונים. אין מדובר בכלים גשמיים כמובן, אלא באופנים שונים שבהם מתגלה ההנהגה האלוקית. הקדוש ברוך הוא עצמו אינו משתנה, אך השפעתו ניכרת בעולם בדרכים שונות, ולכן התורה משתמשת בשמות שונים המתאימים לאותן הנהגות.
בדברי הזוהר מוסבר שהקדוש ברוך הוא עצמו נשגב אף מן השמות שבהם אנו מכנים אותו. השמות הם דרכי גילוי והנהגה, ואילו מהותו אינה מוגבלת לשם מסוים. לפי דרך זו אפשר להבין את המילים "ושמך קדוש" כהכרזה שגם השם שבו הבורא מתגלה אלינו הוא קדוש ונשגב, ואינו שם רגיל במובן האנושי.
ומכאן מתעוררת שאלה נוספת: אם לשמות יש משמעות רוחנית עמוקה כל כך, כיצד הם קשורים לתורה עצמה, ומה מלמדת אותנו קדושתם על היחס לדברי התורה?
היסוד החשוב לענייננו הוא שאותיות התורה נושאות קדושה ומשמעות עמוקה הרבה מעבר להבנתנו הפשוטה. אדם הלומד תורה אינו עוסק רק בידיעת חוקים או בהכרת סיפורים מן העבר, אלא בדבר ה' עצמו, בתורה שהיא גילוי רצונו וחכמתו של הבורא בעולם.
לפי דרך זו אפשר לראות במילים "ושמך קדוש" גם רמז לקדושתה המיוחדת של התורה, שצירופי אותיותיה קשורים לשמות הקודש. אין זה הפירוש הפשוט של נוסח הברכה, אלא רובד קבלי המעמיק את היחס שבין התורה לבין שמו של הבורא.
הדברים מלמדים גם על החשיבות העצומה של הדיוק באותיות התורה. ספר תורה אינו אוסף של רעיונות שאפשר לשנות את ניסוחם כרצוננו. כל אות וכל מילה הן חלק מן המסורת הקדושה שנמסרה לישראל, ולכן יש להקפיד על כתיבתן ועל שמירתן כראוי.
הדבר מלמד יסוד חשוב באמונה. לעיתים האדם חושב שהשגחת ה' מתגלה רק כאשר הצרה מסתיימת והישועה מופיעה. אולם השם "אהיה" מלמד שהקדוש ברוך הוא אינו מלווה את האדם רק בסוף הדרך, אלא גם בשעה שהוא עדיין נמצא בתוך הקושי.
בשיעור מובא גם ביאור על דרך הרמז, הקושר את השם "אהיה" להבדל שבין לשון המדבר על עצמו לבין הלשון שבה אחרים מתייחסים אליו. כאשר אדם מדבר על עצמו הוא אומר "אהיה", ואילו כאשר אחרים מדברים עליו משתמשים בלשון אחרת. על דרך זו מבאר הרב את משמעות השם שנאמר למשה מתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא עצמו. זהו הסבר דרשני, שאינו מחליף את פירוש הפסוקים על דרך הפשט או את ההבחנות בין השמות בדברי המקובלים.
מכל מקום, לענייננו מתגלה כאן דבר נפלא. אף שאין לאדם אפשרות להשיג את מהותו של הבורא, הקדוש ברוך הוא עצמו מגלה לו את דרכי הנהגתו. הוא אינו משאיר את האדם ללא ידיעה וללא קשר עמו, אלא נותן לו תורה, מצוות ושמות קדושים שבאמצעותם יוכל להכיר את דרכיו ולעבוד אותו.
אולם הברכה אינה מסתיימת כאן. לאחר שאנו משבחים את קדושת הבורא ואת קדושת שמו, אנו עוברים לדבר על הקדושים המהללים אותו. המעבר הזה מלמד שהכרת הקדושה אינה אמורה להישאר רק מחשבה מופשטת, אלא היא קשורה גם לעבודת הברואים.
המלאכים משבחים את הקדוש ברוך הוא ומכריזים על קדושתו. לפי דרך זו, כאשר אנו אומרים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", אנו מצטרפים בדיבורנו לשבח הנאמר בעולמות העליונים. התפילה שאנו אומרים כאן בעולם הזה מתחברת לשבח הגדול הנאמר על ידי ברואיו של הקדוש ברוך הוא.
הביאור השלישי מרחיב את הדברים אל הבריאה כולה. דוד המלך אומר בתהילים (יט, ב): "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע". בפסוק זה מתוארת הבריאה כמי שמספרת את כבודו של הקדוש ברוך הוא ומעידה על גדולתו.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ג, הלכה ט) מתאר, על פי תפיסת מבנה העולם שהייתה מקובלת בזמנו, את הכוכבים והגלגלים כבעלי נפש, דעה והשכל, המשבחים את בוראם. זהו חלק מן התפיסה הפילוסופית והקוסמולוגית שהוא מציג שם, ואין לזהות את תיאור הגלגלים העתיק עם התיאור המדעי המקובל כיום של גרמי השמים.
אולם המסר העיקרי העולה מן הפסוק "השמים מספרים כבוד אל" מובן בכל דור. כאשר האדם מתבונן בסדר המופלא של הבריאה, בחכמה הניכרת בה ובמערכות החיים המקיימות אותה, הוא יכול להגיע מתוך כך להתפעלות מגדולתו ומחכמתו של הבורא.
כך אנו מוצאים שלוש דרכים להבין את הקדושים המהללים את ה': עם ישראל, המלאכים והבריאה כולה. כל אחד מהם מגלה צד אחר בשבח הבורא. ישראל מהללים אותו מתוך בחירה, תורה ומצוות. המלאכים משבחים אותו במדרגתם העליונה. והבריאה מעידה בעצם קיומה וסדרה על חכמתו וגבורתו של מי שאמר והיה העולם.
אין הכוונה שהאדם צריך להפסיק לבקש על מה שחסר לו. התפילה עצמה כוללת בקשות רבות, והקדוש ברוך הוא רוצה שנפנה אליו בצרכינו. אלא שגם כאשר אנו מבקשים, עלינו לזכור את כל מה שכבר קיבלנו, ולא לראות את חיינו רק דרך הדברים שעדיין חסרים לנו.
כך המילים "וקדושים בכל יום יהללוך סלה" מקבלות משמעות אישית. אין הן מתארות רק את המלאכים או את האנשים הקדושים שבכל דור, אלא מזכירות גם לנו את האפשרות להשתדל להיות חלק מאותם המקדשים את חייהם ומרבים כבוד שמים בעולם.
יש בכך גם מסר לעבודת האדם. הקדושה אינה רק חסד ללא גבול, וגם אינה דין וגבורה לבדם. האדם נדרש ללמוד כיצד לשלב בין המידות בדרך נכונה. לדעת מתי להעניק ומתי להציב גבולות, מתי לנהוג ברחמים ומתי להתגבר על רצונותיו, וכיצד להשתמש בכוחות השונים שניתנו לו לעבודת ה'.
כך חתימת הברכה "האל הקדוש" משלימה את שלוש הברכות הראשונות ומעמידה את האדם לפני הבורא מתוך הכרה בחסדו, בגבורתו ובקדושתו.
וזוהי התכלית של לימוד הברכה. לא רק לדעת להסביר מה פירוש המילה "קדוש", אלא להגיע למצב שבו ההכרה בקדושתו של הקדוש ברוך הוא משנה את האופן שבו אנו חושבים, מדברים ומתנהגים. כאשר הדבר הזה מתרחש, המילים הקצרות של הברכה מקבלות משמעות עמוקה הרבה יותר, והתפילה אינה נשארת רק בפינו, אלא מתחילה להשפיע על חיינו.
מקורות מרכזיים: שמות ג, יג–טו, לג–לד. ויקרא יט, ב. דברים יב, ד. בראשית כה, כז. ישעיהו ו, א–ג, מ, יח, כה. תהילים יט, ב. ברכות ט ע"ב, יב ע"ב, ס ע"ב. יבמות מט ע"ב. שבת קלג ע"ב. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרקים ג, ו. רמב"ם הלכות דעות פרק א, הלכה ו. רמב"ן, הקדמה לפירוש התורה. שולחן ערוך אורח חיים סימן תקפב, סעיף א.
מקור השיעור: הרב מאיר אליהו, "האל הקדוש", השיעור השלישי בסדרת ביאורי תפילת שמונה עשרה. המאמר מבוסס על תוכן השיעור ונערך ועובד לקריאה רציפה.
