ברך עלינו ה' אלוקינו | טעם כפל הזכרת שם ה'

"בָּרֵךְ עָלֵינוּ ה' אֱלֺקֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת, וְאֶת כָּל מִינֵי תְּבוּאָתָהּ לְטוֹבָה, טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וְשַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבָהּ, וּבָרֵךְ שְׁנָתֵנוּ כַּשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת, בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְבָרֵךְ הַשָּׁנִים".

חמש ברכות בלבד מתוך כל ברכות שמונה עשרה פותחות בהזכרה כפולה של שם ה', 'ה' אלוקינו'. הראשונה ברכת אבות הפותחת במילים "ברוך אתה ה' אלוקינו". השניה היא ברכה זו, ברכת השנים. השלש הנותרות הן, ברכת 'שומע תפילה' הפותחת במילים "שמע קולנו ה' אלוקינו", ברכת העבודה הפותחת במילים "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל", וברכת ההודאה הפותחת במילים "מודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלוקינו". כל יתר הברכות אינן פותחות בכפל זה. בשתים מהן התואר הוא 'ה'' בלבד ללא 'אלוקינו', "אתה גבור לעולם ה'", ו"רפאנו ה' ונרפא". בשמונה מהן לא נזכר כלל שם ה' בפתיחתן, אלא הפניה אליו היא בלשון אתה או בלשון נוכח כללית: "אתה קדוש", "אתה חונן", ראה בעניינו", "תקע בשופר גדול", "השיבה שופטינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ו"שים שלום". בשתים מהן נוסף התואר 'אבינו', "השיבנו אבינו לתורתך", "וסלח לנו אבינו". שתים מהן פותחות בבקשה כללית, מבלי להפנות אותה לכתובת מסויימת, והן "ולמלשינים את תהי תקוה", ו"על הצדיקים ועל החסידים".

שאלה

מהו טעם כל ההבדלים השונים שבין קבוצות ברכות אלו? במה התייחדו חמש ברכות אלו הפותחות בהזכרה הכפולה 'ה' אלוקינו'?

תשובות

א.  כידוע שם 'הוי"ה' מסמל את מידת הרחמים, ולעומתו שם 'אלוקים' מסמל את מידת הדין. השילוב שבין שתי מידות אלו יסודו בבריאת העולם. "תחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין" (רש"י בראשית א א). בברכת מגן אבות מוזכר שורש התייסדותו של עם ישראל שמקורו באבות הקדושים, ועל כן מן הראוי לשלב בו את שני השמות האמורים. מה גם שהאבות עצמם מייצגים שילוב זה. אברהם במידת החסד, יצחק במידת הגבורה והדין, ויעקב במידת תפארת ורחמים שהינה מיזוג בין חסד לדין.

בברכת השנים בה אנו מבקשים על צרכי פרנסתנו, בא לידי ביטוי מיוחד השילוב שבין שתי מידות אלו. אנו מצפים שיבואו לנו כל צרכינו ביושר ובדין, אך גם אם לא נזכה לכך לפי מעשינו, בקשתנו שינהג עמנו ה' במידת הרחמים, כי "רחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה ט), ו"יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" (שבת קז ב).

בברכת העבודה אנו מייחלים לחזות בשוב ה' ציון, בין אם יקרה הדבר בזמן הקבוע מראש לגאולה השלימה על פי מידת הדין, ובין אם יבוא קודם זמנו, מתוך התעוררות מידת הרחמים עלינו ותחיש את גאולתנו [1]. מסיבה זו גם ברכת 'שומע תפילה' פותחת ב'ה' אלוקינו', בהיותה קשורה קשר הדוק לברכת העבודה. מבואר בגמרא (מגילה יח א) בטעם הסמיכות ביניהן, "כיון שבאה תפילה באה עבודה", כדברי הנביא (ישעיה נו ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

בברכת ההודאה אנו מודים לה' בין על מה שנהג עמנו בשם 'הוי"ה' שהיא מידת הרחמים, ובין על מה שנהג עמנו בשם 'אלוקים' שהיא מידת הדין. כדברי המשנה (ברכות נד א), "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנאמר 'בכל מאודך', בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו". וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים נו יא), "בה' אהלל דבר, באלוקים אהלל דבר". 'בה' אהלל דבר' זו מדה טובה, 'באלוקים אהלל דבר' זו מדת פורענות (גמרא שם ס ב).

ביתר הברכות לא ראו חכמים צורך מיוחד בשילוב שבין מידות אלו. ברכת תחיית המתים וברכת 'רפאנו' פותחות בשם ה' בלבד המורה על רחמים, כי בקשות אלו תלויות במיוחד במידה זו, כלשון המשך הברכה "מחיה מתים ברחמים רבים". כמו כן רפואת החולה צריכה רחמי שמים מרובים [2]. שש הברכות העוסקות בגאולה העתידית, גואל ישראל', קיבוץ גלויות, 'השיבה שופטינו', בנין ירושלים, צמיחת קרן דוד ו'שים שלום', פותחות ללא הזכרת שם ה' כלל, ואף לא במילת הפניה 'אתה'. זאת משום שאין לנו שום מושג אודות זמן הגשמת כל המשאלות הללו, והאופן בו יצאו אל הפועל [3]. כשם שדברים אלו לוטים בערפל ומכוסים מאתנו,, כך גם הפניה לה' בבקשות אלו נאמרת בדרך נסתרת. שתי הברכות על התשובה ועל הסליחה ממוענות ל'אבינו', כי למילוי בקשות אלו נדרש קשר של אהבה, כאהבת אב אל בניו.

ב.  שם הוי"ה כולל את כל הויית הבריאה, ולעולם אינו נאמר בהטיה ובייחוס לעם ישראל. לעומת זאת שם 'אלוקים' נאמר לעתים בהטיה, כגון 'אלוקינו' או 'אלוקי ישראל'. בברכת השנים אנו פונים אליו בתואר ה' אלוקינו' להדגיש שבקשתנו המכוונת לגשמים ולצרכי פרנסה בכלל, הינה ספציפית ביחס לעם ישראל. במיוחד ליושבי ארץ ישראל התלויה באופן ישיר ביד ה' הפתוחה והרחבה, ככתוב (דברים יא י-יב) "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

זו גם הסיבה לפתיחה הדומה של יתר ארבע הברכות. ברכת מגן אבות ייחודית לעם ישראל, ועל כן היא פותחת ב'ה' אלוקינו' אלוקי ישראל. למרות שגם ישמעאל ועשיו הינם צאצאי האבות הקדושים, רק לבני ישראל ה' 'זוכר חסדי אבות', ורק ביחס אליהם הוא 'מביא גואל לבני בניהם באהבה' [4]. כמו כן בברכת 'שומע תפילה', אנו מקדימים ב'ה' אלוקינו', להדגיש שכוונתנו אינה אלא לתפילות ישראל בלבד. למרות שגם אומות העולם מתפללות אליו, ישמע ה' רק לתפילותינו. כמו כן בברכת העבודה, אף שמקבלים קרבנות מאומות העולם, ירצה ה' רק בקרבנותינו. כמו כן בברכת ההודאה, למרות שהקדוש ברוך הוא מיטיב עם כל נבראיו, אנו נותנים בהודאתנו אליו דגש מיוחד על הטובות שהוא עושה עם עמו ישראל, ואומרים "מודים אנחנו לך ה' אלוקינו וכו', על ניסיך שבכל יום עמנו".

ג.  יתכן ששינוי תואר ה' בפתיחת כל אחת מברכות שמונה, הינו תוצאה של מיקומה בתוך תפילה זו. בברכת 'מגן אבות' שהיא הברכה הראשונה, אנו מרשים לעצמנו לפנות לה' בשני שמותיו כאחת, מתוקף זכות האבות המלווה אותנו. אך תוך כדי עמידתנו בתפילה לפני מלך מלכי המלכים, מתגברת יראתנו מפניו, ואנו חוששים לפנות אליו בכפל שמו. על כן בברכה השניה אנו פונים אליו רק בשם ה', "אתה גיבור לעולם ה'". בשתי הברכות שלאחריהן, ברכות הסליחה והתשובה, אנו פונים לה' בדחילו ורחימו, ומבקשים ממנו שירחם עלינו כרחם אב על בנים, באומרנו 'השיבנו אבינו' ו'סלח לנו אבינו'. לאחר מכן אנו חוזרים ומתחזקים בכוחנו, וחוזרים לפנות אליו בתואר 'ה' אלוקינו' בשלש ברכות רצופות, 'שומע תפילה' 'רצה' ו'מודים אנחנו לך'.

ד.  שנינו במשנה (ברכות נד א),"כל חותמי ברכות שמקדש היו אומרים 'עד העולם'. משקלקלו הצדוקים ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים מעולם ועד עולם". כלומר, המברך היה חותם את ברכתו במילים " ברוך ה' אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם חונן הדעת", וכן בשאר הברכות, והעונים היו משיבים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", במקום הענייה המקובלת 'אמן'. מקור דין זה הוא מדברי הכתוב (נחמיה ט ה) "ויאמרו הלוים וגו', קומו ברכו את ה' אלוקיכם מן העולם עד העולם, ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה" (ברכות סג א). הרי לנו כי במקדש כל הזכרת שם ה' חייבה אחריה את הזכרת התואר 'אלוקים', וכמשמעות הכתוב (דברים לב ג) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוקינו". לאור זאת יתכן שברכת העבודה שעניינה עבודת המקדש וברכות 'שומע תפילה' והודאה שלפניה ואחריה פותחות במילים 'ה' אלוקינו'. מה גם שבזמן בית המקדש מצאה ההודאה את ביטויה בקרבן תודה. גם ברכת השנים קשורה למקדש, שכן את ראשית ביכורי האדמה הגדלים מכח ברכה זו יש להביא למקדש לפני הכהן.

[1] כדברי הגמרא (סנהדרין צב א) לא זכו 'בעתו', זכו 'אחישנה'.

[2] כלשון חז"ל (בבא בתרא קטז א): כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים.

[3] כדברי הרמב"ם (מלכים פרק יב הלכה ב): כל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סידור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהם, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקיצים, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקיצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שביארנו.

[4] כפי שהובטח לאברהם (בראשית כא יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע" ולא בישמעאל, ואף לא בכל יצחק אלא 'ביצחק', ביעקב ולא בעשיו (נדרים לא א).