האם תשובה היא זכות מיוחדת של רחמים, או דין שמגיע לאדם?
26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 3 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורהימי התשובה מעוררים שאלה יסודית: מהו כוחה של התשובה? האם זו מערכת שהקב"ה נתן לאדם כחסד מיוחד, או שמא מעיקר הדין ראוי שהחרטה תבטל את העבר?
המסילת ישרים (פרק ד) כותב שמצד שורת הדין, לכאורה לא היה מקום לכך שהתשובה תועיל. הרי אדם עשה מעשה – כיצד יוכל לאחר מכן למחוק את מה שכבר נעשה? אם אדם הזיק לחברו או עבר עבירה, הרי המעשה התרחש במציאות. אלא שמידת הרחמים של הקב"ה היא שאפשרה לאדם לתקן את דרכו, עד כדי כך שהחרטה נחשבת כעקירת הרצון שעמד מאחורי המעשה.
רבי אלחנן וסרמן מעורר על כך קושיה חזקה. הרי מצאנו לכאורה גם את ההפך: במסכת קידושין (מ ע"א) נאמר שאפילו אדם שהיה צדיק כל ימיו ובסוף ימיו "תוהה על הראשונות", כלומר מתחרט על המצוות שקיים, עלול לאבד את זכויותיו. אם כן, הרי שהחרטה יכולה לשנות את משמעות העבר גם מצד הדין. מדוע אפוא אומר המסילת ישרים שמחיקת החטא היא חידוש של מידת הרחמים?
החפץ חיים השיב לרבי אלחנן וסרמן שיש להבחין בין סוגי התשובה. בתשובה מיראה, האדם אינו בהכרח מתחרט על עצם המעשה; הוא מתחרט בעיקר בגלל העונש והיראה מהקב"ה. לכן אין זה דומה ל"תוהה על הראשונות". לעומת זאת, בתשובה מאהבה יש חידוש גדול יותר – לא רק שהעוונות נמחקים, אלא "נעשים לו כזכויות" (יומא פו ע"ב), וזה ודאי ביטוי מיוחד למידת הרחמים.
רבי אלחנן וסרמן מציע הסבר נוסף. בכל מעשה יש שני חלקים: יש את עצם הציות או המרד בציווי הקב"ה, ויש את התוצאה שהמעשה יוצר במציאות. כשאדם מקיים מצווה, נוצרת תוצאה חיובית בעולם; וכשאדם עובר עבירה, נוצר קלקול.
כאשר אדם מתחרט על מצוות שעשה, ייתכן שהוא מאבד את השכר על עצם קיום הציווי, אבל התועלת שהמצווה כבר יצרה בעולם אינה בהכרח מתבטלת. לעומת זאת, בתשובה על עבירה, מחיקת עצם המרד בציווי היא דבר אחד, ואילו מחיקת הקלקול שנוצר בעקבות העבירה היא דבר גדול בהרבה. זהו החסד המיוחד של התשובה – שהקב"ה מאפשר לאדם לא רק להתחרט, אלא גם לתקן את תוצאות החטא.
למה ירמיהו התפלל שגם הצדקה של הרשעים לא תועיל להם?
יסוד זה מסביר גם שאלה אחרת במסכת בבא קמא (טז ע"ב). ירמיהו הנביא התפלל על אנשי ענתות, שרדפו אותו וביקשו להרגו, וביקש שאפילו כאשר יתנו צדקה – יזדמנו להם עניים שאינם ראויים לקבלה, וכך לא יקבלו שכר על הצדקה.
לכאורה הדבר תמוה: הרי חז"ל אומרים שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ואפילו אדם שרצה לעשות מצווה ונאנס ולא עשה אותה, יש לו שכר על רצונו. אם כן, מדוע שאנשי ענתות יאבדו את שכר הצדקה רק משום שהעניים שקיבלו מהם את הכסף אינם ראויים?
אלא שכאן חוזר אותו יסוד. במצווה קיימים שני חלקים: כוונת האדם לקיים את רצון ה', והתוצאה החיובית שהמעשה יוצר. אצל אדם רגיל, גם אם המעשה לא יצא לפועל, יש ערך עצום לעצם הרצון לקיים את רצון הקב"ה.
אבל אצל אנשי ענתות, שהיו רשעים, ייתכן שכל מטרתם בנתינת הצדקה לא הייתה רצון אמיתי לעשות את רצון ה', אלא להתפאר, לקבל כבוד וכדומה. במקרה כזה, אם גם התוצאה החיובית של הצדקה אינה קיימת – שהרי הכסף הגיע לידי אנשים שאינם ראויים – לא נשאר למעשה כמעט דבר שניתן לזקוף לזכותם.