החכם שהכריז שהוא עניו – האם זו אינה גאווה? על ענווה אמיתית, הכרת הכוחות שבאדם והאחריות להשתמש בהם.

תארו לעצמכם שאדם עולה לבמה בכנס גדול ומכריז לפני כולם: "אני רוצה שתדעו שאני אדם עניו מאוד. למעשה, אני אחד האנשים הענווים ביותר שאתם מכירים". כיצד היינו מגיבים? סביר להניח שהיינו מחייכים, ואולי אפילו חושבים שאותו אדם כלל אינו מבין מהי ענווה. הרי מי שמתגאה בענוותנותו, לכאורה כבר איבד אותה באותו רגע.

אבל דווקא במילים האחרונות של מסכת סוטה מופיע סיפור מפתיע מאוד על אחד מגדולי האמוראים, שאמר משפט שנשמע כמעט בדיוק כך.

המשנה שבסיום מסכת סוטה מתארת את ירידת הדורות ואת המעלות שנחלשו במשך השנים. היא מספרת על חכמים גדולים שלאחר פטירתם הורגש חסרונם בעולם. על אחד נאמר שבטלה החכמה המיוחדת שהייתה בדורו, על אחר נאמר שבטלו אנשי המעשה, ועל אחרים נאמר שבטלו השקדנים או הדרשנים.

ולקראת סיום המשנה נאמר: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא".

רבי הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, שהיה מגדולי חכמי ישראל. המשנה מלמדת שלאחר פטירתו הורגש חסרון גדול במידות הענווה ויראת החטא.

לכאורה, היה אפשר לסיים כאן את המסכת. זו הייתה יכולה להיות חתימה מעוררת מחשבה על גדלות הדורות הקודמים ועל האחריות לשמור על המעלות שהיו בהם. אבל הגמרא מוסיפה שתי אמירות מפתיעות, ודווקא בהן היא בוחרת לסיים את המסכת כולה.

"אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענווה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא".

כלומר, רב יוסף אמר לשונה המשניות: אל תשנה שענווה בטלה, שהרי אני כאן. ורב נחמן אמר לו: אל תשנה שיראת חטא בטלה, שהרי אני כאן.

וזהו הסיום של מסכת סוטה.

וצריך להבין את הדברים היטב. כיצד ייתכן שרב יוסף, אחד מגדולי חכמי ישראל, אומר על עצמו שהוא עניו? הרי עצם ההכרזה הזאת נשמעת כמו דבר והיפוכו.

ומלבד זאת, כיצד אפשר לומר לשונה המשניות שלא ישנה את דברי המשנה? הרי המשנה עצמה קובעת שלאחר פטירת רבי בטלה הענווה ויראת החטא. האם רב יוסף ורב נחמן מבקשים לחלוק על המשנה?

כדי להבין את הדברים, צריך תחילה לברר מהי באמת ענווה.

אנחנו רגילים לחשוב שעניו הוא אדם שאינו יודע עד כמה הוא חשוב. אם הוא תלמיד חכם גדול, הוא צריך לומר שאינו יודע כלום. אם יש לו כישרון מיוחד, הוא צריך להתנהג כאילו אין בו שום כישרון. ואם הוא הצליח בדבר מסוים, ראוי שיכחיש את הצלחתו כדי שלא ייראה כבעל גאווה.

אבל האם זו באמת ענווה?

נחשוב על אדם שלמד רפואה במשך שנים רבות, התמחה בתחום מסוים ורכש ניסיון רב. יום אחד מגיע אליו חולה הזקוק לעזרתו. האם ראוי שהרופא יאמר מתוך ענווה: "מי אני שאטפל בו? הרי אינני אדם חשוב, ואולי אין בי שום יכולת לעזור"?

ברור שלא. כאשר מדובר באדם בעל ידע וניסיון, הכרת יכולתו אינה גאווה. להפך, לפעמים דווקא האחריות מחייבת אותו להכיר במה שהוא מסוגל לעשות.

הבעיה אינה בכך שאדם יודע שיש לו מעלות, אלא באופן שבו הוא מתייחס למעלות האלה.

יש אדם שמכיר בכישרונותיו ומרגיש שבגללם הוא חשוב יותר מאחרים. הוא מצפה שכולם יכבדו אותו, מתקשה לשמוע ביקורת ומזלזל במי שאינו מצליח כמוהו. ולעומתו יש אדם שמכיר בדיוק באותם כישרונות, אבל אינו רואה בהם סיבה להתנשא. הוא מבין שקיבל מן הקב"ה כוחות מסוימים, ושעליו להשתמש בהם כראוי. הוא יודע שלאנשים אחרים יש כוחות שונים, ושאין כישרונו מעניק לו זכות לפגוע בכבודם.

שניהם יודעים במה הם טובים. ההבדל הוא מה הידיעה הזאת עושה לאישיותם.

וזהו יסוד חשוב מאוד בהבנת מידת הענווה.

העניו אינו מוכרח להיות אדם חסר ביטחון עצמי. הוא יכול להיות בעל יכולת גדולה מאוד, ואף להכיר בכך. אבל הוא אינו הופך את היכולת הזאת למקור של התנשאות.

וכאן כדאי לעיין בדמותו של רב יוסף.

במסכת הוריות (יד ע"א) מספרת הגמרא על שני תלמידי חכמים גדולים, רב יוסף ורבה. רב יוסף נודע בבקיאותו העצומה בתורה, ולכן כונה "סיני", מפני שמשניות וברייתות היו סדורות לפניו. רבה נודע בחריפותו וביכולתו לנתח סוגיות וליישב קושיות, ולכן כונה "עוקר הרים".

כאשר התעוררה השאלה מי מהם קודם לראשות הישיבה, שלחו חכמים לשאול מהי המעלה העדיפה. התשובה שהתקבלה הייתה: "סיני עדיף", כלומר, מעלתו של רב יוסף היא המועדפת בהקשר הזה.

והנה, למרות ההכרעה הזאת, רב יוסף לא קיבל על עצמו את התפקיד. רבה נעשה ראש הישיבה וכיהן במשך עשרים ושתיים שנה, ורק לאחר פטירתו קיבל רב יוסף את התפקיד.

הגמרא אף מדגישה שבמשך השנים שבהן כיהן רבה, רב יוסף לא נהג שררה לעצמו.

איזה סיפור מופלא. אדם שיש בידו מעלה גדולה מאוד בתורה, וחכמים אף קבעו שהוא ראוי לקדימות בתפקיד, אינו ממהר לתבוע לעצמו את המעמד. הוא מסוגל להניח לחברו לעמוד בראש, ולשמור על כבודו במשך שנים רבות.

וכעת אפשר להבין מעט יותר את דבריו בסיום מסכת סוטה.

רב יוסף לא היה אדם חסר מעלות שניסה להרשים את הציבור בענוותנותו. היה זה תלמיד חכם גדול, שהגמרא עצמה מעידה על התנהגות מיוחדת שלו כאשר עמדה לפניו אפשרות לקבל תפקיד רם.

בספר "בן יהוידע" על סוטה מט ע"ב מובא ביאור מעניין המקשר בין הדברים. הוא מדגיש שמידת הענווה שעליה מדובר אינה רק תחושה פנימית של שפלות, אלא גם נכונות לוותר על כבוד ועל מעלה שהאדם זכאי להם. לפי ביאורו, רב יוסף נהג במידה הזאת בפועל, כפי שמסופר במסכת הוריות.

הבן יהוידע מוסיף דרך מיוחדת להבנת האמירה "לא תיתני ענווה": אין הכרח לראות בה ניסיון להתפאר בפני אחרים. הוא מבאר שרב יוסף חשש שהדברים יעוררו בו מחשבת גאווה על מעלתו, ולכן ביקש שלא ישנו לפניו את הדברים באופן שעלול להביא אותו לידי התפארות.

אין זה הפירוש היחיד שניתן למאמר, אבל הוא מלמד עד כמה עמוקה הייתה הרגישות של חכמים למידת הענווה.

רש"י, בפירושו הקצר לסיום המסכת, מסביר את דברי רב יוסף במילים: "שאני ענוותן". ומכאן עולה השאלה כיצד אדם יכול להעיד כך על עצמו.

אפשר ללמוד מדבריו רעיון חשוב: עצם הידיעה שיש באדם מעלה אינה זהה לגאווה. אדם יכול לדעת שהוא משתדל לנהוג בענווה, בלי לראות בכך סיבה להתנשא על אחרים.

אלא שכאן מתעוררת שאלה נוספת. אם הענווה אינה מחייבת את האדם להכחיש את מעלותיו, כיצד יידע מתי הוא מכיר בערכו ומתי הוא מתחיל להתגאות?

אפשר להציע לכך מבחן פשוט.

כאשר אדם מצליח בדבר מסוים, כדאי שישאל את עצמו מה הוא עושה עם ההצלחה הזאת. האם היא גורמת לו להרגיש שיש לו רשות לזלזל באנשים אחרים, או שהיא גורמת לו להרגיש אחריות גדולה יותר? האם הוא מסוגל לשמוח כאשר אדם אחר מצליח יותר ממנו, או שכל הצלחה של הזולת מאיימת על מעמדו? האם הוא יודע להודות בטעות, או שהכבוד שלו חשוב בעיניו יותר מן האמת?

השאלות האלה מגלות פעמים רבות הרבה יותר מן השאלה אם האדם מדבר על עצמו בענווה.

יש אדם שבכל שיחה אומר שאינו חשוב ושאין לו שום כישרון, אבל ברגע שמישהו אינו מכבד אותו כפי שהוא מצפה, הוא נפגע עד עמקי נשמתו. ולעומתו יש אדם שיודע היטב במה הוא מוכשר, אבל מסוגל להקשיב לאחרים, ללמוד מהם ולהודות כשהם צודקים.

מי מהם קרוב יותר למידת הענווה?

הענווה אינה נבחנת רק במילים שאדם אומר על עצמו. היא נבחנת גם בדרך שבה הוא מתייחס לאנשים שמולו.

ונחשוב על דוגמה מחיי המשפחה.

אב המשפחה יודע שיש לו ניסיון בתחומים מסוימים, וייתכן שבאמת יש לו ידע רב יותר מבני ביתו. אבל כאשר אחד מילדיו שואל שאלה או מציע רעיון, כיצד הוא מגיב? האם הוא מקשיב בסבלנות, או שהוא ממהר לבטל את הדברים מפני שהילד צעיר ממנו?

אדם עניו אינו צריך להעמיד פנים שאין לו ניסיון. מותר לו להדריך את ילדיו ולהעמיד אותם על טעותם. אבל הוא צריך לזכור שגם לאדם צעיר יש מחשבות, רגשות ותובנות שראוי להקשיב להן.

וכך גם בין בני זוג. יש תחומים שבהם אחד מהם בקי יותר, ויש תחומים שבהם האחר מבין טוב יותר. כאשר כל אחד מנסה להוכיח שהוא יודע יותר, אפילו עניין קטן עלול להפוך למאבק. אבל כאשר כל אחד מכיר במעלותיו ובמעלות האחר, אפשר לקבל החלטות משותפות בלי להפוך כל חילוק דעות לשאלה של כבוד.

הענווה אינה דורשת שנבטל את עצמנו. היא דורשת שלא נציב את עצמנו במרכז כל דבר.

ויש כאן עוד נקודה מיוחדת.

לפעמים אנחנו חושבים שהבעיה של הגאווה שייכת בעיקר לאנשים מצליחים ומפורסמים. אדם שמקבל כבוד ציבורי, אדם עשיר או תלמיד חכם גדול עלול להתגאות. אבל האמת היא שהגאווה יכולה להופיע גם אצל אדם שלא הגיע להישגים מיוחדים.

גם אדם פשוט עלול להיפגע מכל הערה, להקפיד שיכבדו אותו ולדרוש שיתחשבו תמיד ברצונו. הגאווה אינה תלויה בהכרח בגודל המעלות שיש לאדם, אלא במידה שבה הוא תובע שהעולם כולו יתייחס אליו כאל מרכז העניינים.

ולהפך, גם אדם גדול מאוד יכול להיות עניו אמיתי.

וכאן יש קשר ישיר למסכת סוטה.

כבר בתחילת המסכת דנים חז"ל במידת הגאווה ובסכנותיה. במסכת סוטה (ה ע"א) נאמר על אדם שיש בו גסות הרוח: "אין אני והוא יכולין לדור בעולם". חז"ל מבטאים בכך את חומרת הגאווה, היוצרת כביכול סתירה בין האדם המעמיד את עצמו במרכז לבין ההכרה במלכותו של הקב"ה.

זהו מאמר חריף מאוד. מדוע דווקא הגאווה חמורה כל כך?

אפשר להבין שהגאווה אינה רק מידה רעה העומדת לצד מידות רעות אחרות. היא יכולה להשפיע על כל היחס של האדם לעולם. מי שמרגיש שהוא תמיד צודק מתקשה ללמוד. מי שחושב שהוא חשוב יותר מאחרים מתקשה להקשיב. מי שאינו מסוגל להודות בטעות מתקשה לחזור בתשובה.

הגאווה סוגרת בפני האדם דלתות רבות, מפני שהיא גורמת לו להרגיש שאינו זקוק לשינוי.

הענווה, לעומתה, פותחת את האדם ללמידה. היא מאפשרת לו לומר שאינו יודע הכול, לקבל עצה ולהכיר בכך שגם כאשר הגיע להישגים גדולים, עדיין יש לו הרבה מה ללמוד ולתקן.

והרי זה בדיוק מה שנדרש מלומד תורה.

אדם מתחיל ללמוד סוגיה וחושב שהבין אותה היטב. ואז הגמרא מקשה קושיה שמשנה את כל ההבנה. הוא מנסה ליישב את הקושיה, אבל מופיעה ברייתא נוספת שמחייבת אותו לעיין מחדש. אילו היה משוכנע שההבנה הראשונה שלו חייבת להיות נכונה, היה מתקשה להתקדם.

אבל מי שמוכן להודות שלא הבין די הצורך יכול להמשיך לשאול, לעיין ולהעמיק. דווקא ההכרה בכך שעדיין יש לו מה ללמוד היא שמאפשרת לו לגדול בתורה.

וכאן אפשר לראות קשר נפלא בין תחילת המסכת לסופה. בתחילתה חז"ל מזהירים מפני גסות הרוח, ובסופה הם מעמידים אותנו מול שאלת הענווה. כאילו המסכת מזכירה לנו שלא די לדעת מהי הסכנה שבגאווה. צריך גם ללמוד כיצד נראית ענווה אמיתית בחיי האדם.

אבל עדיין נשארה השאלה השנייה: מדוע רב יוסף אומר "לא תיתני ענווה", כאשר המשנה עצמה מלמדת שלאחר פטירת רבי בטלה הענווה?

נראה שאפשר ללמוד מכאן מסר נוסף, הנוגע לכל אדם שחי בדור שבו נדמה לו שהמעלות של הדורות הקודמים כבר אינן מצויות.

המשנה מתארת ירידה. חכמים גדולים נפטרו, ומעלות מיוחדות שהאירו את הדורות הקודמים נעשו נדירות יותר. אבל רב יוסף אינו מוכן להבין את הדברים כאילו אין עוד אפשרות למצוא ענווה בעולם. גם לאחר פטירת רבי, עדיין אפשר לראות בני אדם הנוהגים בענווה אמיתית.

ורב נחמן מוסיף שגם יראת חטא אינה דבר שנעלם לחלוטין.

אין פירוש הדבר שהם שוללים את גדלותם של הדורות הקודמים או את החסרון שנוצר לאחר פטירת רבי. אלא שהאמירה שלהם מונעת מאיתנו להבין את הירידה כתהליך המבטל את האפשרות להמשיך ולהחזיק במעלות האלה.

וזהו מסר חשוב מאוד.

כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים שאומרים: פעם היו אנשים אחרים. פעם היו תלמידי חכמים גדולים, פעם הייתה יראת שמים, פעם אנשים היו מכבדים זה את זה. היום כבר אין דברים כאלה.

ייתכן שבדברים מסוימים אכן הייתה לדורות הקודמים מעלה שאיננו זוכים לה באותה מידה. אין סיבה להכחיש את גדלותם. אבל האם המסקנה מכך צריכה להיות שכבר אין לנו יכולת להתעלות?

הרי אם אדם משוכנע שכל המעלות שייכות רק לעבר, הוא עלול להפסיק לנסות לרכוש אותן בהווה.

אבל אפשר לבחור במבט אחר. אפשר ללמוד על גדלות הדורות הקודמים, להתפעל ממנה ולומר לעצמנו: גם אם אינני יכול להגיע למדרגתם, אני יכול להשתדל ללמוד מהם משהו וליישם אותו בחיי.

אינני חייב להיות רבי כדי לנהוג בענווה. אינני חייב להיות אחד מגדולי האמוראים כדי להתחזק ביראת חטא. גם אדם פשוט יכול לעצור לפני שהוא פוגע בחברו, להודות בטעות, לוותר על כבוד מיותר ולעשות את הדבר הנכון כאשר איש אינו רואה אותו.

יש ערך גדול לכל התקדמות כזאת.

וכאן כדאי לשים לב לביטוי "יראת חטא" שבדברי רב נחמן. אין מדובר רק בפחד מעונש, אלא ברגישות של האדם לאפשרות שייכשל בחטא, וברצון לשמור על דרכו שלא תתרחק מן הטוב.

אדם שיש בו יראת חטא אינו חייב לחיות בחרדה מתמדת. הוא צריך להיות אדם שמבין כי מעשיו חשובים, ולכן אינו מתייחס אליהם בקלות ראש.

הוא יודע שגם כשאיש אינו רואה אותו, עליו לנהוג ביושר. הוא יודע שגם כאשר הוא כועס מאוד, אינו רשאי לפגוע בזולת כרצונו. והוא יודע שגם לאחר שנים רבות של לימוד תורה, עדיין מוטלת עליו האחריות לבדוק את מעשיו ולתקן את מה שצריך תיקון.

וכאשר מצרפים את הענווה ליראת החטא, מתקבלת תמונה שלמה.

הענווה מלמדת את האדם שאינו מרכז העולם ושיש לו מה ללמוד מאחרים. יראת החטא מזכירה לו שמעשיו מחייבים אחריות, ושעליו להיזהר שלא להשתמש בכוחותיו בדרך שאינה ראויה.

העניו יכול להודות בטעות, וירא החטא רוצה לתקן אותה. העניו יודע להקשיב לביקורת, וירא החטא מבקש שלא להיכשל שוב. שתי המידות יחד עוזרות לאדם להמשיך ולהתעלות.

וכעת נגיע אל מעמד סיום המסכת.

אנחנו עומדים היום לאחר לימוד מסכת סוטה. במשך הלימוד פגשנו סוגיות הלכתיות מורכבות, מאמרי חז"ל על גאווה ועל ענווה, סיפורים על מסירות נפש, על הכרת הטוב ועל כוחם של מעשים קטנים.

כעת אפשר לסגור את הגמרא ולומר שזכינו לסיים עוד מסכת. זו שמחה גדולה מאוד, וראוי להתגאות במובן החיובי של המילה בכך שזכינו לעמול בתורה ולהשלים את הלימוד שקיבלנו על עצמנו.

אבל דווקא כאן מגיעה השאלה של רב יוסף: מה נעשה עם ההישג הזה?

האם נשתמש בו כדי להרגיש שאנחנו טובים יותר ממי שעדיין לא סיים מסכת, או שהוא יוסיף בנו הכרת תודה לקב"ה, לרבותינו ולכל מי שסייע לנו ללמוד? האם נהפוך את הידיעות שרכשנו לכלי של התנשאות, או שנשתדל להשתמש בהן כדי ללמד, לעזור ולהרבות תורה בעולם?

האדם העניו אינו צריך להקטין את השמחה על סיום המסכת. להפך, הוא יכול לשמוח מאוד במה שזכה ללמוד. אבל יחד עם השמחה הוא זוכר כמה תורה עדיין ממתינה לו, כמה עוד עליו להבין וכמה עליו להשתדל שהלימוד ישפיע גם על מידותיו.

ואולי זהו המסר היפה ביותר שאפשר לקחת מן הסיום המפתיע של המסכת.

חז"ל יכלו לסיים את מסכת סוטה במילים העצובות "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". אילו היו הדברים מסתיימים כך, היינו נותרים בעיקר עם הגעגוע למעלות שהיו בעבר.

אבל הגמרא אינה מסתיימת שם. היא מסיימת בדבריהם של רב יוסף ורב נחמן, המלמדים שגם לאחר שהדורות השתנו, עדיין יש אפשרות למצוא ענווה ויראת חטא.

כלומר, המילה האחרונה של המסכת אינה רק תיאור של מה שאבד, אלא גם תזכורת למה שעדיין אפשר לקיים.

וזו בשורה גדולה לכל לומד תורה.

אנחנו לא נדרשים להיות העתק מדויק של גדולי הדורות הקודמים, ואין לנו סיבה לחשוב שנוכל להשיג כל מה שהם השיגו. אבל אנחנו כן נדרשים ללמוד מתורתם, ללכת בדרכיהם ולהשתדל להשתמש בכוחות שהקב"ה נתן לנו.

אם זכינו להבין סוגיה, נשתמש בה כדי להעמיק עוד. אם זכינו ללמד אחרים, נעשה זאת בכבוד ובסבלנות. אם זכינו להצלחה, נכיר טובה למי שעזר לנו להגיע אליה. ואם גילינו דבר שעלינו לתקן, לא נחשוש להודות בכך.

כי הענווה האמיתית אינה לומר שאין לנו כוחות. היא להבין שהכוחות שקיבלנו אינם סיבה להתנשא, אלא אחריות להשתמש בהם כראוי.

יהי רצון שנזכה ללמוד תורה לשמה, להתחזק ביראת שמים ולרכוש את מידת הענווה באמת. שנדע להכיר במעלות שהקב"ה נתן לנו בלי להתגאות בהן, להעריך את מעלותיהם של אחרים, ולהמשיך ללמוד ולהשתפר בכל יום.

וכשם שזכינו לסיים את מסכת סוטה, כך נזכה להתחיל ולסיים מסכתות נוספות, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה.

כי גדולתו של האדם אינה בכך שהוא משכנע את עצמו שאין בו שום מעלה. גדולתו היא בכך שהוא מכיר במעלותיו, ובכל זאת יודע שהן אינן הופכות אותו לחשוב יותר מאחרים, אלא מחייבות אותו לעשות באמצעותן יותר טוב.

וזהו המסר המיוחד של דף הסיום: לא לומר שהענווה כבר נעלמה מן העולם, ולא להסתפק בגעגועים לגדולי הדורות שהיו. אלא להשתדל שגם בדור שלנו, בבית שלנו ובחיים שלנו, יהיו אנשים שהתורה עושה אותם ענווים יותר ויראי חטא יותר.

כי אדם גדול באמת אינו מי שמרגיש שאין לו מה ללמוד מאיש, אלא מי שגם לאחר שלמד מסכת שלמה, נשאר עם הרצון לפתוח את המסכת הבאה וללמוד עוד.