החסד שהציל את עם ישראל – הסוד שמסתתר במצוות משלוח מנות

אחת המצוות האהובות ביותר בפורים היא מצוות משלוח מנות. אנו מכינים מנות, שולחים אותן לקרובים ולידידים, מרבים אהבה ורעות ומשתדלים לשמח איש את רעהו. לכאורה, זוהי דרך יפה לבטא את השמחה על נס ההצלה. אולם בדברי חז"ל מתגלה שמצוות משלוח מנות קשורה לשורש הנס הרבה יותר מכפי שנראה במבט ראשון. במדרש הגדול נאמר: „גדול הוא החסד, שלא עמד לישראל בימי המן אלא החסד”, והדברים נקשרים למצוות „משלוח מנות איש לרעהו” [1].

הדברים מעוררים תמיהה. הרי במגילת אסתר לא מסופר שהיהודים ניצלו בזכות מבצע גדול של צדקה וחסד. אנו קוראים על התענית, על תפילתם של ישראל, על מעשי מרדכי ואסתר ועל השתלשלות המאורעות שהביאה למפלת המן, אך איננו מוצאים תיאור מפורש של מעשי חסד מיוחדים שבזכותם באה הישועה. יתרה מזו, מצוות משלוח מנות נקבעה רק לאחר הניצחון, כאשר מרדכי ואסתר תיקנו את ימי הפורים לדורות. כיצד ייתכן שמצווה שנקבעה לאחר הישועה מלמדת על הכוח שהביא לישועה עצמה?

כדי להבין זאת עלינו לחזור אל תחילת גזירת המן. כאשר המן ביקש לשכנע את אחשורוש לפגוע ביהודים, הוא אמר: „ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים” [2]. לכאורה, יש כאן סתירה פנימית. אם מדובר בעם אחד, מדוע הוא מתואר כמפוזר ומפורד? ואם הוא מפורד, מה משמעות ההדגשה שהוא עם אחד? אלא שדווקא הסתירה הזאת מגלה את עומק הבעיה. עם ישראל הוא עם אחד במהותו, מפני שכל חלקיו שייכים לשורש רוחני אחד ולתכלית משותפת. אולם באותו זמן הייתה חולשה בגילוי האחדות הזאת, והחיבור הפנימי לא בא לידי ביטוי כראוי בחיי העם.

האחדות של ישראל אינה מבוססת רק על מוצא משותף, היסטוריה משותפת או אינטרסים משותפים. היא נובעת מן העובדה שכל ישראל שותפים בתפקיד אחד, לגלות את מלכות ה' בעולם ולהוביל את הבריאה אל תכליתה. לכל יהודי יש תפקיד משלו, לכל אחד כוחות שונים ומדרגה אחרת, אך כל התפקידים הללו מצטרפים יחד לעבודת ה' אחת. כשם שאיברים שונים בגוף האדם פועלים בדרכים שונות אך שייכים לגוף אחד, כך גם בני ישראל שונים זה מזה, אך שייכים לכלל אחד.

כאשר האדם חי מתוך הכרה בתכלית המשותפת, הוא אינו רואה את חברו כאדם זר המתחרה בו על מקומו, אלא כשותף הנחוץ להשלמת עבודתו. הצלחת הזולת אינה מפחיתה מערכו, מפני שהצלחת הכלל היא גם הצלחתו שלו. לעומת זאת, כאשר האדם מאבד את הקשר לתכלית המשותפת ומתחיל לראות רק את צרכיו האישיים, נוצרת תחושת נפרדות. הוא דואג לעצמו, מתמקד ברצונותיו, ולפעמים מתקשה לשמוח בטובתו של האחר.

כאן נמצא גם עומק החטא של ההנאה מסעודתו של אחשורוש. חז"ל אמרו שאחת הסיבות לגזירה הייתה שישראל נהנו מסעודתו של אותו רשע [3]. בגמרא מתבאר שאחשורוש ערך את המשתה לאחר שחשב כי חשבון שנות הגלות הוכיח שלא תבוא עוד גאולה לישראל. הוא אף השתמש בכלי המקדש במהלך המשתה [4]. לא הייתה זו רק חגיגה מלכותית של עושר וכבוד, אלא ביטוי לתפיסה שלפיה תקוות הגאולה של ישראל אבדה, ומלכות אחשורוש היא המציאות הקבועה שעל פיה יש לחיות.

כאשר יהודים נהנו מסעודה שביטאה את התפיסה הזאת, התגלה פגם בחיבורם לתכלית המשותפת של עם ישראל. במקום לחיות מתוך ההכרה שהגלות היא מצב זמני ושהקב"ה מוביל את עמו לגאולה, הם נתנו מקום למבט הרואה את המציאות הגלויה כאילו היא התכלית עצמה. כך התחזקה תחושת הנפרדות, וכל אדם עלול היה לראות את עצמו כיחיד המנסה להסתדר בתוך ממלכת אחשורוש, במקום כחלק מעם שהקב"ה מנהיג אותו אל יעד אחד.

וזהו שורש טענתו של המן: „ישנו עם אחד מפוזר ומפורד”. עם ישראל לא איבד את אחדותו המהותית, אבל האחדות לא הייתה גלויה במידה הראויה. כאשר הפרטים אינם מרגישים את הקשר ביניהם, הם נראים כיחידים נפרדים שקל יותר לפגוע בהם. המן ביקש לנצל דווקא את הנקודה הזאת.

אולם כאשר הגזירה התפרסמה, התחולל שינוי עמוק. אסתר שלחה למרדכי את ההוראה: „לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי” [5]. לא נאמר רק שכל אדם יתפלל בביתו ויבקש להציל את עצמו. ההוראה הייתה לכנס את כולם, ליצור שוב מציאות של ציבור אחד, שבו כל אדם מבין שהצרה אינה רק צרתו הפרטית אלא צרת העם כולו.

ההתכנסות הזאת הייתה הרבה יותר מפעולה חיצונית. היא ביטאה חזרה אל השורש המשותף, אל ההכרה שכל ישראל קשורים זה בזה ושגורלם אינו נפרד. כאשר כל אחד מפסיק לראות רק את עצמו ומתחבר אל כלל ישראל, מתבטל הפירוד שעליו ביקש המן לבסס את כוחו. האנשים שהיו מפוזרים בין מדינות שונות, בעלי מעמדות שונים ודעות שונות, חוזרים להרגיש שהם חלק מעם אחד העומד לפני הקב"ה.

כאן מתגלה גם הסוד של מידת החסד. בדרך כלל אנו מגדירים חסד כמעשה של נתינה. אדם מסייע לחברו, נותן צדקה, מבקר חולה או מושיט עזרה למי שזקוק לו. אולם בספר „תומר דבורה” מלמד הרמ"ק שהכניסה לשורש מידת החסד מתחילה דווקא באהבת ה' ובדבקות בו [6]. לכאורה, מה הקשר בין אהבת ה' לחסד שבין אדם לחברו? הרי אלו שתי עבודות שונות. אלא שכאשר האדם אוהב את הקב"ה ומתחבר אל רצונו, הוא מתחיל להבין שכל הבריאה וכלל ישראל שותפים להגשמת אותה תכלית. מתוך כך הוא מרגיש שגם חברו שייך לאותו שורש, ושטובתו של הזולת אינה עניין חיצוני לו.

זהו ההבדל שבין חסד הנובע מחשבון אישי לבין חסד הנובע מאחדות פנימית. אדם יכול לעזור לאחר משום שהוא מצפה לקבל ממנו עזרה בעתיד, משום שהוא רוצה שיעריכו אותו או מפני שהוא מרגיש טוב עם עצמו לאחר הנתינה. גם במעשים כאלה יכולה להיות תועלת ממשית, אך אין זו עדיין שלמותה של מידת החסד. החסד העמוק יותר מתחיל כאשר האדם אינו רואה את הזולת כאדם נפרד שעליו להחליט אם כדאי לו לעזור לו, אלא כמי שקשור אליו בתפקיד המשותף של עבודת ה'.

מעתה מתיישבים דברי המדרש. החסד שעמד לישראל בימי המן לא היה מוכרח להתבטא דווקא במעשי נתינה מיוחדים שאינם מוזכרים במגילה. שורשו היה בעצם החזרה לאחדות, בהכרה שהם אינם יחידים נפרדים אלא עם אחד המקושר אל הקב"ה. כאשר חזרו להתחבר לשורש המשותף, חזר להתגלות בהם כוח החסד, ומתוך כך זכו לישועה.

וכאן אנו מבינים מדוע נקבעה מצוות משלוח מנות דווקא בפורים. המצווה אינה רק דרך להרבות שמחה לאחר הניצחון, אלא פעולה המנציחה את התיקון שהביא לניצחון. כאשר אדם שולח מנות לחברו, הוא מבטא במעשה את הקשר הפנימי ביניהם. הוא יוצא מן העיסוק בעצמו, חושב על הזולת ומגלה ששמחתו האישית אינה שלמה בלי שמחת חברו.

המן ביקש לנצל את הפירוד שבין ישראל, ואילו הישועה באה כאשר חזרו להיות עם אחד. משלוח המנות מנציח את הניצחון הזה, את ההכרה ששמחתו של יהודי אחד קשורה בשמחתו של יהודי אחר.

וזהו המסר המעשי של מצוות משלוח מנות. לא די בכך שנשלח מנות יפות ומכובדות. עלינו לשאול האם המעשה באמת מחזק את הקשר שבינינו. האם אנו זוכרים גם את מי שנמצא מחוץ למעגל החברים הקרוב שלנו? האם אנו מסוגלים להניח בצד מחלוקת ישנה וליצור מחדש קשר של קרבה? האם אנו רואים בשמחת פורים הזדמנות לשמח גם אדם שבמשך השנה כמעט איננו חושבים עליו?

כאשר משלוח המנות נעשה מתוך מחשבה כזאת, הוא הופך מפעולה חגיגית לגילוי של אחדות ישראל. אנו מזכירים לעצמנו שהעם היהודי אינו אוסף של אנשים נפרדים, אלא משפחה אחת בעלת תכלית משותפת. וככל שהקשר הזה מתחזק, כך אנו זוכים להמשיך בחיינו את אותו כוח של חסד ואחדות שעמד לישראל בימי מרדכי ואסתר.