כדי לעורר את הלב לרגש עז המביא לידי שירה, יש להקדים תחילה בסיפור שבחי ה' שבסופו יהפוך לשירה. התכלית הינה השירה, שהיא השילוב בין השכל לרגש. אין די בהכרה שכלית בגדלות ה', אלא הכרה זו צריכה לחלחל לתוך הלב, ולהפוך לחלק אינטגרלי ממהות האדם. ואכן במזמור הבא (שם קמז א) מופיעים הדברים בסדר הפוך, "הללויה כי טוב זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהלה". זמרה תחילה ואחר כך תהלה, ללמדנו ששלימות ה'טוב' היא דווקא בזמרה, למרות הנעימות שב'נאוה תהלה'.
ב. בהילול נאמר "הללי נפשי את ה'", ללא שיוך אישי. לעומת זאת בזמרה נאמר 'אזמרה לאלוקי', לאלוקים שלי. ההלל הינו טקסט קבוע של שבחי ה' המשותף לכלל כולו. לעומת זאת השירה הינה תוצאה של תחושה אישית, המשקפת את הרגש הסובייקטיבי של כל אדם בפני עצמו אל אלוקיו. לכל אחד יש מערכת יחסים משלו עם הבורא יתברך, וכל אחד חווה את חסדי ה' באופן שונה. לפיכך יש להקדים בהלל הכללי, ורק לאחר מכן להביע את השירה האישית.
ג. כשמדובר במזמורי תהלים, אין מדובר בשירה המנותקת מדברי ההילול והשבח, אלא הם עצמם היו מושרים בפי הלויים על הדוכן בבית המקדש. סביר להניח שקודם חיבר דוד המלך את המילים, ורק לאחר מכן הותאמה להן המנגינה [2]. אך מאותה שעה היא זו שעיצבה אך צורת ההבעה של המילים, ועל כן להלן היא מוזכרת לפני תוכן ההילול עצמו, כמובא לעיל (סוף תשובה א).
ד. לגבי ההילול נאמר "אהללה ה' בחיי", ואילו לגבי הזמרה נאמר 'בעודי'. אדם יכול להלל ולשבח רק בהיותו בחיים, כדברי דוד עצמו (תהלים קטו יז) "לא המתים יהללו י-ה, ולא כל יורדי דומה". לעומת זאת השירה נאמרת על ידי הבריאה כולה, וגם על ידי מין הדומם, כמפורט בפרק שירה [3]. אי לכך הזמרה איננה מוגבלת לתקופת חיי העולם הזה בלבד, אלא "אזמרה לאלוקי בעודי". כלומר, כל עוד נשמתי קיימת, וגם כאשר תימצא בגנזי מרומים לא תיפסק שירתה לעולם. משום שהשירה נצחית ונמשכת גם לאחר שנפסק ההלל, הרי היא מזוכרת לאחריו.
ה. בדומה לתשובה הקודמת, משמעות 'בעודי' היא, כל עוד רישומי ניכר בעולם. גם אחרי הסתלקות האדם מן העולם זכרו מונצח על ידי המעשים הטובים שעשה בחייו, או על ידי צאצאיו ההולכים בדרכיו הישרות. בזכות זאת נמשכת שירת חייו גם לאחר מותו.
ו. המילה 'בעודי' נגזרת משורש 'עוד'. ניתן אם כן לפרש את דברי הכתוב כפשוטם. לא זו בלבד שאהלל את ה', אלא גם אוסיף עוד לזמר לו.
ז. על דרך זו, אך במשמעות שונה. "אהללה ה' בחיי" על שהוא מחייה ומקיים אותי. בנוסף לכך "אזמרה לאלוקי בעודי", על ה'עוד'. כלומר, על הטובות והחסדים הנוספים שהוא גומל עמדי.
ח. כתוספת לתשובה הקודמת, דוד המלך מחבר מזמור זה נולד כנפל, ולא הוקצבו לו שנות חיים כלל. שבעים שנות חייו ניתנו לו במתנה מאדם הראשון שהיה אמור לחיות אלף שנים, וחי רק תשע מאות שלשים שנה בתורמו שבעים משנות חייו לדוד. על כך אמר, "אהללה ה' בחיי", תודה לך ה' על שנות חיי שניתנו לי במתנה.
ט. ההילול מיוחס לשם ה' של ארבע אותיות המורה על מידת הרחמים, "אהללה ה' בחיי", בעוד הזמרה מיוחסת לשם 'אלוקים' המורה על מידת הדין, 'אזמרה לאלוקי בעודי'. כדי להמתיק את מידת הדין אין די בדברי הלל, אלא יש צורך בזמרה.
[1] כלשון רש"י (שמות טו א), "אז ישיר משה, אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה". ספרי החסידות מפרשים בדבריו, כאשר הלב מתמלא ברגשות אושר ושמחה, הרי הוא עולה על גדותיו, והשירה פורצת ממנו מאליה.
[2] מסתבר שמלבד המילים חיבר דוד גם את המנגינה של כל מזמור. דוד מכונה "נעים זמירות ישראל" (שמואל ב' כג א), ומפרש רש"י שם, "אין ישראל משוררים במקדש אלא את שירותיו וזמירותיו". נראה כי השירות הן המילים, והזמירות הם הלחנים.
[3] אמנם בפשטות הכוונה היא לשירה מטאפורית, אך בבעלי חיים מצאנו גם שירה כפשוטה. נאמר על הפרות שנשאו את העגלה שעליה היה ארון העדות משדה פלשתים לבית שמש, "וישרנה [ושרו] הפרות בדרך" (שמואל א' ו יב).
