הצחוק - מוטיב מרכזי במחשבה היהודית

הצחוק, ואין הכוונה כאן ללעג, הוא בעיקרו ביטוי פיזי של שמחה. כדי לצחוק אנו צריכים להשתחרר, ולו באופן זמני, מכבלים מסוימים. הצחוק מבטא את היכולת שלנו להתעלות מעל הרגעי והחומרי. הוא מעיד על הצלחתנו להיחלץ ממצוקה ולחץ, בין אם אובייקטיבים ובין אם סובייקטיביים.

הצחוק הוא יסוד חשוב בעולמה של היהדות, משום שהוא ביטוי חיצוני לערך יהודי פנימי – הוא מעיד על הצלחת הצוחק להתעלות מבחינה רוחנית ולהתנער מכבלי ראיית המציאות בצורה דוגמטית. הצחוק מתיר לנו לזהות דבר מה אחר בשגרת יומנו. באמצעות הצחוק המציאות נצבעת בצבעים חדשים. הרע פתאום נתפס כבעל שורש חיובי. התפל זוכה בטעם. בשעמום מוחדרת חיות. כשאדם צוחק, הוא מגלה כי הוא לא קשור בעבותות לדברים גשמיים.

היחיד האחוז במידת הכעס אינו מצליח לצחוק. גם כשהוא עצוב הוא מבטא מידה טבעית, של כניעה לצד הבהמי, לתחושת האגו של מי שאינו זוכה מהמציאות למלוא ההכרה המגיעה לו. כשהוא צוחק הוא כבר משתחרר ומתגבר על הנטיות הטבעיות. צחוק במובן זה הוא לא דבר טבעי, כי אם התגברות על הטבע.

חיבור

בה במידה שהצחוק מעיד על שחרור ויכולת להתנתק קצת מה'אני' הגשמי, הוא מבטא יכולת להתחבר לדברים [1]