ויאמר ה' אל משה

"וַיֺּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֺקֵיכֶם. אֲנׅי ה' אֱלֺקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֺקׅים, אֲנׅי ה' אֱלֺקֵיכֶם" (במדבר טו לז-מא).

שאלה

לעומת הפועל 'אמור' המבטא לשון רכה, הפועל 'דבר' מבטא לשון קשה [1]. מדוע אם כן ציוה ה' את משה על מצות ציצית בלשון 'דבר אל בני ישראל', ולא 'אמור אל בני ישראל'? [2]

תשובות

א. ציווי זה כולל לא רק את מעשה המצוה, אלא גם את תכליתה של מצוה זו. "והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". משימה זו של זכירת כל מצוות התורה כל עת, ושמירת הלב והעינים בקדושה וטהרה, הינה משימה קשה ומורכבת ביותר, הדורשת ציווי תקיף בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.

ב.  מצות ציצית איננה חיוב גורף על כל אדם, אלא רק למי שלובש בגד של ארבע כנפות. אין חובה ללבוש בגד כזה כדי לקיים בו מצות ציצית. הדבר עלול לגרום לזילות בקיום המצוה, ועל כן יש לצוות עליה בלשון דיבור תקיף.

ג.  כאמור בתשובה הקודמת, אדם יכול לפטור את עצמו ממצוות ציצית על ידי עיגול אחת מכנפות בגדו, ואין איסור בדבר. אמנם בשעת כעס מעניש הקדוש ברוך הוא את מי שעושה תחבולות כדי להיפטר מן המצוה (מנחות מא א). יתכן שמשום עונש זה נאמר הציווי בלשון קשה כדיבור.

ד.  מצות ציצית אינה מתקיימת בשלימות בזמן הזה, משום שחוט התכלת אינו מצוי בידינו, עקב הקושי בזיהוי החלזון שמדמו מופקת התכלת. אף על פי כן יש לקיים את המצוה בחוטי הלבן לבדם, שכן התכלת אינה מעכבת את הלבן (שם לח א). כדי לחזק את חיוב הלבן גם בהעדר התכלת נאמר הציווי בלשון דיבור תקיף.

ה.  בדומה לתשובה הקודמת, גם בזמן שנודע סוד התכלת וניתן היה להשיגה, היתה השגתה כרוכה במאמץ רב ובדמים מרובים [3]. כדי לחזק את חיובה של מצוה זו למרות הקשיים הכרוכים בקיומה, ציותה עליה התורה במסר תקיף של דיבור.

ו.  המסר התקיף המודגש במצות ציצית, הינו קדימון לסיפור המחלוקת בין קורח ועדתו עם משה, שנכתב בתורה מיד לאחר פרשת ציצית. המדרש (תנחומא סימן ב) מבאר בטעמה של סמיכות פרשיות זו, שהלביש קורח את כל בני עדתו בטליתות העשויות כולן תכלת, ובאו לפני משה ושאלו אותו, האם טלית כזו חייבת בציצית? השיב לו משה היא חייבת. לגלג קורח על דבריו ואמר, אם טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, כיצד יתכן שארבעה חוטים יפטרו אותה? כדי למנוע טענות מעין אלו, נאמרה מצות ציצית בדיבור חד משמעי, יש לקיים מצוה זו ככתבה וכלשונה, ללא שום פלפולי סרק מכל סוג שהוא.

ז.  פרשת ציצית נכתבה בתורה לאחר סיפור מעשה המקושש, שהתחייב מיתה משום שחילל את השבת. לאחר זלזול כזה באיסור שבת החמור שהינו אחד מעשרת הדברות, על אחת כמה וכמה שיש להזהיר בתוקף כל מצות ציצית שקלה בהרבה מאיסורי שבת.

ח.  בדומה לתשובה הקודמת, לפני פרשת המקושש נכתב בתורה עונש חטא עבודה זרה. לאחר הזכרת שתי עבירות חמורות כעבודה זרה וחילול שבת, מזהירה התורה בתוקף על מצות ציצית הנראית כקלה הרבה יותר, כדי להדגיש את חשיבותה שאינה נופלת ממצוות חמורות ממנה [4].

ט.  שנינו במדרש (ספרי זוטא במדבר שם): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי, מגיד שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצוות, וכל הרגיל בה כאלו קיים כל המצות כולן". המשקל הכבד של מצוה זו, מחייב אזהרה תקיפה ונוקבת.

י.  לכשנתבונן בלשון הציווי על מצוה זו, נמצא שהוא מורכב משתי סגנונות הביטוי גם יחד. תחילה "ויאמר ה' אל משה לאמר", שהיא לשון רכה של אמירה. לאחר מכן "דבר אל בני ישראל" בלשון קשה של דיבור, ושוב "ואמרת אליהם" בלשון רכה. זאת בניגוד לציווי על מצוות נסכים והפרשת חלה הקודמות לפרשת ציצית, שפותחות בלשון דיבור, "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת עליהם" (במדבר טו א-ב, יז-יח), וכלשון הכתובים במקומות רבים. לפי זה ביחס למצוות אחרות נאמר הציווי של מצות ציצית ברכות, ולשון הדיבור הקשה המופיעה בה עטופה משני צידיה בלשון רכה של אמירה.

[1] כדברי הספרי (בהעלותך פיסרא צט): אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה, וכן הוא אומר (בראשית מב ל) "דיבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות", "וידבר העם באלוקים ובמשה" (במדבר כא ה). הא אין דיבור בכל מקום אלא לשון קשה. ואין אמירה בכל מקום אלא תחנונים. וכן הוא אומר (בראשית יט ז) "ויאמר אל נא אחי תרעו", "ויאמר שמעו נא דברי (במדבר יב ו). וכן שנינו במכילתא (יתרו פרשה ב): "כה תאמר לבית יעקב" (שמות יט ג), אמור בלשון רכה, אמור ראשי דברים לנשים. "ותגיד לבני ישראל" (שם), ותדקדק עמהם ואמור להם.

[2] אמנם בהרבה מצוות לשון הציווי היא 'דבר אל בני ישראל', אך לפעמים נצטווה גם בלשון 'אמור' (ויקרא כא א), ובמקומות רבים בלשון 'ואמרת'.

[3] כדברי הברייתא (מנחות מד א): חלזון זה גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעים תכלת, לפיכך דמיו יקרים.

[4] יתר על כן, רש"י (במדבר שם) מביא בשם רבי משה הדרשן: למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה, לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצוות. וכן הוא אומר (נחמה' ט יג - טו), "ועל הר סיני ירדת, ותתן לעמך תורה ומצוות, ואת שבת קדשך הודעת להם. ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצוות, שנאמר "ועשיתם את כל מצוותי".