אמנם נס קריעת ים סוף היה גדול וכביר, ובפרט בהיותו מלווה בראיית ישראל את המצריים מתים על שפת הים. אך מדוע דווקא מנס הגיעו ישראל ליראת שמים ולאמונה בה' ובמשה? וכי לא היה די להם בעשר המכות שהביא ה' על המצרים כדי להיווכח בכוחו וגבורתו ולהתיירא ממנו, ולהאמין בו ובמשה נביאו [1]
א. היו בין בני ישראל רשעים רבים שנטמעו בתרבות מצרים, ולא הזדהו עם בשורת הגאולה. חז"ל דורשים מהכתוב (שמות יג יח) "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שרק אחד מחמישה מהם יצא ממצרים, וכל היתר מתו במכת חושך (מכילתא מסכתא דפסחא פרשה יב) [2]. רק עשרים האחוזים שנותרו והגיעו למעמד קריעת ים סוף, היו שלמים ביראתם ואמונתם. לפיכך רק עתה ניתן לומר באופן גורף על כל עם ישראל, "וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
ב. שלש פעמים מוזכר בכתוב זה שם ה' של ארבע אותיות, שם המורה על מידת הרחמים [3]. עד עתה ראו ישראל את גבורת ה' בעשר המכות שהביא על המצריים בכח מידת הדין, ואילו עתה בראותם את ישועת ה' התעלתה אמונתם לרמה חדשה, והאמינו גם במידת הרחמים.
ג. במיוחד נכונים הדברים לאור העובדה, שמצד מידת הדין לא היו ישראל ראויים לאותו הנס. כאשר עברו ישראל בים סוף, ביקש שרו של ים להטביעם בתוכו כשם שהטביע את המצרים, בטוענו לפני הקדוש ברוך הוא, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. עם כל זאת נהג עמהם ה' במידת הרחמים, וציוה את הים להיבקע מפניהם.
ד. במכות מצרים ראו אמנם בני ישראל את תוצאת ידו הגדולה של ה', אך לא את האלוקות עצמה. לעומת זאת בקריעת ים סוף ראו ישראל את השכינה. חז"ל דורשים מהאמור בשירת הים (שמות טו ב) "זה א-לי ואנווהו", ראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל בנבואתם (מכילתא מסכתא דבחדש פרשה ג).
ה. אמנם גם במצרים האמינו ישראל בה', אך קושי השעבוד מנע מהם להפנים אמונה זו בעומק ליבם, ככתוב (שם ו ט) "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". בעודם נתונים תחת לחץ כבד כל כך, לא היתה בידם היכולת הנפשית להתבונן בעומק האמונה, על כל צדדיה התיאולוגיים והפילוסופיים. רק לאחר שסר מהם האיום של המצריים בראותם אותם מתים על שפת הים, נפנה ליבם להתמקד בהשגת אמונה שלימה ומוחלטת.
ו. עשר מכות מצרים נועדו לשכנע את פרעה ועמו על במלכות ה' בעולם, והשגחתו הפרטית על נבראיו, ולא את בני ישראל. לעומת זאת קריעת ים סוף ועשרת הניסים שהתלוו אליה (ראה אבות פרק ה משנה ד) [4], נועדו לחזק את אמונת ישראל בה', ומשום כן רק באותה שעה הגיעו לדרגת האמונה העליונה ביותר. אמנם אותות המטה שהפך לנחש, והמים שהפכו לדם, ויד משה שהצטרעה כשלג, נועדו לעיני בני ישראל, ואכן נאמר (שם ד לא) "ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם", אך לא היתה זו עדיין אמונה שלימה בישועת ה', אלא רק באמיתות שליחותו של משה, כדברי ה' אל משה (שם פסוק ה), "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלוקי אבותם, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". מנגד, האמונה שהגיעו אליה ישראל בקריעת ים סוף לא היתה מוגבלת לפרט מסויים, אלא היתה אמונה גורפת במלכות ה' בעולם ובאמיתות נבואתו של משה, ככתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
ז. ישנן דרגות ורמות שונות באמונה. גם במצרים האמינו ישראל בישועת ה', ובפרט בליל יציאת מצרים, בהם סיכנו ישראל את עצמם, וקראו תגר על העבודה הזרה של מצרים שהיתה טלה, בשוחטם אותו לעיניהם ללא מורא. ולא זו בלבד, אלא גם עשו זאת בפרסום רב, ומשחו את דמו על משקוף ומזוזות בתיהם. גם היציאה בחפזון ללא הכנת צידה לדרך העידה על אמונתם בה' שסיפק להם את צרכיהם במדבר. אך אחר ככלות הכל התגשמות כל תקוותיהם לא נגמרה אלא בראותם את מצרים מתים על שפת הים. רק אז נוכחו בהסרה מוחלטת של האיום שריחף מעליהם כל שנות הגלות המרה. באותה שעה ראו באופן מוחשי את ידו הגדולה של ה', והגיעו לפסגת האמונה.
ח. הדרגה העליונה של האמונה לה זכו ישראל על הים, מצאה את ביטויה בשירת הים. האמונה שהתעוררה בליבם קודם לכן בעקבות האותות והמופתים ועשר המכות שהביא ה' על מצרים, לא היתה בעוצמה שיש בה כדי להביא לידי שירה. רק כאשר האמונה ממלאת את הלב עד שהוא עולה על גדותיו, פורצת השירה החוצה [5].
ט. במכות מצרים לא עמדה אמונת ישראל במבחן. מלכתחילה הפלה ה' בינם לבין המצרים, והמכות לא איימו עליהם כלל. מה שאין כן בקריעת ים סוף, שאותם מים שהטביעו את המצרים איימו תחילה גם על ישראל. הים לא נבקע לפניהם עד שלא נכנסו לתוכו, כמצות ה' למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו". באותה שעה לא היה להם די באמונתם הקודמת, וכדי להיכנס אל תוך הים היה עליהם להתחזק מחדש באמונה בה', שיציל אותם מהמים המאיימים להטביעם. לזאת יקרא אמונה אמיתית.
י. לכאורה יש סתירה פנימית בדברי הכתוב האמור. מצד אחד "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ומצד שני ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אם ראו בחוש את ידו הגדולה של ה', למה היה להם צורך באמונה? הלא בפשטות אמונה אינה אלא בדבר שאינו גלוי לעין, ואין לנו הוכחה ברורה לאמיתותו, ולא בדבר המושג בחוש. תשובת הדבר, גם לאחר שנוכח אדם במציאות ה' עדיין עליו לדבוק בדרך האמונה, ולעבוד אותו לא מתוך הכרת השכל בלבד, אלא גם מתוך אמונה בגדלותו האין הסופית, שהיא הרבה מעבר להשגה האנושית. אמונה שלאחר ראיה הינה דרגת אמונה עליונה יותר, ואליה הגיעו ישראל רק במעמד קריעת ים סוף.
יא. אמונת ישראל בה' על הים היתה מתוך יראה, כעולה מדברי הכתוב "וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו". היראה מיוחסת למידת הדין, בעוד האהבה מיוחסת למידת הרחמים. בדרך כלל עבודת ה' מאהבה נחשבת למדרגה מעולה יותר מאשר עבודה מיראה. לפי זה מבחינה מסויימת היה באמונה זו גירעון לעומת אמונתם בשעת יציאתם מצרים שהיתה מאהבה [6], כעולה מדברי הנביא (ירמיה ב ב) "כה אמר ה', זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", שלדברי המפרשים הכוונה היא לאמונת ישראל בה' בהסכמתם לצאת ממצרים ללא הכנה מוקדמת.
יב. יתכן שהחידוש באמונה שבקריעת ים סוף התבטא בפורפורציה הנכונה של יחסם לה' ולמשה. בכל הניסים של עשר מכות מצרים היו ישראל מודעים יותר לחלקו של משה בעשיית מופתים אלו. הוא זה ששלט על זמנה של כל מכה, והודיע מראש לפרעה מתי תתחיל ומתי תסתיים. כמובן שהאמינו בכך שכל כוחו של משה נובע מהיותו שליחו של הקדוש ברוך הוא, אך מכל מקום אדם יראה לעינים, וכלפי חוץ נראה שמשה הוא המחולל את הניסים הללו[7]. רק עתה בקריעת ים סוף, כשאמר ה' אל משה "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד טו), הבינו בני ישראל שכל הניסים המתרחשים להם הם מיד ה' הגדולה, וכל כוחו של משה הוא מהיותו עבד ה' והתבטלותו אליו. הוא שנאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
[1] אמנם אמונת ישראל בה' התגלתה עוד טרם יציאתם ממצרים. כאשר משה ואהרן אספו את זקני ישראל לבשר להם על הגאולה, ולעשות לפניהם את האותות והמופתים אשר ציוה ה' לעשותם, נאמר (שמות ד לא) "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל, וכי ראה את עניים, ויקדו וישתחוו". אך אמונה זאת ידעה עליות ומורדות. כאשר חזר משה על הבטחת ה' להוציאם ממצרים ולהביאם אל הארץ המובטחת, נאמר (שם ו ט) "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה". כמו כן אף בתחילה לא מוזכרת היראה אלא האמונה, ורק אמונה בה' ולא במשה.
[2] ויש אומרים שאחד מחמישים עלה, ויש אומרים אחד מחמש מאות (מכילתא שם).
[3] גם הביטוי 'היד הגדולה מורה על חסד ורחמים. כידוע שבע מידות הן, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. מידות אלו מרומזות בכתוב (דברי הימים א' כט יא) "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה", ונמצא ש'גדולה' היא כנגד מידת החסד.
[4] במשנה עצמה לא מפורטים ניסים אלו, וכמה שיטות נאמרו בענין זה. הילקוט מעם לועז מפרט את הניסים השונים העולים מכלל השיטות, ואלו הם: א. כל המימות שבעולם נבקעו בשעה שנבקע הים, ואף מי תהום והמים שבעננים, ומים שבכלים. ב. ים סוף נבקע לשנים עשר שבילים, וכל שבט עבר בשביל משלו. ג. המים הקיפו אותם כאוהל מכל צדדיהם וכן מעליהם, ד. קרקעית ים סוף היתה יבישה לגמרי, כאילו לא היו עליה מים מעולם. ה. אף שכאמור התייבשה קרקעית הים לגמרי, לא נעשתה לגוש אחד, אלא הפכה לרצפת פסיפס מפוארת, העשויה שורות שורות של אריחי שיש. ו. מחיצות המים שהבדילו בין שביל לשביל היו שקופות וצלולות כאבני ספיר ויהלומים, והיה כל שבט יכול לראות דרכן את שאר השבטים. ז. משני צידיו של כל שביל הצמיח להם ה' עצי פרי, וכאשר היו התינוקות שבהם מבקשים אוכל, היתה אמו מושיטה את ידה וקוטפת עבורו פרי. כמו כן צמחו שם מיני בשמים כדי שלא יסבלו ישראל מהריח הבלתי נעים של הים. ח. מתוך מי הים המלוחים נבעו לישראל מעיינות של מים מתוקים, כדי שיוכלו להרוות בהם את צמאונם. ט. למרות שאצל אשה מעוברת יש סיכון להפלה בעקבות אירוע טראומטי, שום אשה לא הפילה את עוברה באירוע הדרמטי של קריעת ים סוף. י. אף שקרקעית הים הולכת ומעמיקה ככל שהיא מתקרבת למרכזו, התיישרה לפני בני ישראל כל הקרקע בה עברו, ולא היו צריכים להתאמץ בירידתם אל הים ובעלותם ממנו. יא. כל מעיינות המים המתוקים ששתו מהם ישראל קפאו על מקומם באויר לאחר שסיימו את שתייתם, ולא נשפכו על הארץ כדרכם. יב. אפילו הזקנים והמוגבלים יכלו ללכת בזריזות בתוך הים, מבלי שיעכבו את הליכת האחרים. גם החושך והפחד מהמצרים לא עיכב אותם. יג. מי הים שמשני צידי השבילים בהם עברו בני ישראל התנשאו לגובה רב, עד שנראו לעיני כל האומות העולם בכל קצוות הארץ. יד. בקרקעית הים צמחו ירקות שונים ששימשו למאכל לבהמות ישראל.
[5] אמנם שנינו במכילתא (מסכתא דשירה פרשה א) שקדמה לשירה זו השירה ששרו בני ישראל בליל ט"ו ניסן שבו אירעה מכת בכורות, מכל מקום מבואר שם ששירת הים היתה מיוחדת במינה, ואמרו אותה ישראל מתוך רוח הקודש ששרתה עליהם.
[6] כך נראה גם מהמשבר האמוני שפקד אותם בראותם את המצרים רודפים אחריהם, והביא אותם לומר למשה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים וגו', טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר". אם היתה אמונתם נובעת מאהבה ולא מיראה, היתה ודאי גוברת על יראתם מהמצרים, ולא היו מגיעים לידי השמעת דברים קשים כאלו באזני משה.
[7] הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' מרחיק לכת אף יותר מכך, וכותב שעד עתה היה מקום לבני ישראל לחשוב שמשה השתמש בכישוף בחוללו את כל הניסים במצרים. רק בקריעת ים סוף נוכחו לדעת שיד ה' בגדולה עשתה כל זאת. כדברי חז"ל, כל אחד מהמצרים נענש שם כפי דרגת רשעותו. הכשרים שבהם טבעו מיד ללא יסורים, ועליהם נאמר "צללו כעופרת במים אדירים". הבינונים סבלו מעט ולא טבעו מיד, ועליהם נאמר "ירדו במצולות כמו אבן", ואילו הרשעים שבהם היטלטלו זמן רב כקש על פני המים עד שטבעו, ועליהם נאמר "תשלח חרונך יאכלמו כקש". לדיוק כזה של מידת הדין יכולה להגיע רק יד ה'.
