יציאת מצרים | מהשעבוד לגאולה

מירידת יעקב למצרים ועד תחילת השעבוד

ראשיתו של הסיפור בירידת יעקב אבינו ובני משפחתו למצרים. בעקבות שנות הרעב בארץ כנען והעלייה לגדולה של יוסף הצדיק, ירדו יעקב ובניו למצרים והתיישבו בארץ גושן. פרעה קיבל אותם ברצון, בין השאר בזכות מעמדו של יוסף, שהציל את מצרים מן הרעב וניהל את כלכלתה בשנות המשבר.

בתחילה היו בני ישראל משפחה קטנה יחסית, אך במשך הדורות התרבו מאוד, כפי שמתארת התורה: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז).

לאחר מות יוסף ואחיו קם במצרים מלך חדש, והתורה מדגישה: "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף" (שמות א, ח). המלך החדש ראה בהתרבות בני ישראל סכנה לשלטונו, וחשש שבשעת מלחמה הם יצטרפו לאויבי מצרים. מתוך חשש זה החליט לפעול נגדם ולצמצם את כוחם.

תחילה הטיל פרעה על בני ישראל עבודות קשות, והם נאלצו לבנות את ערי המסכנות פיתום ורעמסס. אולם במקום שהשעבוד יביא להיחלשותם, התרחש ההפך:

גזרות פרעה – הניסיון לפגוע בעתידו של עם ישראל

כאשר ראה פרעה שעבודת הפרך אינה משיגה את מטרתה, הוא החריף את גזרותיו. תחילה ציווה על המיילדות העבריות להמית את הבנים הנולדים, אך הן יראו את האלוקים ולא קיימו את פקודתו. לאחר מכן פרסם פרעה גזרה חמורה יותר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב).

גזרה זו לא כוונה רק לפגוע בבני ישראל החיים באותה שעה, אלא גם בעתידו של העם. פרעה ביקש לשלוט לא רק בגופם של העבדים, אלא גם בהמשך קיומם וביכולתם להתרבות ולהתפתח.

דווקא בתוך המציאות הקשה הזאת בולטת גבורתן של נשים שפעלו באומץ ובמסירות. המיילדות לא נשמעו לציווי האכזרי, ואילו יוכבד ומרים פעלו להצלת משה התינוק. גם בת פרעה, שמצאה את התינוק בתיבה על שפת היאור, בחרה להצילו ולגדלו בביתה.

יש כאן נקודה מיוחדת: בשעה שפרעה ניסה למנוע את צמיחתו של הדור הבא, התגלגלו המאורעות כך שמי שעתיד להנהיג את הגאולה ניצל דווקא בזכות אותן פעולות של מסירות ואומץ, ואף גדל בביתו של פרעה עצמו.

הסיפור מלמד שכוחו של שלטון, גדול ככל שיהיה, אינו מבטל את ההשגחה האלוקית. גם כאשר נראה שהמציאות כולה פועלת נגד עם ישראל, יכולים מהלכים גדולים להתחיל ממעשים קטנים של אנשים הבוחרים לעשות את הדבר הנכון. [2]

לידתו של משה רבנו – תחילת הישועה בתוך החושך

משה רבנו נולד בתקופה שבה גזרת השלכת הבנים ליאור איימה על כל משפחה בישראל. אמו הסתירה אותו במשך שלושה חודשים, וכאשר לא יכלה עוד להצפינו, הניחה אותו בתיבה בין קני הסוף שעל שפת היאור.

בת פרעה מצאה את התיבה, ריחמה על התינוק והחליטה לגדלו. מרים, שעמדה מרחוק לראות מה ייעשה בו, הציעה להביא לו מינקת מן העבריות, וכך הוחזר משה אל אמו לתקופת ינקותו.

משה גדל בבית המלוכה, אך לא ניתק את עצמו מאחיו. התורה מספרת שכאשר גדל, יצא לראות בסבלות בני ישראל, וכשראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב להגנתו. בעקבות המאורע נאלץ לברוח ממצרים, הגיע לארץ מדיין, נשא את ציפורה בת יתרו והחל לרעות את צאן חותנו.

במבט ראשון, נראה היה שמשה התרחק מן המקום שבו התרחש השעבוד. אולם דווקא במדבר, הרחק מארמון פרעה, עתיד היה לקבל את השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים.

כך מתברר שהגאולה אינה מתחילה בהכרח במקום שבו האדם מצפה לראות אותה. משה, שגדל בבית המלוכה ונאלץ להימלט ממנו, הוכן במהלך חייו לתפקידו הגדול: לעמוד מול פרעה, להנהיג את ישראל וללוות אותם בדרך מן העבדות אל החירות. [3]

זעקת בני ישראל – והבטחת הגאולה

במשך שנות השעבוד הלך סבלם של בני ישראל וגבר. התורה מתארת את זעקתם: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב, כג).

מיד לאחר מכן נאמר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב, כד).

הגאולה הייתה קשורה לברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם האבות. כבר בברית בין הבתרים הודיע ה׳ לאברהם אבינו שזרעו יהיה גר בארץ לא לו, יעבור תקופה של עינוי ושעבוד, ולבסוף יֵצא ממנה ברכוש גדול.

כאשר התגלה הקדוש ברוך הוא למשה בסנה הבוער, הוא הודיע לו שהגיע הזמן להתחיל בתהליך הגאולה: "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי... וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם" (שמות ג, ז–ח).

שליחות משה – מדוע הגאולה לא הגיעה מיד?

משה רבנו נשלח יחד עם אהרן אחיו אל פרעה, כדי לדרוש ממנו לשלח את בני ישראל. אולם פרעה סירב להכיר בסמכותו של הקדוש ברוך הוא והשיב: "מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל" (שמות ה, ב).

לא זו בלבד שפרעה סירב, אלא שהוא אף הכביד את העבודה. עד אותה שעה קיבלו בני ישראל תבן לצורך הכנת הלבנים, ואילו מעתה נדרשו לאסוף אותו בעצמם, בלי להפחית ממכסת הלבנים שהוטלה עליהם.

בני ישראל, שקיוו כי שליחותו של משה תביא הקלה לסבלם, מצאו את עצמם במצב קשה עוד יותר. גם משה פנה אל הקדוש ברוך הוא ושאל מדוע מאז שהחל בשליחותו הורע מצבו של העם.

התורה אינה מסתירה את הקושי הזה. היא מלמדת שתהליך הגאולה לא התפתח באופן פשוט ומהיר, ושגם לאחר שניתנה הבטחה ברורה לישועה, נותרו תקופות של קושי וחוסר ודאות.

אפשר ללמוד מכאן יסוד חשוב: העובדה שאדם החל ללכת בדרך נכונה אינה מבטיחה שכל המכשולים ייעלמו מיד. לעיתים דווקא תחילתו של שינוי משמעותי מלווה בהתנגדות ובקשיים. אין בכך הוכחה שהדרך אינה נכונה, אלא צורך בסבלנות ובהתמדה עד שתתגלה התוצאה. [5]

ארבע לשונות של גאולה – תהליך השחרור בשלבים

לאחר שמשה התלונן על החמרת השעבוד, הבטיח הקדוש ברוך הוא לבני ישראל את גאולתם בלשונות מיוחדות: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם" (שמות ו, ו–ז).

ארבע הלשונות הללו מלמדות שהגאולה אינה רק פעולה אחת של שחרור, אלא תהליך בעל כמה שלבים.

"והוצאתי" – היציאה מן הסבל והתחלת השחרור מן השעבוד.

"והצלתי" – ההצלה מעבודת המצרים ומן הכפיפות לשלטונם.

"וגאלתי" – הגאולה המופלאה שבאה בכוחו של הקדוש ברוך הוא, ביד חזקה ובשפטים גדולים.

עשר המכות – לא רק עונש, אלא גילוי מלכות ה׳

לאחר שפרעה סירב לשלח את בני ישראל, החל הקדוש ברוך הוא להכות את מצרים בעשר מכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות.

כל מכה פגעה במצרים בדרך אחרת. היאור, שנחשב מקור מרכזי לחיים ולשגשוג במצרים, הפך לדם. הארץ התמלאה בצפרדעים ובכינים, בעלי החיים נפגעו, מחלות קשות התפשטו, הברד והארבה השחיתו את הצומח, והחושך כיסה את הארץ. לבסוף באה מכת בכורות, שהביאה לשבירת התנגדותו של פרעה.

אולם עשר המכות לא נועדו רק להכאיב למצרים או לאלץ את פרעה לשחרר את ישראל. התורה מדגישה שוב ושוב שמטרתן הייתה לגלות את כוחו ואת שליטתו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

במכת דם נאמר: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳" (שמות ז, יז). במכת ערוב נאמר: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח, יח). ובמכת ברד נאמר: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ"

ליל הגאולה – מקרבן הפסח ועד מכת בכורות

לקראת המכה האחרונה נצטוו בני ישראל להתכונן ליציאתם ממצרים. בראש חודש ניסן נאמר למשה ולאהרן על קביעת החודש הראשון ועל מצוות קרבן הפסח. בני ישראל נצטוו לקחת שה לקרבן, לשחוט אותו בארבעה עשר בניסן ולתת מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות של פתח הבית.

באותו לילה אכלו בני ישראל את קרבן הפסח עם מצות ומרורים, כשהם מוכנים ליציאה. התורה מצווה: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַה׳" (שמות יב, יא).

ההכנה הזאת ביטאה את המעבר הקרוב מן השעבוד אל החירות. במשך דורות היו בני ישראל כפופים לרצון המצרים, ועתה הם עומדים לצאת לדרך חדשה מכוח ציוויו של הקדוש ברוך הוא.

בחצות הלילה היכה ה׳ את בכורי מצרים, מבכור פרעה ועד בכור השפחה, ובבתי המצרים נשמעה צעקה גדולה. פרעה, שסירב פעם אחר פעם לשלח את ישראל, קרא למשה ולאהרן והורה להם לצאת מן הארץ.

היה זה רגע המפנה הגדול. אותו שליט שגזר על בני ישראל גזרות קשות וניסה למנוע את יציאתם, הוא עצמו נאלץ עתה לבקש מהם לעזוב את מצרים.

מכת בכורות המחישה את משמעות דברי הקדוש ברוך הוא לפרעה בראשית שליחותו של משה:

יציאת מצרים – הרגע שבו הפכו העבדים לבני חורין

לאחר מכת בכורות החלו בני ישראל לצאת ממצרים. התורה מתארת שהמצרים מיהרו לשלחם מן הארץ, מחשש שהמכות יימשכו. בני ישראל לקחו עמם את בצקם בטרם הספיק להחמיץ, וכך נאפו המצות שהפכו לסמל הגאולה.

חשוב להבחין בין המאורעות שהתרחשו בלילה לבין היציאה בפועל. בליל חמישה עשר בניסן אירעה מכת בכורות, ופרעה נכנע ונתן רשות לבני ישראל לצאת. יציאתם הגלויה ממצרים הייתה ביום חמישה עשר בניסן, כפי שנאמר: "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם" (במדבר לג, ג).

התורה מדגישה: "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה׳ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם" (שמות יב, נא).

בני ישראל לא ברחו כעבדים המנסים להסתתר מפני אדוניהם, אלא יצאו בגלוי, כאשר המצרים עצמם ראו את יציאתם. כך נשלמה ההבטחה שניתנה לאבות, והמשפחה שירדה למצרים הפכה לעם היוצא לדרכו העצמאית.

התורה מכנה את אותו לילה

קריעת ים סוף – סיומו של השעבוד

לאחר יציאת בני ישראל ממצרים הוביל אותם הקדוש ברוך הוא בדרך המדבר. עמוד ענן הנחה אותם ביום, ועמוד אש האיר להם בלילה. אולם כעבור זמן קצר התחרט פרעה על שחרורם, אסף את צבאו ויצא לרדוף אחריהם.

כאשר ראו בני ישראל את צבא מצרים מתקרב, הם נבהלו מאוד. לפניהם היה הים, מאחוריהם המצרים, ולכאורה לא הייתה להם דרך להימלט. חלק מן העם התלונן על משה ושאל מדוע הוציא אותם ממצרים כדי למות במדבר.

משה רבנו השיב להם: "אַל תִּירָאוּ, הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה׳ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם" (שמות יד, יג). לאחר מכן נצטוו בני ישראל להתקדם, ומשה נטה את ידו על הים.

אז התרחש אחד הניסים הגדולים בתולדות ישראל. הים נבקע, בני ישראל עברו בתוכו ביבשה, והמים היו להם חומה מימינם ומשמאלם. כאשר ניסו המצרים לרדוף אחריהם, שבו המים למקומם וכיסו את חיל פרעה.

התורה מתארת את התוצאה: "וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם" (שמות יד, ל). ומיד לאחר מכן נאמר:

מיציאת מצרים לקבלת התורה – מה הייתה מטרת הגאולה?

סיפור יציאת מצרים מעורר שאלה יסודית: מדוע היה צורך בכל התהליך הארוך של השעבוד, עשר המכות, יציאת מצרים וקריעת ים סוף? האם מטרת הגאולה הייתה רק להעניק לבני ישראל חיים חופשיים יותר?

כבר בתחילת שליחותו של משה אמר לו הקדוש ברוך הוא: "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שמות ג, יב). כלומר, יציאת מצרים נועדה להוביל את בני ישראל אל הר סיני, שבו יקבלו את התורה וייכנסו לברית עם הקדוש ברוך הוא.

הקשר הזה מלמד שהחירות שקיבלו בני ישראל אינה מטרה העומדת בפני עצמה. היא אפשרה להם להשתחרר משליטתו של פרעה כדי לחיות על פי רצון ה׳, לקיים את מצוותיו ולהיות עם קדוש.

משום כך, כאשר הגיעו בני ישראל להר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד).

המילים

מה אפשר ללמוד מתהליך הגאולה לחיים שלנו?

סיפור יציאת מצרים אינו נועד להישאר רק בזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. התורה מצווה אותנו לזכור אותו ולספר עליו לדורות הבאים, משום שהיסודות שהתגלו בו נוגעים גם לעבודת האדם בחיי היום־יום.

ראשית, הוא מלמד אותנו שגם כאשר המציאות נראית קשה וחסרת מוצא, אין להתייאש. בני ישראל היו נתונים לשלטון מצרי חזק, והדרך לשחרור נראתה רחוקה מאוד. ובכל זאת, הגיע הרגע שבו המציאות השתנתה מן הקצה אל הקצה. אין פירוש הדבר שכל קושי יסתיים בדרך נס גלויה, אך הוא מזכיר לנו שהאפשרויות העומדות לפני האדם אינן מוגבלות תמיד למה שהוא מסוגל לראות באותה שעה.

שנית, הגאולה מלמדת על חשיבותה של התמדה. משה רבנו לא חדל משליחותו גם כאשר פרעה סירב, כאשר העבודה הוכבדה וכאשר בני ישראל עצמם התקשו לשמוע את בשורת הגאולה. מכאן ניתן ללמוד שגם כאשר אדם מנסה לתקן את דרכו ונתקל בקשיים, אין עליו לראות בכל מכשול סיבה לוותר.

שלישית, סיפור יציאת מצרים מלמד שהחירות היא גם אחריות. בני ישראל לא יצאו ממצרים כדי לחיות ללא מטרה, אלא כדי לקבל את התורה ולבנות חיים של אמונה, קדושה וחסד. גם האדם בן זמננו נדרש לשאול כיצד הוא משתמש בחירות שניתנה לו, והאם בחירותיו מקרבות אותו אל הערכים שבהם הוא מאמין.

ולבסוף, יציאת מצרים מלמדת אותנו להכיר טובה. בליל הסדר איננו מסתפקים בידיעה שאבותינו יצאו ממצרים, אלא מספרים את הסיפור מחדש, מתבוננים בכל שלבי הגאולה ומודים לקדוש ברוך הוא על חסדיו. ככל שאדם זוכר טוב יותר את הקושי שממנו נושע, כך הוא מסוגל להעריך יותר את הטובה שקיבל.

מדוע אנו מספרים את כל סיפור השעבוד ולא רק את רגע הגאולה?

בליל הסדר קבעו חכמים שיש לספר את יציאת מצרים בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (משנה פסחים י, ד). אין מתחילים רק מן הרגע שבו יצאו בני ישראל לחירות, אלא חוזרים אל השעבוד ואל המציאות הקשה שקדמה לו.

הגמרא במסכת פסחים (קטז ע"א) מביאה שתי דרכים להבין את הגנות שבה פותחים את הסיפור. לדעת שמואל, מתחילים באמירת "עבדים היינו לפרעה במצרים", ובכך מזכירים את השעבוד הגופני. לדעת רב, מתחילים בכך שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, ומדגישים את השינוי הרוחני שהוביל אותם לאמונת ה׳.

הרמב"ם פוסק שיש לכלול בסיפור את שני המהלכים: את המעבר מן השעבוד לחירות ואת המעבר מעבודת אלילים לאמונה בה׳ (הלכות חמץ ומצה פרק ז, הלכה ד).

שתי הדרכים משלימות זו את זו. הגאולה אינה רק שחרורו של הגוף, ואינה רק שינוי בהשקפת העולם. היא תהליך שבו עם ישראל יוצא ממקום של שעבוד ומגיע לחיים של אמונה, תורה ומשמעות.

כאשר מספרים את הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, מבינים שהחירות אינה דבר המובן מאליו. היא מתנה גדולה המחייבת אותנו להכיר בחסדי ה׳, לזכור את עברנו ולשמור על הדרך שלשמה נגאלנו. [12]

העיקר שצריך לזכור

יציאת מצרים הייתה תהליך שלם שהחל בשעבוד קשה, נמשך בזעקת בני ישראל ובשליחותו של משה רבנו, והגיע לשיאו בעשר המכות, במכת בכורות, ביציאה ממצרים ובקריעת ים סוף.

כל שלב בתהליך גילה יסוד נוסף. השעבוד הראה את עומק המצוקה שממנה נזקקו ישראל להיגאל, עשר המכות גילו את מלכות ה׳ ואת השגחתו בעולם, יציאת מצרים העניקה לעם את חירותו, וקריעת ים סוף חיזקה את אמונתו והשלימה את ההצלה מן האיום המצרי.

אך מעל הכול, סיפור הגאולה מלמד שהקדוש ברוך הוא לא הוציא את ישראל ממצרים רק כדי לשחררם מעבדות, אלא כדי לקרבם אליו ולהובילם לקבלת התורה.

המסר המרכזי של יציאת מצרים הוא שגם מתוך מציאות קשה יכולה לצמוח גאולה גדולה, ושמטרתה האמיתית של החירות היא לאפשר לאדם ולעם ישראל לחיות חיים של אמונה, אחריות ומשמעות.

מקורות והרחבות

[1] ירידת בני ישראל למצרים ותחילת השעבוד: בראשית פרקים מו–מז, בעניין ירידת יעקב ובניו למצרים וההתיישבות בארץ גושן. שמות פרק א פסוקים א–יד, על התרבות בני ישראל, עליית פרעה החדש והתחלת עבודת הפרך.

[2] גזרות פרעה ומסירות נפשן של הנשים: שמות פרק א פסוקים טו–כב, גזרת פרעה על הבנים ומעשיהן של המיילדות. שמות פרק ב פסוקים א–י, הצלת משה על ידי אמו, אחותו ובת פרעה.

[3] לידתו של משה והכנתו לשליחות הגאולה: שמות פרק ב פסוקים א–כב, לידת משה, גידולו בבית פרעה, יציאתו אל אחיו ובריחתו למדיין.

[4] זעקת בני ישראל והבטחת הגאולה: בראשית פרק טו פסוקים יג–יד, ברית בין הבתרים וההבטחה על גאולת ישראל. שמות פרק ב פסוקים כג–כה, זעקת בני ישראל וזכירת הברית עם האבות. שמות פרק ג פסוקים א–יב, התגלות ה׳ למשה בסנה והודעת שליחות הגאולה.

[5] שליחות משה והחמרת השעבוד: שמות פרק ה פסוקים א–כג, עמידת משה ואהרן לפני פרעה, סירובו לשלח את ישראל והכבדת העבודה. שמות פרק ו פסוקים א–ט, הבטחת הגאולה וקוצר רוחם של בני ישראל.

[6] ארבע לשונות של גאולה: שמות פרק ו פסוקים ו–ח, הבטחות הגאולה. שמות פרק ו פסוק ט, על כך שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.

[7] עשר המכות ומטרתן: שמות פרקים ז–יב, סיפור עשר המכות. שמות פרק ז פסוק יז, מכת דם וגילוי כוח ה׳. שמות פרק ח פסוק יח, מטרת מכת ערוב. שמות פרק ט פסוק יד, מטרת מכת ברד. שמות פרק י פסוקים א–ב, על החובה לספר לדורות הבאים את אותות ה׳ במצרים.

[8] קרבן הפסח ומכת בכורות: שמות פרק ד פסוקים כב–כג, "בני בכורי ישראל". שמות פרק יב פסוקים א–כח, מצוות קרבן הפסח וההכנות לליל הגאולה. שמות פרק יב פסוקים כט–לב, מכת בכורות והסכמת פרעה לשלח את ישראל.

[9]