"כי המצווה הזאת" | תשובה אינה רחוקה מן האדם
26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 2 דקות
טוען…
טוען תוכן…
דבר תורה"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל, יא).
המפרשים דנים בשאלה מהי "המצווה הזאת" שעליה מדבר הפסוק. יש שפירשו שהכוונה למצוות התשובה, המוזכרת בפסוקים הקודמים, ויש שפירשו שהכוונה לכל התורה כולה. שני הפירושים מובאים ברמב"ן ובכלי יקר, והרמב"ן מעדיף את הפירוש שהכוונה היא לתשובה.
אולם אם "המצווה הזאת" היא מצוות התשובה, יש להבין את המשך הפסוק: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יב–יד). מה פירוש הדבר ביחס לתשובה? מדוע היינו חושבים שמצוות התשובה היא "בשמים" או "מעבר לים"?
הכלי יקר מבאר זאת על פי דברי הגמרא ביומא (פו ע"ב): "היכי דמי בעל תשובה? כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה". כלומר, מדרגת התשובה השלמה מתבטאת בכך שאדם מגיע שוב לאותו מצב שבו נכשל בעבר, ובפעם הזאת הוא מתגבר ואינו חוטא.
עלול אדם לחשוב מכאן שהתשובה אינה באמת בהישג ידו. הרי מי מבטיח לו שהניסיון יחזור אליו בדיוק באותן נסיבות? ואם לא יעמוד שוב באותו מצב, שמא תשובתו אינה שלמה?
על כך באה התורה ואומרת: "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא... בפיך ובלבבך לעשותו". עיקר התשובה אינו תלוי בכך שהאדם יקבל הזדמנות לחזור בדיוק על אותו ניסיון. כאשר האדם מתוודה בפיו ומתחרט בלבו באמת, הוא כבר נמצא בעיצומה של התשובה.
הגמרא ביומא מלמדת על מעלה מיוחדת בתשובה – היכולת לעמוד שוב באותו ניסיון ולא להיכשל. אבל אין פירוש הדבר שזהו תנאי לעצם התשובה. עיקר התשובה הוא בלב ובפה: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד.
וזהו חידושה של התורה: התשובה אינה בשמים ואינה מעבר לים. היא קרובה מאוד אל האדם – "בפיך ובלבבך".