מדוע „אילן” ו„אמן” שווים בגימטריה? הסוד של שמים וארץ

יש דבר מפתיע מאוד במילה „אילן”. רבי צדוק הכהן מלובלין עומד על כך שהמשנה אינה אומרת „ראש השנה לאילנות”, אלא דווקא „ראש השנה לאילן”, בלשון יחיד. הוא מבאר שבמילה הזאת טמון רמז מיוחד: „אילן” עולה בגימטריה תשעים ואחת, כמניין שני השמות הוי״ה ואדנ״י יחד [1]. לכאורה, מה הקשר בין עץ הצומח באדמה לבין שמותיו של הקב״ה? ועוד יש להתבונן בכך שגם המילה „אמן” עולה בגימטריה תשעים ואחת. האם יש קשר פנימי בין האילן לבין עניית אמן לאחר ברכה?

כדי להבין זאת עלינו להתבונן במבנהו של העץ. מצד אחד, האילן נטוע באדמה ושורשיו יונקים ממנה מים וחומרי מזון. מצד אחר, הוא זקוק גם לאור השמש, לאוויר ולתנאים המאפשרים לו לגדול ולהצמיח פירות. העץ מחבר בין שני עולמות: הוא עומד בארץ, אך צמיחתו תלויה גם במה שמגיע אליו מלמעלה.

החיבור הזה יכול לשמש משל לתפקידו של האדם בעולם. האדם נברא עם גוף גשמי, צרכים חומריים וכוחות הפועלים בתוך המציאות הטבעית. אולם הוא קיבל גם נשמה, דעת ובחירה, ובאמצעותן הוא מסוגל להכיר את בוראו ולעבוד אותו. תפקידו אינו לבטל את הגוף, אלא להשתמש בכוחות הגוף כדי לגלות את הנשמה ולממש את רצון ה׳.

וכאן מתגלה משמעותו של הרמז שבמילה „אילן”. בדרך פנימיות התורה, שם הוי״ה מבטא את מקור ההשפעה האלוקית, ואילו שם אדנ״י מבטא את גילוי המלכות האלוקית בתוך המציאות. כאשר האדם מצליח לראות את הקשר שבין העולם הגשמי לבין מקורו העליון, הוא מחבר בדרך הכרתו את שתי הבחינות הללו.

החשבון פשוט: שם הוי״ה עולה עשרים ושש, ושם אדנ״י עולה שישים וחמש. יחד הם עולים תשעים ואחת, כמניין „אילן”. אין זו הוכחה הלכתית או פירוש לשוני מחייב, אלא רמז רעיוני המלמד על תפקידו של העץ לחבר בין הארץ לבין ההשפעה שמגיעה אליה.

וכאן אנו מגיעים למילה „אמן”.

חז״ל אמרו: „גדול העונה אמן יותר מן המברך” [2]. לכאורה, מדוע? הרי המברך הוא שמוציא מפיו את דברי הברכה, מזכיר את שם ה׳ ומכריז על חסדו. העונה אמן אומר מילה אחת בלבד, וכיצד ייתכן שיש בה מעלה מיוחדת כל כך?

אחד הביאורים הוא שעניית אמן מבטאת את אישורו של השומע ואת הצטרפותו לברכה. האדם אינו מסתפק בכך שחברו הכריז על חסדי ה׳, אלא מצטרף אליו ומעיד שגם הוא מכיר באמת הזאת. הברכה אינה נשארת רק בפיו של אדם אחד, אלא מתרחבת אל השומעים.

במהרש״א מובא רמז מיוחד לכך שהמילה „אמן” עולה בגימטריה תשעים ואחת, כמניין שני השמות הוי״ה ואדנ״י יחד [3]. בדרך הפנימית, עניית אמן מבטאת את החיבור בין מקור ההשפעה האלוקית לבין גילויה בעולם.

נמצא שהאילן והאמן מבטאים רעיון משותף. האילן מקבל כוחות מן הארץ ומן השמים, ומשלב אותם בצמיחה ובפירות. ואילו האדם העונה אמן מכיר בכך שהמציאות הגשמית אינה מנותקת מן הקב״ה, אלא נמשכת ממנו ומתקיימת מכוחו.

נחשוב על אדם האוחז בידו פרי. הוא יכול להתבונן בו מבחינה חיצונית, לראות את צבעו, להרגיש את טעמו ולהכיר את ערכו התזונתי. כל אלו דברים אמיתיים וחשובים. אולם כאשר הוא מברך עליו, הוא מוסיף התבוננות אחרת. הוא מכיר בכך שהפרי לא הגיע אליו כמציאות מנותקת, אלא כחלק מן הבריאה שהקב״ה מנהיג ומעניק לה חיים.

הברכה אינה משנה את ההרכב הגשמי של הפרי, אך היא משנה את היחס של האדם כלפיו. הוא מפסיק לראות בו רק חפץ שנועד לספק את רעבונו, ומכיר בכך שהוא מקבל טובה מאת הקב״ה.

זהו גם אחד מסודותיה של מצוות הברכות. כאשר האדם מברך לפני האכילה, הוא אינו רק מקיים חובה הלכתית, אלא זוכה להזכיר לעצמו שהעולם כולו שייך לקב״ה, ושההנאה ממנו צריכה לבוא מתוך הכרת הטוב. חז״ל אמרו שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה דומה למי שנהנה מדבר שאינו שלו [4]. הדברים מלמדים שהברכה מעניקה לאדם יחס נכון אל השפע שקיבל.

מעתה נוכל להבין מדוע דווקא בט״ו בשבט ראוי להתבונן ברמז הזה. ראש השנה לאילן מזכיר לנו שהפירות אינם צומחים רק כדי שניהנה מטעמם. הם גם הזדמנות להכיר את הקב״ה בתוך המציאות הגשמית. כאשר אנו אוכלים פרי ומברכים עליו בכוונה, אנו מחברים את ההנאה החומרית אל מקורה הרוחני.

האילן מלמד כיצד השפע מגיע מן השמים אל הארץ, ועניית אמן מלמדת כיצד האדם יכול להשיב את הכרתו מן הארץ אל השמים.

וזהו המסר המעשי של היום. אדם אינו צריך להמתין לחוויה רוחנית יוצאת דופן כדי להרגיש קרבת אלוקים. לפעמים די בכך שיעצור לפני אכילת פרי, יתבונן במתנה שלפניו ויברך עליה בכוונה. הוא יכול לעשות זאת גם בכוס מים, בפרוסת לחם או בכל הנאה פשוטה אחרת.

כך הופכים הדברים הרגילים למקומות של עבודת ה׳. האדם אוכל, נהנה ומתחזק, ובאותה שעה זוכר את מקור השפע. העולם הגשמי אינו מתחרה בעבודתו הרוחנית, אלא נעשה כלי שבאמצעותו הוא מכיר יותר את בוראו.

וזוהי מתנתו של ט״ו בשבט: ללמוד מן האילן כיצד לחיות בארץ בלי להתנתק מן השמים, וכיצד להשתמש בכל פרי ובכל ברכה כדי לגלות את הקשר שבין השפע האלוקי לבין החיים הפשוטים שלנו.