מאת הרב עוז מסוורי שליט"א13.8.2026מאמרזמן קריאה · 15 דקות1 צפיות
הרב עוז מסוורי בוחן לעומק את הצוחקים הרבים והשונים שבפרשת לך לך, ועל ההבדל בין צחוק הורס לצחוק בונה.
על הצחוק
בסופה של פרשת לך-לך, אברהם מקבל את הבשורה על כך שיוולד לו בן משרה וכי אותו בן ימשיך את הדרך שלו בעולם ויהפוך לעם שיביא ברכה לעולם. התגובה הראשונית של אברהם היתה (בראשית יז, יז): "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד". הבשורה על הולדת הבן מוציאה מאברהם צחוק. זה מובן, משום שזו בשורה משמחת שכל כך הרבה שנים ציפו לה אבא ואמא הזקנים שלנו. הם הלכו במסירות נפש ממקום למקום וקרבו אנשים תחת כנפי השכינה וסוף סוף הם זוכים לבן משלהם. נראה לומר שהצחוק שלו הוא צחוק של שמחה ושל שחרור. שמחה על קבלת המתנה שכל כך הרבה שנים הוא רצה לקבל וקיווה לה.[1]
בתחילת פרשת וירא (בראשית יח, א) נכתב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום". יש פה התגלות אלוקית לאברהם אבינו. תוך כדי ההתגלות אברהם נושא את עיניו ורואה שלושה אנשים. חז"ל (שבת קכ"ז ע"א) למדו מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. הקדוש ברוך הוא בא ומתראה אליו ובכל זאת אברהם אבינו מעדיף להכניס אורחים. הוא קורא לשלושת האנשים, מושיב אותם תחת העץ, אומר מעט ועושה הרבה. הדבר הראשון שהאורחים אומרים לאברהם אבינו הוא: "איה שרה אשתך". אברהם אבינו עונה: "הנה באוהל" והם מבשרים לו כי בעוד שנה יוולד לו בן שמשרה. צריך לומר שהמלאכים לא באו עבור אברהם, כדי לבשר לו את הבשורה. הוא כבר יודע את זה ואלוקים כבר אמר לו שיוולד לו בן. כל ההתרחשות הזאת היא עבור שרה ובאמת התורה מספרת (שם, י): "ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו".
הוא נמצא איתם תחת העץ, שרה נמצאת באוהל, ואז מעירה התורה הערה (שם, יא): "ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים". על פי הטבע היא כבר לא יכולה ללדת כי היא כבר בת 90. זה לא הגיוני שהיא תלד. לכן, התגובה שלה היא תגובה מאוד טבעית ומאוד מתקבלת על הדעת: "ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה?!" (שם, יב). היא צוחקת צחוק פנימי, מתקשה להאמין כיצד זה יקרה. הצחוק שלה אינו צחוק מתגלגל כמו של אברהם אבינו. זו תגובה טבעית כאשר היא שומעת את האמירה הזאת משלושה זרים שאין לה שום קשר איתם, היא לא יודעת שהם מלאכים כדברי רבנו בחיי שאומר 'היתה סבורה שהיו אנשים כשאר האנשים ולא האמינה לדבריהם ועל כן צחקה'. למה שתאמין?
מלבד שלושת האנשים נמצא שם גם הקדוש ברוך הוא (שם, יג): "ויאמר ה' אל אברהם למה זה צחקה שרה האף אמנם אלד ואני זקנתי? היפלא מה' דבר? למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם שנמצא בחוץ "למה זה צחקה שרה". אברהם נכנס אל האוהל כדי לברר מדוע אשתו צחקה. הוא נכנס, והיא מכחישה שהיא צחקה. 'לא צחקתי, כי יראה'. היא באמת לא צחקה צחוק מתגלגל, אבל מה היא חשבה לעצמה כששמעה את השאלה הזאת? הרי הוא לא היה אמור לשמוע את הצחוק שלה. על כך אומר רבנו בחיי: "חשבה כי אברהם היה אומר כן בהכרת פניה". אברהם מכיר אותה ויודע מה תהיה התגובה שלה, ואולי מראה פניה הסגיר אותה.
מה שברור הוא, שהצחוק של שרה שונה מהצחוק של אברהם. זה צחוק שמבטא חוסר אמונה בהיתכנות שהיא תלד ותביא ילד לעולם. זה לא צחוק של שמחה מתפרצת על השמועה הטובה, אלא צחוק שמטיל ספק בכך שהיא תתממש. מי שמביא את הדברים הללו הוא תרגום אונקלוס, שמתרגם את תיאור הצחוק של אברהם אבינו במילים "וחדי", לשון שמחה ואילו את הצחוק של שרה בפרשה שלנו הוא מתרגם "וחייכת", מלשון גיחוך.
המטרה: להוליד את הצחוק של שרה
רש"י (בראשית יז, יז) אומר בעקבות כך: "הא למדת שאברהם האמין ושמח. שרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם. לא – כי צחקת". אלה המילים היחידות שהקדוש ברוך הוא אומר לשרה. יש כמה שאלות שעולות מתוך כל ההתרחשות הזאת: מגיעים אנשים ואברהם מושיב אותם תחת העץ. אם הם באו כדי לבשר לשרה – למה היא צריכה להיות בתוך האוהל ולשמוע את הבשורה הטובה מהצד. אחרי הכל, הם כבר שאלו את אברהם "איה שרה אשתך", אז למה הם לא אומרים לה את הבשורה באופן ישיר.
אברהם שמע את הבשורה מפי הקדוש ברוך הוא. שרה שמעה את הבשורה מפי אנשים. לדברי חז"ל הם נראו כערביים או עובדי עבודה זרה. למה ששרה לא תפקפק בשמועה ששמעה מפיהם ומה הטענה של הקדוש ברוך הוא בהקשר הזה כלפי שרה אמנו? דבר נוסף, הקב"ה אומר לשרה 'לא, כי צחקת'. למה להביך את שרה ולטעון שהיא לא אמרה אמת? מה הרווח מכך? ולמה שרה מכחישה שצחקה? זו הרי תגובה טבעית מתבקשת לאמירה של אדם שאני לא מכירה ואומר לי שאלד ילד בגיל 90.
נראה לומר שכל הסיטואציה הזאת – עניינה להוליד את הצחוק של שרה. אברהם לא צריך את ההודעה של המלאכים. הוא כבר יודע ושמע מהקדוש ברוך הוא, אחרי ברית בין הבתרים, שיוולד לו בן וכבר צחק. צריך שלא רק האבא יצחק, אלא גם האמא. לכן, לא יבשרו לה את הבשורה באופן ישיר, אלא היא תישאר בתוך האוהל עם עצמה כדי שתצא ממנה תגובה ספונטנית ואמיתית. היא לא תצחק בפנים של האורחים, אז היא צוחקת בקרבה.
הקב"ה המתין לגיל המגוחך של אבות האומה
כמובן שהצחוק של אברהם והצחוק של שרה הם שני סוגי צחוק שונים מאוד, אבל חשובים מאוד להבנה של זהותו של יצחק, שיוולד בעקבות הצחוק הזה. מתי צחוק מתרחש? כשקורה דבר ששובר את הסדר ההגיוני של הדברים. זה העניין של בדיחה. צחוק קורה כשיש שבר ברצף ההגיוני של הדברים. כשנפגשים עם אירוע מפתיע – אנחנו צוחקים. יש צחוק של אושר שבו השמחה עולה על גדותיה ומתבטאת בצחוק. צחוק גם יכול לנבוע מלעג ומבוז – כשאני שומע דבר לא סביר אני צוחק:
צריך ששני ההורים, אברהם ושרה, יצחקו כדי שהצחוק המאמין והצחוק שמתקשה להאמין יופנמו שניהם אל תוך דמותו של יצחק. צחוקם של שרה ואברהם מבטא את הניגודיות המיוחדת של יצחק ושל העם שיצא ממנו. כך אומר הרש"ר הירש (בראשית יז, יז):
"אין אדם צוחק אלא אם כן הוא חש בדבר מגוחך. ואכן, אין לך ניגוד גדול ומגוחך מצפיה זו שאברהם ציפה לה. אברהם היה בן מאה, ושרה היתה בת תשעים; בשנים הרבות של נישואיהם לא נולד לו בן משרה; ועתה, כמעט קרבו ימיהם למות, ייוולד להם בן זה מזו!… ועל בן הזקונים היתום הזה יושתת הסיכוי של עם גדול, העתיד לנצח עולמות! עליו תושתת תקוות האנושות כולה! אם נשים לב רק להשתלשלות הטבעית, הרי זה מגוחך בתכלית…
ראשית העם היהודי הרי היא מגוחכת; תולדותיו, צפיותיו, תקוותיו וחייו- הם יומרה נוראה ומגוחכת בעיני השכל, המחשב רק על פי הסיבתיות. אך יש מובן להיסטוריה היהודית, והיא זכאית לכובד ראש עילאי,- אם דנים בה על יסוד הסיבתיות העליונה של עילת העילות כולן; אם מאמינים ברצונו החופשי הכל- יכול של האל החופשי הפועל בחירות ומתערב בכח בהליכות עולמו. היה צורך, שאבותינו ידעו זאת מראש, ובניהם אחריהם יזכרו זאת לעד. משום כך המתין הקב"ה לגיל "המגוחך" של אבות האומה; משום כך הוא החל להגשים את הבטחותיו- רק משכלתה כל תקווה אנושית. שכן, הוא ביקש לברוא לו עם, שיהיה אצבע אלוקים בקרב האנושות; מראשית ימיו ועד אחרית ימיו הוא יעמוד בניגוד לכל הכוחות הפועלים בהיסטוריה; ועד היום הזה הוא מגוחך לחלוטין בעיני הסכלות הכופרת באל".
הורתו של יצחק היא מגוחכת ולא הגיונית. הגיל של הוריו, האופן שבו נולד. בכוונה הוא נולד כך, כי הגיחוך הזה הוא רק על פי תפיסות הגיוניות שאוחזות בשכל. אבל הסיפור של העם שלנו הוא סיפור שמעל השכל. סיפור של אמונה ושל עם שתפקידו להביא את האמונה בריבונו של עולם לתוך העולם.
על דרך הרמז אפשר לומר שצחוק זה "צא מהחוק". יש שבירה של החוקיות ושל הסיבתיות. כשיש הפתעה לא צפויה ושינוי מסדר האירועים הצפוי – אז פורץ הצחוק. אברהם צוחק צחוק של אמונה. מידתו היא חסד והוא משוחרר מכל שיעבוד ומכל נאמנות דווקא לסדר מסוים שבו דברים צריכים להתנהל. לעומתו – שרה המידה שלה היא דין. אנחנו רואים את זה בהמשך הפרשה בפנייה שלה לאברהם (בראשית כא, י): "גרש את בן האמה הזאת כי לא יירש עם בני עם יצחק".
ברגע ששרה אמנו מזהה שיש שם השפעה לא טובה – היא מגרשת ומציבה גבולות. מצד אברהם, אב המון גויים, הוא מחבק את כולם. הוא רוצה להשפיע על כולם ושיגורו איתו באוהל. שרה פועלת על פי הדין ועל פי חוקי הטבע. בתגובה שלה, כשהיא צוחקת, היא מביעה את האמונה העמוקה שלה בכך שיש סדר בעולם. אולי על רקע כל מיני אמונות טפלות שהיו בדור שלהם אומרת שרה שיש חוקיות ושאי אפשר לפרוץ אותה. הרעיון שבגיל שלה היא תלד אינו הגיוני. אבל בדפוסי החשיבה שלה היא כביכול מנמיכה את קומתו של הקדוש ברוך הוא ומשעבדת אותו כביכול לדפוסי חשיבה אנושיים. כאילו יש גיל מסוים שבו זה כבר לא יכול להיות. לכן, חייבים לומר שזה לא שהקדוש ברוך הוא רצה להביך את שרה, אלא הוא רוצה לפתוח אותה אל אמונה הרבה יותר גדולה. בשל כך הוא מבקש לעמת אותה עם הצחוק שלה ומתעקש לומר לה את המילים היחידות שהיא תשמע ממנו: 'לא, כי צחקת!'. בגלל שאת צוחקת, את לא יולדת. כביכול, הוא אמר לה שאם לא תיפתח לכך שחוקי המציאות יכולים להיפרם ושהכללים יכולים להיפרץ – לא תוכלי להיוושע. אם תהיי כבולה לדפוסי חשיבה אנושיים – לא תוכלי ללדת. את מעכבת את אלוקים מלהושיע אותך בגלל דפוס החשיבה שבו את אוחזת. לכן, אני מתעקש על כך שצחקת צחוק של לגלוג.
שרה גם צפויה לתקן את הצחוק הזה. אחרי שיצחק נולד היא אמרה (בראשית כא, ו): "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי". התרגום של אונקלוס שם מפרש את הצחוק במובן של שמחה. דהיינו – היא באמת תבין את המסר ותתקן. זה כבר לא צחוק של גיחוך וחוסר אמונה. המלאכים שהגיעו אל האוהל של אברהם ושרה באו לחולל שינוי אמוני ותודעתי אצל שרה אמנו. כשהיא צוחקת היא מגלה שהתפיסה שלה היא של דין. הקדוש ברוך הוא קורא לה להיפתח לעולם הנס ולכך שיכול להיות אחרת. "צחוק עשה לי אלוקים".[3]
ליצני הדור וישמעאל המצחק
הצחוק מקיף את יצחק מכל העברים. אברהם ושרה אינם היחידים שצוחקים בעקבות לידת יצחק. על פי חז"ל, ללידתו של יצחק נלווה צחוק מצד ליצני הדור. הלידה קרתה בסמיכות לשהות של אברהם ושרה בגרר, וליצני הדור היו צוחקים ואומרים שיצחק נולד מאבימלך. לעומת זאת, התורה מעידה שאבימלך לא קרב לשרה:
שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק.[4]
לידתו של יצחק יוצרת לעג וגיחוך כלפי האפשרות שהוא בנו של אבהם אבינו. ליצני הדור מתקשים להאמין בכך. לא רק הם. גם בתוך ביתו של אברהם אבינו יש מי שצוחק ולועג לכך. ישמעאל היה מצחק את יצחק. התוספתא (סוטה ו, ו) מסבירה את מהות הציחוק הזה:
"אין צחוק האמור כאן אלא לעניין ירושה. שכשנולד אבינו יצחק לאברהם אבינו היו הכל שמחים ואומרים: 'נולד בן לאברהם, נולד בן לאברהם נוחל את העולם ונוטל שני חלקים'. והיה ישמעאל מצחק בדעתו ואומר: 'אל תהו שוטים! אל תהו שוטים! אני בכור ואני נוטל שני חלקים'".
ישמעאל לועג לאפשרות שיצחק יירש את אברהם אבינו. ברגע שהצחוק התגלגל ללעג ולבוז, ושמטרתו רק לפגוע במישהו אחר, הוא מדרדר מהר מאוד למקומות נמוכים ופוגעניים. כך מסביר זאת רש"י (בראשית כא, ט): "מצחק – לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גילוי עריות". כששרה רואה מה קורה בתוך האוהל שלה – היא מציבה גבול ודורשת (בראשית כא, י): "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש עם בני, עם יצחק". הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם בתגובה (שם, יב): "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע". עם כל הקושי של אברהם – הוא צריך לשמוע לה.
ההבדל בין הומור יהודי בריא לציניות הורסת
רש"י אומר שיצחק קרוי על שם הצחוק. הצחוק מקיף את עולמו של יצחק מכל העברים. התלמוד הירושלמי (ברכות א, ו) אומר שזו הסיבה לכך ששמו של יצחק לא השתנה. מי שנתן לו את השם הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. כבר בבשורה שנאמרה לאברהם אבינו הוא התבשר ששמו של בנו יהיה יצחק:
"ולמה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה? אלו (אברהם ויעקב) – אבותן קראו אותן בשמן, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר: 'וקראת את שמו יצחק'".
זו פעם ראשונה שבה אנחנו פוגשים במושג 'צחוק'. ר' צדוק הכהן מלובלין כותב כך: "בכל מקום במה שנזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הדבר".[5] יש לנו עכשיו הזדמנות לדבר על הצחוק בעולם שלנו: על עניינו, על תפקידו, על הסכנות שיש בו.
מאז ומתמיד הצחוק היה נוכח בעולם. הוא מרכיב חשוב בתוך ההוויה האנושית. תינוקות צוחקים, ילדים צוחקים, ואני מקווה שגם מבוגרים צוחקים. הצחוק מתפרץ כשנשבר הרצף ההגיוני. שמעתי מטאפורה שמבחינה בין סיפור לבדיחה. סיפור הוא כמו אדם שהולך ובידיו ארגז, והוא ממלא אותו בפריט ועוד פריט. כשאדם שומע סיפור הוא שומע פרט ועוד פרט. סיפור טוב יעניק משמעות לכל הפרטים באופן שיחבר את כולם, בסופו של דבר, לעלילה אחת כך שכל פרט בסיפור נמצא במקומו והעלילה מקבלת משמעות שמצליחה לקשור את כל הקצוות. לעומת זאת, בבדיחה קורה משהו אחר לגמרי. הפרטים אינם חשובים. כל תהליך איסוף הפרטים הוא רק הקדמה לפאנץ' שיגיע בסוף הבדיחה. זה כמו לחורר את הארגז בבת אחת מלמטה ואז כל האנרגיה שהושקעה באיסוף הפריטים משתחררת. כשהארגז נפתח מלמטה והכל נופל. אז צוחקים. זה הפאנץ' שבסוף הבדיחה, השורה המפתיעה שבאמצעות סיבוב מחשבתי או רגשי מעוררת את הצחוק. לא צריך לאגור את הכל, אלא דווקא הריק הזה שבו הכל מאבד מהמשמעות שלו – הוא שגורם לצחוק לפרוץ.
זו העוצמה של הצחוק. יש בו שחרור של אנרגיה. אבל זו גם הסכנה. הצחוק הוא גם כוח מסוכן, מכיוון שאותו ארגז מטאפורי עלול גם להישאר ריק. פעמים רבות מוביל צחוק לריקנות. השאלה הגדולה היא מה קורה שניה אחרי הצחוק המתגלגל. לעתים מרגישים לאחריו ריקנות, וזו בדיוק הליצנות שעליה דיברו חז"ל ושממנה הזהירו, בין היתר בפתגם העממי שלפיו "ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות". דמיינו שאתם נמצאים בשיחה, והדברים שנאמרים בשיחה הזאת נוגעים בכם וגורמים לכם לחשוב על התקדמות רוחנית, ואז מישהו נעמד ועושה חיקוי למי שמעביר את השיחה. באותו רגע – הארגז נפתח והכל נופל. הליצנות גורמת לאבד את כל התוכן שהחזקנו. זה הדימוי שהרמח"ל מביא בפרק ה' של מסילת ישרים:
"בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות. מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל".
הליצנות משאירה אותנו במקום ומוציאה את האוויר מהמפרשים. הצחוק יכול גם לפרק את המסגרות הקיימות מבלי להעמיד להן חלופה. זו הציניות שעליה אמרו חז"ל במסכת סוטה (מב עמוד א): "כת לצים אינה מקבלת פני שכינה". הליצנות לא נותנת מקום למשמעות. היא מזלזלת ומוזילה ערכים מקודשים. היא מציגה כל דבר אידיאליסטי כקשור לאינטרסים ולמניעים נמוכים. בשל כך הרמח"ל מדמה את הציניות ל"מגן משוח בשמן", שמכונה בלשון התורה 'צינה'. השמן גורם לחיצים להחליק וכך שום דבר לא פוגע וחודר פנימה.
סכנה נוספת שיש בצחוק היא שמהר מאוד הוא עלול להתגלגל לגסויות. "שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערווה".[6]הצחוק מפרק ומהרגע שבו אנחנו נמצאים בתהליך נפשי של התפרקות – המרחק עד למכנה המשותף הנמוך והיצרי הוא קצר. ניבולי הפה הם תוצאה מהירה מאוד של הצחוק. לא מעט מהבידור היום הוא כשמו – פירוק והתפזרות. חלקים ניכרים ממנו היום מתמסרים לפירוק. תוכניות סאטירה שמגחיכות אנשי ציבור וגורמות לנו לחשוב שאין לתת אמון באף אחד מהם. הסאטירה ברובה שוברת לשם השבירה. היא מפרקת ממשמעות ומותירה את הצופה בתחושה של ריקנות וחוסר אמון. זו הסכנה שבצחוק.
הצחוק הבריא מאפשר לבנות ולהעמיק את ההבנה
אבל אי אפשר להישאר רק בזה, משום שיצחק הוא אבינו ושמו הוענק לו בעקבות הצחוק. יש הומור יהודי מתוקן. בצחוק יש עוצמה. בכוחו לפתוח אותנו לפתוח אותנו לממדים במציאות שהם מעבר לחשבונות הרציונליים של בני האדם. הצחוק מעלה אותנו אל מעל למגבלות ההווה ובכוחו לפתוח אותנו אל המבט העתידי מלא התקווה והאופטימיות. בדומה לר' עקיבא שרואה שועל יוצא מבית קודשי הקודשים והוא שוחק בעוד חבריו בוכים (איכה רבה ה, יח). תגובתו גורמת להם לשאול אותו מדוע הוא שוחק. שחוקו פותח אותם לכיוון חשיבה אחר והוא אומר להם שאם נבואות הפורענות התממשו, הרי שגם נבואות הנחמה יתממשו. בכך הוא נושא פנים אל העתיד ומנחם אותם. זהו צחוק שאינו מתייאש מהמציאות אלא ממלא אותה בתקווה. פניו נשואות אל העתיד בתקווה שהוא יהיה טוב יותר. בעולם הזה יש חסרונות רבים, המבט אל העתיד מאפשר לנו לשחוק ולשמוח.
הצחוק הוא כלי מצוין לפתיחת סתימות ולהסרת מחסומים. אנשים זרים יכולים לשבת יחד בחדר אחד בדממה ורק אחרי שמישהו מספר בדיחה וכולם צוחקים – באותו רגע משהו משתחרר. הלבבות נפתחים ומתאפשר קשר בין אנשים שאך לפני רגע חשו כזרים זה לזה. הגמרא (שבת ל עמוד ב) מספרת על רבה שהיה משתמש בבדיחה כדי לפתוח את הלב. בתחילת השיעור הוא 'אמר מילתא דבדיחותא' כדי לעורר את תלמידיו וכדי לפתוח את הלבבות וליצור תנועה של הקשבה אל ממדי העומק שבמציאות.
בכוחו של הצחוק לבקר את החברה ואת ההתנהלות הקלוקלת שלה ובכך להוביל אותה לתיקון. זו תפקידה של הסאטירה. אין עניין רק לשבור על מנת לשבור. בדיחה טובה מצליחה 'לדקור את הנקודה' ובשנינות לזהות את נקודת הזיוף ומתוך כך אנו יכולים לתקן אותה ולהתוודע לאמת גדולה יותר. הומור עצמי מלמד על בגרות רוחנית ונפשית והוא מלמד כי איננו מושלמים ולכולנו יש מה לתקן. בכוחו של הצחוק להעביר ביקורת באופן שהיא תתקבל בצורה משמחת וכבדה וכך המערכת תשפר את עצמה.
הצחוק יכול לקרב או להרחיק בין אנשים. עלינו לשים לב האם אנו צוחקים עם האחר או על האחר. כשאנו צוחקים על האחר, אנו מורידים אותו ופוגעים בו וכך ההומור משמש ככלי להפריד בין אנשים. לעומת זאת, כשאנו צוחקים עם האחר, אז הצחוק משמש ככלי שמחבר בין אנשים. כשצוחקים על בעיה שמשותפת לכולנו, אנו יוצאים מהבדידות שלנו ומבינים שלכולנו יש מכנה משותף. הדברים נכנסים לפרופורציה ואנחנו יכולים לחשוב יחד כיצד להשתפר.
ההופעה הראשונה של הצחוק בתורה, שבה מופיעים שני סוגי הצחוק – של אברהם ושרה, והצחוק של מי שנמצאים מחוץ לאוהל – ליצני הדור וישמעאל, מציגה בפנינו את סוגי הצחוק השונים. אני מקווה שנלמד לצחוק באופן הנכון.
[1] מיד אחר כך (שם, יח) אומר אברהם: "לו ישמעאל יחיה לפניך". כאומר: אם הבן המובטח כעת ימשיך אותי, מה יעלה בגורלו של ישמעאל, הבן הגדול יותר? לכן, מתוך מידת האהבה כלפי כל, שהיתה מידתו, הוא מבקש "לו ישמעאל יחיה לפניך".
[3] בראשית כא, ו; במובן שלפיו הקדוש ברוך הוא הצליח להפוך את הגיחוך שלי לצחוק של שמחה.
[4] רש"י בראשית כה, יט, על פי מדרש תנחומא: "שהיו ליצני הדור אומרים: מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו; מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק; וזה שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".
