מאת הרב שי וינטר שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 11 דקות
כבר במהלך ראש השנה אנו יודעים שלמחרת לא נהיה באותו מתח רוחני בו היינו שרויים ברגעי התפילה המרוממים, כיצד בכל זאת ניתן למשוך את הריקוד והשירה המלווים את מעמד ההמלכה אל כל ימות השנה? וכיצד קשורים הדברים לברית שבינינו לבין הקב"ה?
ראשי פרקים:
שורש התשובה והתשובה המפורטת
שירת ברית הנצח
"היום אם בקולו תשמעו"
שורש התשובה והתשובה המפורטת
אנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה. עשרת ימי תשובה כוללים בתוכם את שני ימי ראש השנה, את יום הכפורים ואת שבת תשובה. המעשה המרכזי של מצוות התשובה בכלל ושל יום הכפורים בפרט הוא הוידוי. בראש השנה ובשבת תשובה איננו מתוודים, ואף על פי כן ימים אלו הם חלק מימי התשובה. אפשר לומר שבימים אלו אין אנו עוסקים בפרטי התשובה אלא בשורש שלה. נראה שמתאים להביא בהקשר זה את דברי הרב זצ"ל ב"אורות התשובה" (טז, א):
יסוד התשובה הוא חשבונו של עולם. שרשי החשבון הם למעלה מן החשבון… ובשביל כך עיקר התשובה העליונה היא למעלה מן החשבון המפורט, והחשבון בא מתולדתה. ו"קופה של חשבונות" היתה דוקא למטה מירושלים, מפני שירושלים עצמה היא "מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ", מכון השמחה של אור התשובה העליונה.
בימות החול של עשרת ימי תשובה ולבסוף ביום הכפורים אנו עוסקים ב"חשבונו של עולם" ובוחנים את פרטי מעשינו השונים. אמנם, החשבון המפורט אינו אלא תולדה של העיסוק בשורש, שהוא עניינם של ראש השנה ושל שבת תשובה. באמת, הרב מציין בהקשר זה את "שיר השבת" (תהלים צב):
ועל זה שר אדם "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת": "טוֹב לְהֹדוֹת לַד' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ד' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן", בקשור עם "מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ד' – מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ", המתעלות מכל חשבון, כי "לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר", למעלה מהמדה האומרת: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ד'", שנכנסת בחשבון, שהיא מדת הארץ: "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶך".
"מזמור השבת" אינו עוסק בוידוי או בחשבון נפש כלשהו. המשורר הא-להי עוסק בעומק מחשבות ה' ובהודאה גדולה לריבונו של עולם. מהו באמת השורש של התשובה בו אנו עוסקים בראש השנה ובשבת תשובה? מדובר בקבלת מלכותו יתברך עלינו. זהו גם התוכן הבולט והברור של מצוות השופר (עי' בטעמי רס"ג למצות שמיעת קול שופר, טעם א) ושל מזמורי התהלים, שאנו אומרים בקבלת השבת: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים צח, ו), "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהלים צג, א) ועוד.
כפי שאומר ריה"ל (כוזרי ג, ה): "התפִלה לחסיד היא כגרעין הזמן ופריו… כך יהיה לו השבת לפרי השבוע, כי יום זה מזֻמן להִדבקות בעִנין הא-להי". בשטף החיים אנו שוכחים לעיתים מיהו "בעל הבית" האמיתי שלנו ושל העולם כולו. אנו ממציאים לעצמנו מלכים שונים, או פשוט ממליכים את עצמנו. השבת מזכירה לנו בכל שבוע מחדש את מעשה בראשית ומטמיעה בקרבנו את ההכרה כי הקב"ה הוא "בעל הבית". ובכל זאת, ברבות ימות השנה אנו זקוקים לתזכורת ממוקדת יותר לעניין זה, את התזכורת הזו מספק לנו ראש השנה. ברור שזהו השורש האמיתי של כל עבודתנו את ה'. כעת, בימי התשובה הנותרים, מתחיל המימוש של קבלת מלכותו יתברך, וכפי שאמרו חז"ל (מכילתא יתרו, פרשה ו): "כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי".
בראש השנה קיבלנו עלינו את מלכות הקב"ה בשמחה ובשירה כיאה למעמד המלכה. פעמים רבות קל לאדם להיסחף אחר האווירה, לשיר ולצעוק בתפילות החג, ועם זאת, הוא לא תמיד מפנים את המשמעות של ההמלכה. צריך "להוריד" את הריקוד הארוך והנפלא של "ויתנו לך כתר מלוכה" לחיי המעשה ולהחיות אותו בקרבנו. כבר במהלך ראש השנה אנו יודעים שלמחרת לא נהיה באותו מתח רוחני בו היינו שרויים ברגעי התפילה המרוממים של היום; הדבר נכון גם ביחס ליום הכפורים, כבר במהלכו אנו יודעים שבעוד מספר שעות לא נהיה עוד במדרגת המלאכים, כבעיצומו של יום. יתר על כן, רגע לאחר זעקת "ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים" (מל"א יח, לט) שבתפילת נעילה, אנו מתפללים ערבית ופותחים בבקשת "והוא רחום יכפר עוון". כנראה שכבר יש על מה לבקש רחמים וכפרה… ועם כל זאת, אנו תרים אחר עצות לשימור התחושות של ראש השנה, ונתינת "כתר מלוכה" לה' יתברך במשך כל השנה.
שירת ברית הנצח
פרשת השבוע הקודמת, פרשת "נצבים – וילך", מסתיימת במילים "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם" (דברים לא, ל). לאחר הפסוק הזה מופיעות "נקודתיים" המסמנות את סוף הפסוק, אך גם את תחילתה של "שירת האזינו". הרב זוין זצ"ל בספרו "ספורי חסידים" על התורה (מהדורת תשס"ב, עמ' 332-333), מספר את הסיפור הבא:
הרב הקדוש ר' בונם מפשיסחא נכנס פעם אחת לרבו היהודי הקדוש, והיהודי אמר לו שיאמר איזה פסוק שהוא, והוא, היהודי, יגיד על זה תורה. נפל לפניו של ר' בונם פסוק מפרשת וילך: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם". אמר לו היהודי: "עַד תֻּמָּם". נתפעל מאד ר' בונם מ"פירוש" זה והיה שרוי בשמחה רבה. באותו מעמד היה גם הרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר. שאל את ר' בונם: "לשמחה מה זו עושה, ומה פירש כאן הרבי?" אמר לו ר' בונם: "הרי חכם אתה, תבין מעצמך את פירוש הרבי". אמר ר' חנוך העניך: "כנראה כוונתו, שאילו היתה תיבת 'תֻּמָּם' מתפרשת על השירה, היה צריך להיות כתוב 'תומה', אלא ודאי הפירוש הוא שמשה רבנו היה הולך ומדבר את דברי השירה כמה וכמה פעמים לתוך לבות בני ישראל עד אשר עשה אותם לשלמים ותמימים". "כיוונת אל האמת" – השיבו ר' בונם.
אמנם, אפשר להתווכח על הדקדוק, אך הרעיון של היהודי הקדוש אומר שבכוחה של שירת "האזינו" להביא את עם ישראל למדרגה גבוהה של שלימות ותמימות. צריך להבין מה יש בה בשירה זו שכל כך שגבה מעלתה. ובכלל, איזו מין שירה היא, המתארת תיאורים כה קשים כ"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (דברים לב, כ), "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי" (שם, כב), "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה" (שם, כה) ועוד. שירת הים ושירת הבאר מבטאות התפרצות של רגשי הודאה גדולה לריבונו של עולם ואך טבעי שנשמח בקריאתן, אך האם יש מי ש"נמשך" לשירה כמו זו המופיעה בפרשתנו?! כדי לעמוד על חשיבותה העצומה של השירה יש להעמיק בתוכנה. הרמב"ן סוקר את הנושאים המוזכרים בה:
הנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן תגיד כל המוצאות אותנו בביאור הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן… וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח.
אם כן, השירה מתארת את מערכת היחסים שבינינו לבין ריבונו של עולם מאז ש"לקחנו לחלקו". מערכת יחסים זו ידעה עליות ומורדות, היא כללה חסד א-להי גדול, מרידה של ישראל, ענישתם ועוד. אמנם, יש בה בשירה גם נבואה על כל העתידות, וכלשון הרמב"ן בהמשך דבריו: "להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו". השירה מבטיחה שבסוף הדרך הפתלתלה של עם ישראל, ממתינה הגאולה העתידה.
אך דומה שמעבר להיותה של השירה כוללת את העבר ואף את העתיד להיות, הרי שעיקר חידושה הוא בתיאור האופן בתיאור הגאולה העתידה. וכך אומר הרמב"ן:
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתינו למען שמו אם כן השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין.
הרמב"ן עומד על חילוק משמעותי מאוד בין השירה הזו לבין "פרשיית התשובה" שבפרשת "נִצבים", בה מתארת התורה את שיבתנו לה': "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה" (שם, ב-ג). דהיינו, הקב"ה ישוב את שבותנו רק לאחר שאנחנו נשוב אליו. לעומת זאת, בשירת "האזינו" אין כלל אזכור לתהליך תשובה הנצרך מצידנו. אפשר אולי לומר שפרשת "נִצבים" מתאימה יותר לשיטתו של ר' אליעזר (סנהדרין צז, ב) לפיה "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין", ואילו "שירת האזינו" סוברת כשיטת ר' יהושע בר הפלוגתא של ר' אליעזר. רבינו הרצי"ה היה נוהג לחזור ולהדגיש3 את העובדה שבסופו של הויכוח בין התנאים שתק ר' אליעזר ולפי נוסח הירושלמי (תענית א, א) הברור יותר: "איסתלק ר' ליעזר".
בנוגע ל"אמינותה" של השירה אומר הרמב"ן את הדברים הבאים:
ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כך היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד. ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי הא–להים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו עליו השלום.
אפשר לומר, אם כן, שכשם שהלכה כר' יהושע – כך גם "הלכה כשירת האזינו". חלילה, אין הכוונה לומר שיש חלקים בתורה שאינם אמת מוחלטת. כוונת הדברים היא שחרף תיאור התורה בפרשת "נִצבים" את ההליך העתידי המתחיל בתשובתם של ישראל, קובעת שירת "האזינו" שהקב"ה לעולם לא יפר בריתו עם בני ישראל, ללא כל קשר לתשובתם.
כעת מובנת בהחלט משמעותה של השירה. וכי מה יכול לגרום לשירה גדולה יותר מהבטחה א-להית לכך שבכל תנאי ובכל מצב ריבונו של עולם לא יזנח את עם ישראל? בשירה זו באה לידי ביטוי האהבה האין סופית שלו יתברך אלינו. אב אוהב עשוי גם להכות את בנו בעת הצורך, שהרי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד), אך בסופו של דבר האהבה עולה על הכול. יתירה מזאת, כיוון שאנחנו בטוחים שההבטחות החיוביות תתקיימנה בסוף הדרך, אנו מסוגלים לשיר גם על כל מה שיתרחש במהלכה, רצופת מהמורות וקשה ככל שתהיה. דווקא העובדה שהקב"ה מעניש אותנו כשאנו ממרים את רצונו, מעידה על הקשר העמוק שבינינו, כדברי ריה"ל (כוזרי א, קט): "בעברכם על דברי תראו רעב ובצרת ונגף וחיה רעה, גם בימים אשר כל העולם כולו שרוי בשלוה – אז תדעו כי עניניכם מֻנהגים על ידי דבר העומד למעלה מן החֹק הטבעי". אם כן, מובנים דבריו של ה"יהודי הקדוש", שאמר שאכן אפשר להגיע לשלמות ולתמימות גדולה מתוך גילוי אהבה אדיר זה.
ברית נצחית זאת היא ברית יחידאית. ברית שחלק מתוכנה הוא, שגם כאשר תופר על ידינו, היא אינה תתבטל! אין משמעות הדברים שאנחנו יכולים להתנהג כפי רצוננו, ללכת בשרירות ליבנו ולסמוך על כך שהקב"ה ימלא את חלקו, וכדברי הנביא עמוס: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (ג, ב). שירת "האזינו" נושאת בקרבה הבטחה מופלאה, אך גם תביעה גדולה. ימי התשובה בהם אנו מצויים נושאים בקרבם את הכפילות הזו; מחד גיסא, אנו נתבעים לחשבון נפש נוקב, ומאידך גיסא אנו עומדים לפני מלך ש"מעביר אשמותינו בכל שנה ושנה". הקב"ה יודע שאיננו יכולים לעמוד בברית באופן מוחלט ואף על פי כן הוא לעולם אינו מנתק את הקשר עימנו.
"היום אם בקולו תשמעו"
דומה שלא רק הוא יתברך יודע שבוודאי תופר הברית מצידנו, אלא גם אנו מתקשים לעיתים להאמין ביכולתנו לבצע את החלק הנתבע מאיתנו. בהקשר זה נזכיר את ההפטרה של שבת תשובה. להפטרה זו, נוהגים האשכנזים להוסיף פסוקים מספר יואל, וביניהם את הפסוק "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (ב, כ). הגמרא במסכת סוכה (נב, א) מונה שבעה שמות של יצר הרע. ביניהם מציינת הגמרא את פסוק זה ומבארת: "'וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם' –זה יצה"ר שצפון ועומד בלבו של אדם". הגמרא מדברת על כך שלעתיד לבוא יבטל הקב"ה את היצר הרע – ירחיק את ה"צְּפוֹנִי". בגמרא שם אף מופיע תיאור שבו היצר הצפון יוצג על ידי ריבונו של עולם באופן גלוי בפני הצדיקים והרשעים, וישחט. וזו לשון הגמרא שם:
לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין, והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!
דימוי זה זוקק הבנה. הכיצד יתכן שנדמה יצר הרע בשני אופנים שונים כל כך? האם באמת היצר הרע הוא הר או שמא אינו אלא חוט שערה? נראה לבאר שההר שעליו מדברת הגמרא אינו אלא הר שעשוי מחוטי שערה רבים… חוט שערה מצטרף לחוט שערה והנה נוצר הר – התמודדות מצטרפת להתמודדות, וכך לפנינו ניצב הר גדול של קשיים ומשוכות.
אמנם, מלמדת אותנו הגמרא כלל גדול בעבודת ה'. הרשעים מתבוננים על החיים כעל מכלול גדול של התמודדויות, שמראש ברור שאין יכולת לעמוד בהן. כך ממילא מוותרים הרשעים ונופלים… חז"ל קוראים לנו להתבונן על החיים בהתבוננותם של הצדיקים. אלו רואים כל התמודדות בפני עצמה. משוכות רבות שצריך להתגבר עליהן במסגרת עבודת ה' הרי הן רק מקבץ של "חוטי שערה". רק לאחר שמצליחים בהתמודדות אחת עוברים לבאה אחריה. כך הסיכויים להגיע להצלחה גדלים.
לעתיד לבוא, כשתתברר לרשעים האמת, כשיגלו שבעצם לא בפני הר כשלו, אלא בפני חוטים דקים, יבכו אלה מצער. וכשיתחוור לצדיקים שאותם חוטים עליהם הצליחו להתגבר הצטברו לכדי הר, יבכו הם מהתרגשות ומהתפעמות. דרך כזו של עבודה מציע לפנינו רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן קמא, ערב):
"הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהלים צה, ז) – זה כלל גדול בעבודת ה', שלא ישים כנגד עיניו כי אם אותו היום… כי כשרוצים לכנס בעבודת ה', נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשא משא כבד כזו, אבל כשיחשוב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום לאמור: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, היום אם בקול, תשמעו- היום דווקא והבן".
כשאדם רוצה לקבל על עצמו, למשל, להגיע לתפילה בזמן, הרי שאם יקבל זאת מכאן והלאה כדבר מוחלט, הוא עלול להתייאש מראש באומרו לעצמו שוודאי לא יוכל להתמיד בכך בלא גבול. אולם, אם יאמר לעצמו שרק התפילה הקרובה עומדת לנגד עיניו, גדלים הסיכויים להצלחתו. דרך זו יכולה להועיל אפילו תוך כדי תפילה; דהיינו, להתרכז כרגע רק בברכה אותה אני אומר, כאילו אין ברכות נוספות אחריה… כל ברכה, כל תפילה, כל סדר לימוד הרי הוא עולם בפני עצמו.
אולי קצת קשה לנו, כמי שאמונים להיות צופים אל העתיד ולהתבונן על המציאות בהתבוננות כוללת, לעבוד בגישה של "הַיּוֹם". אבל באמת, אין סתירה בין הדברים. אולי דווקא מתוך ראיה כוללת ומתוך הבנה שהדרך הפרטית שלנו, וקל וחומר שגם זו הלאומית, הינה דרך ארוכה, עלינו לנקוט בדרך עבודת ה' של "הַיּוֹם"; רק כך נוכל להגיע אל ה"מחר" הנכסף. כאמור, שירת "האזינו" מנבאת לנו עתיד גדול, אך במקביל, היא גם תובעת מאיתנו תביעות גדולות. הכלל הגדול שעליו דיברנו יעזור לנו להיות ראויים יותר אל העתיד הגדול.
דבר תורה
ראש השנה ויום הכיפורים
ראש השנה | הדרישה למיצוי עצמי
ראש השנה מזמן בפנינו חיפוש של האמת הא-להית שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו. על הדרך להתחדש ועל המניעות המנסות להרחיק את האדם מאותה התחדשות. ראשי פרקים: אייכה, השאלה הנצחית מבחן הנאמנות העצמית הדרישה למיצוי עצמי בריחה אל כלל…