העמידה בדין מתוך חירות, שופר ובריאת העולם

ראש השנה הוא הזמן של החירות. כל זמן שהאדם עבד הוא לא עומד בדין - רבונו של עולם אומר לו: "אתה לא יכול לעשות כלום כי אתה משועבד, אז ממילא אתה לא עומד בדין". ברגע שהאדם יוצא מעבדות לחירות אפשר לדון אותו. אם כן, לעמוד בחירות זה אחריות.

האם הדבר הזה כדאי לאדם? כלומר, אפשר לדמיין מצב שבו הקב"ה אומר לאדם שהוא פוטר אותו מכל משפט ודין: "תעשה מה שאתה רוצה ולא תקבל שכר או עונש". לחילופין יכול להיות מצב שבו הקב"ה אומר לאדם: "אני לא מוותר לך - אני רוצה שתקיים מצוות ולא עבירות. אם תעשה עבירה הכי קטנה, תחטוף על המקום". מה עדיף לאדם בין שני המצבים האלה?

באפשרות הראשונה, אפילו אם אדם הופך להיות מיליארדר, בעל שלטון וכד' - בכל זאת לקב"ה לא אכפת. אדם כזה הוא בעולם נורא, עולם שחסר משמעות לחלוטין. זהו עולם שלא כדאי לחיות בו. לעומת זה אם אדם עומד במשפט סימן שהוא חשוב למישהו, ולהיות חשוב למישהו זה שווה גם אם אדם חוטף. האדם מעוניין שיהיה לעולמו משמעות גם אם יהיה מחיר כלשהו.

באותו הקשר נעיין בדיני בינוני וצדיק. לפי ההלכה, בינוני זה מי שיש לו מחצה עוונות ומחצה זכויות - אם הוא עושה עבירה אחת יתירה על זכויותיו, מוחלין לו שנאמר: "מעביר ראשון ראשון". אחרי שמוחלין לו, הוא חוזר להיות בינוני, עושה עבירה שניה - עוד פעם מוחלין לו, הוא עוד פעם חוזר להיות בינוני וכן הלאה. לעומת זאת עם צדיק הקב"ה מדקדק "כחוט השערה". לכאורה, המסקנה היא שיותר כדאי להיות בינוני מאשר צדיק. אומנם הריטב"א כותב שאסור להיות בינוני.