טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 6-5 דקות
זמן העברה משוער: 5-4 דקות
מה עושה אדם כאשר הוא משוכנע לחלוטין שהוא צודק, אבל ההנהגה המוסמכת מכריעה אחרת? האם עליו לוותר על דעתו? והאם מי שהכריע רשאי לראות בכך ניצחון על האדם שחלק עליו? אחת התשובות המיוחדות לשאלות האלה נמצאת במסכת ראש השנה, בסיפורם של רבן גמליאל ורבי יהושע.
המשנה בפרק השני מספרת שרבן גמליאל קיבל עדות על ראיית הלבנה וקידש את החודש. רבי יהושע חלק על קביעתו, ולפי חשבונו יום הכיפורים היה אמור לחול ביום אחר. המחלוקת הייתה קשה במיוחד, מפני שלא מדובר בשאלה תיאורטית. אם כל חכם יקבע לעצמו מתי חל יום הכיפורים, לא יהיה לעם ישראל לוח שנה משותף.
רבן גמליאל שלח לרבי יהושע הוראה: „גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך”. כלומר, רבי יהושע נדרש להגיע ליבנה דווקא ביום שלפי חשבונו האישי היה יום הכיפורים. אפשר לתאר עד כמה הדבר הכאיב לו. רבי יהושע לא היה אדם קל דעת. הוא היה חכם גדול, ודעתו נבעה מעיון הלכתי רציני.
רבי עקיבא ורבי דוסא בן הרכינס סייעו לו להבין שבקביעת המועדים התורה מסרה סמכות לבית הדין. אין פירוש הדבר שכל הכרעה של כל בעל תפקיד היא בהכרח נכונה, אלא שיש כאן דין מיוחד בקידוש החודש: המועדים נקבעים על פי בית הדין המוסמך. גם כאשר חכם חולק על חשבונו, אי אפשר שכל אדם ינהג על פי לוח שנה פרטי.
רבי יהושע קיבל את הדברים, נטל את מקלו ואת מעותיו והלך אל רבן גמליאל. וכאן מגיע הרגע היפה ביותר בסיפור. רבן גמליאל לא אמר לו „עכשיו אתה רואה שצדקתי”. הוא לא ניצל את המעמד כדי להוכיח מי חזק יותר. המשנה אומרת: „עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת את דברי”.
המשפט הזה מחזיק בתוכו שני צדדים של גדלות. רבי יהושע ידע לקבל את סמכות בית הדין אף שהדבר היה קשה לו, ורבן גמליאל ידע לכבד את החכם שקיבל את הכרעתו. הוא קרא לו „רבי” והכיר בפומבי בחכמתו. קבלת ההכרעה לא הפכה את רבי יהושע לפחות גדול.
וזה שיעור עצום לחיים. לפעמים אנחנו חייבים להכריע במחלוקת. הורים צריכים לקבל החלטות בבית, מנהל צריך לקבוע דרך פעולה, וועד צריך להחליט כיצד לנהל מוסד. אבל הכרעה אינה מחייבת השפלה. אפשר לומר לאדם „בעניין הזה החלטנו אחרת” ובאותה שעה לשמור על כבודו ולהכיר בתרומתו.
גם מי שנמצא בצד השני צריך לפעמים לדעת לקבל החלטה שאינה תואמת את רצונו. לא כל אי־הסכמה צריכה להפוך למאבק על הכבוד האישי. אפשר להחזיק בדעה עצמאית, להסביר אותה ברצינות, ובמקום שבו קיימת סמכות מחייבת כדין, להכיר גם בחובתו של הציבור לפעול במסגרת משותפת.
הדבר בולט במיוחד במשפחות ובקהילות. פעמים רבות המחלוקת עצמה אינה מה שהורס את היחסים. מה שהורס אותם הוא הצורך של כל צד להוכיח שהאחר לא רק טועה, אלא גם קטן ממנו. כאשר המחלוקת הופכת למאבק על ערך האדם, קשה מאוד לחזור לשלום.
מסכת ראש השנה מלמדת שעם ישראל זקוק ללוח שנה משותף, אבל גם ללב שיודע לשמור על כבודם של החכמים ושל האנשים שבתוכו. לכן הסיפור אינו מסתיים בניצחון של צד אחד, אלא במחווה של כבוד.
וזו יכולה להיות קבלה נפלאה מסיום המסכת: בפעם הבאה שניקלע למחלוקת, ננסה להבחין בין השאלה מהי ההחלטה הנכונה לבין השאלה כיצד אנחנו מתייחסים לאדם שחושב אחרת. אפשר לעמוד על העיקרון בלי לפגוע בכבודו.
ואם נזכה לכך, אולי גם אנחנו נוכל לסיים מחלוקות לא בתחושת ניצחון על אדם אחר, אלא במילים שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע: „בוא בשלום”.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אמן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא, וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.