„עם שבשדות” – האם אנחנו זוכרים גם את מי שאינו נמצא?
18.10.2026סיום מסכתזמן קריאה · 7 דקות
#דבר תורה#סיום מסכת#ראש השנה
טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 5-4 דקות
זמן העברה משוער: 8-7 דקות
דמיינו בית כנסת גדול בראש השנה. הציבור כולו עומד בתפילת המוסף, שליח הציבור אומר את הברכות, והמתפללים מרוכזים במעמד המיוחד של היום. כמעט כולם נמצאים שם. אבל רחוק מבית הכנסת יש אדם שאינו יכול להגיע. הוא נמצא בשדה, עסוק במלאכה שנכפתה עליו בנסיבות חייו, ולבו אולי רוצה להיות עם הציבור. האם מבחינת הציבור הוא פשוט אינו חלק מן המעמד?
דווקא בשאלה שקשורה לאנשים האלה מסתיימת מסכת ראש השנה. בדף לה ע"א הגמרא דנה בדעת רבן גמליאל על כוחו של שליח הציבור להוציא את הרבים ידי חובתם בתפילות המיוחדות. בתוך הדיון נאמר שרבן גמליאל היה פוטר אפילו את „עם שבשדות”, ובהמשך מבהירה הגמרא שהדבר מתייחס למי שאנוסים במלאכתם ואינם יכולים להגיע, ולא לאנשים שנמצאים בעיר ויכולים להשתתף אך בוחרים שלא לעשות זאת. זהו דיון הלכתי מוגדר, ואין ללמוד ממנו שכל מי שנעדר מבית הכנסת יוצא ידי חובתו באמצעות שליח הציבור. אבל בתוך הסוגיה הזאת מסתתר רעיון אנושי עמוק מאוד.
הגמרא אינה מסתפקת במתפללים שנמצאים בבית הכנסת. היא עוצרת ושואלת גם מה דינם של האנשים שאינם יכולים להיות שם. הציבור עומד בתפילה, וחכמים אינם שוכחים את מי שנמצא בשדה.
אפשר לראות כאן תמונה יפה של ציבור אמיתי. בדרך כלל כשאנחנו חושבים על ציבור, אנחנו סופרים את האנשים שנמצאים מולנו. כמה הגיעו לשיעור, כמה השתתפו באירוע, כמה התפללו בבית הכנסת. אלה דברים שאפשר לראות ולמדוד. אבל יש אנשים שאינם נמצאים, ולא מפני שאינם רוצים להשתתף. לפעמים החיים אינם מאפשרים להם להגיע.
אדם עובד שעות רבות כדי לפרנס את משפחתו. אדם אחר מטפל בהורה חולה. יש מי שמתמודד עם קושי בריאותי, ויש מי שעובר תקופה משפחתית מורכבת. מבחוץ אנחנו רואים רק את התוצאה: הוא לא הגיע. אבל אנחנו לא תמיד יודעים מה עומד מאחורי ההיעדרות.
וכאן מתחילה האחריות שלנו. לפעמים אנחנו ממהרים לתת לאנשים הסברים. פלוני לא הגיע לשיעור, כנראה כבר אינו מעוניין ללמוד. אלמוני הפסיק להשתתף בפעילות, כנראה לא אכפת לו. אולי אנחנו צודקים, אבל אולי לא. ייתכן שהוא רוצה מאוד להיות שם, ורק אינו מצליח.
יש הבדל גדול בין השאלה „למה הוא שוב לא בא?” לבין השאלה „מה מונע ממנו להגיע, והאם אפשר לעזור לו?”. השאלה הראשונה נובעת לעיתים מביקורת. השנייה נובעת מאחריות.
אפשר להמחיש זאת בדוגמה פשוטה. אדם היה מגיע בקביעות לשיעור תורה. במשך כמה חודשים הוא ישב באותו מקום, שאל שאלות והשתתף. פתאום הוא מפסיק להגיע. לאחר שבועיים או שלושה כמעט איש כבר אינו מזכיר אותו. מבחינת הקבוצה הוא פשוט נעלם. אבל אם מישהו יתקשר וישאל לשלומו, ייתכן שיגלה שאותו אדם עובר תקופה קשה, ושדווקא עכשיו הוא זקוק מאוד לקשר עם בית המדרש.
אולי שיחת טלפון אחת לא תפתור את כל קשייו. אבל היא תזכיר לו שהוא עדיין שייך.
זהו אחד הדברים היפים שאפשר ללמוד מן התמונה של „עם שבשדות”. אדם יכול להיעדר ממקום מסוים, ובכל זאת המקום הזה יכול להמשיך להיות חשוב לו. האחריות שלנו אינה מסתיימת תמיד בשאלה מי הצליח להגיע. לפעמים היא מתחילה דווקא בשאלה מי חסר.
הדבר נכון גם בתוך המשפחה. יש ילדים שמושכים תשומת לב בקלות. הם מדברים, מספרים ומבקשים. ויש ילדים שקטים יותר, שלא תמיד יודעים לומר מה חסר להם. אם נקדיש תשומת לב רק למי שמבקש בקול, אנחנו עלולים לפספס דווקא את מי שזקוק לכך שמישהו יבחין בו.
כך גם בקהילה. בכל בית כנסת יש אנשים שכולם מכירים. הם יושבים במקומות קבועים, משתתפים בפעילות ומדברים עם הגבאים. אבל לעיתים יש אדם שמגיע בשקט, עומד בצד ויוצא בלי שאיש פונה אליו. יש גם אנשים שכמעט אינם יכולים להגיע כלל. קהילה חזקה אינה צריכה להסתפק בדאגה למי שכבר נמצא במרכז. היא יכולה לשאול כיצד לתת תחושת שייכות גם למי שנמצא בשוליים.
כמובן, אין אפשרות לפתור כל קושי. לא כל שיעור יכול להתקיים בשעה שמתאימה לכולם, ולא תמיד אפשר לסייע לכל אדם להגיע. אבל עצם ההתייחסות משנה את האווירה. כשאדם יודע שרואים אותו, שזוכרים אותו ושמבחינים בחסרונו, הוא כבר אינו מרגיש שקוף.
המסר הזה מיוחד מאוד דווקא במסכת ראש השנה. לאורך המסכת למדנו כיצד קובעים את המועדים, כיצד תוקעים בשופר ומהו סדר הברכות. אלה עניינים הנוגעים לכלל ישראל. אבל בדף האחרון, אחרי כל הדיונים הגדולים, הגמרא מחזירה אותנו אל האדם הפשוט שנמצא בשדה. כאילו מזכירים לנו שגם כאשר אנחנו עוסקים בציבור כולו, איננו רשאים לשכוח את היחיד.
אפשר לומר שזו אחת ההבחנות בין קהל לבין קהילה. קהל הוא האנשים שהתאספו במקום אחד. קהילה היא מערכת של קשר ואחריות, שאינה מסתיימת ברגע שאדם אינו נמצא פיזית במפגש. הקהל משתנה מאירוע לאירוע, אבל תחושת השייכות יכולה להישאר גם כאשר מישהו נעדר.
וזה מתאים באופן מיוחד לסיום מסכת. עכשיו אנחנו עומדים כאן וחוגגים את הזכות לסיים מסכת ראש השנה. זו שמחה גדולה. אבל אפשר לחשוב גם על האנשים שאינם יושבים איתנו. אולי מישהו התחיל ללמוד ונעצר באמצע. אולי אדם אחר היה רוצה להשתתף בשיעור קבוע, אבל עדיין לא מצא דרך לשלב אותו בחייו. אולי יש מישהו שמרגיש שלימוד הגמרא קשה לו מדי, ולכן אינו מנסה.
מה נוכל לעשות כדי שגם הוא ירגיש שיש לו מקום בבית המדרש?
לפעמים התשובה אינה דורשת דבר גדול. להזמין אדם ללמוד יחד, להסביר לו בסבלנות סוגיה אחת, לשלוח לו סיכום של השיעור או פשוט לומר לו שנשמח לראות אותו. פעולה קטנה יכולה להיות ההבדל בין אדם שמרגיש שהתורה רחוקה ממנו לבין אדם שמתחיל להאמין שגם הוא יכול להיות חלק.
וכאן נמצא המסר המרכזי של הסיום: ההצלחה של הציבור אינה נמדדת רק בכמה אנשים נמצאים בתוכו, אלא גם במידת האחריות שהוא מרגיש כלפי מי שאינו מצליח להיות נוכח.
לכן, לאחר שסיימנו מסכת ראש השנה, כדאי לקבל החלטה שאינה קשורה רק ללימוד הבא שלנו. לחשוב על אדם אחד שאפשר לקרב, לעודד או לסייע לו להשתתף בלימוד תורה. לא כדי להגדיל את מספר המשתתפים בלבד, אלא מפני שכל אדם הוא עולם שלם, ולפעמים הזמנה אחת יכולה לפתוח בפניו דרך חדשה.
יהי רצון שנזכה להיות חלק מציבור שאוהב תורה ותפילה, ובאותה שעה אינו שוכח את האנשים שנמצאים בשדות. שנדע להעריך את מי שהגיע, לכבד את מי שמתקשה ולהושיט יד למי שרוצה להתקרב. וכאשר נסיים מסכת ונפתח את הבאה, נשתדל שלא לשאול רק מה אנחנו נלמד, אלא גם את מי נוכל לצרף אלינו בדרך.
כי לפעמים הגדולה האמיתית של בית מדרש אינה ניכרת רק בדפים שנלמדים בתוכו, אלא גם בדלת שהוא יודע לפתוח למי שעדיין נמצא בחוץ.
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַהֲדָרָךְ עֲלָן. דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְדַעְתָּךְ עֲלָן. לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי.
נוהגים לחזור על קטע זה שלוש פעמים.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא.
חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא.
הַעֲרֵב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ.
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד.
נאמר במניין.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (אמן)
דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא, וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא, וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא, וּלְמִפְרַק חַיָּיָא, וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא, וּלְאָתָבָא פּוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ. (אמן)
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא, וּמַרְעִין בִּישִׁין, יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי, כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כֵּן תַּעְזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה.
וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְהָאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי הַחֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי, שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם בִּי: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים. אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶוַח וְהַצָּלָה, לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
