שמחת המצווה – לא מספיק לקיים, צריך לשמוח
מאת הרב מרדכי פרנקו שליט"א26.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 2 דקות
#דבר תורה#כי תבוא
טוען…
טוען תוכן…
סיום מסכתזמן העברה משוער: 6-5 דקות
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).
מלשון זו של הפסוק, המוכיחה את האדם על כך שלא עבד את הקב"ה בשמחה, מביאים הראשונים ראיה שקיום המצוות צריך להיות מתוך שמחה. תוכחת הכתוב כוללת אפילו את מי שכן עבד את הקב"ה, אך לא עשה זאת מתוך שמחה.
וכך כותב רבינו בחיי בפירושו על התורה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא הייתה העבודה בשמחה. לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצווה, מצווה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה. ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה. ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה".
וכך כותב גם הרמב"ם בהלכות לולב (ח, טו): "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'" (דברים כח, מז).
הרי לנו יסוד גדול: אפשר לקיים מצווה, ואפשר גם לעבוד את ה' – אבל התורה מבקשת יותר. היא מבקשת שהעבודה תהיה מתוך שמחה, אהבה וטוב לבב. לא רק השאלה היא האם קיימתי את המצווה, אלא גם באיזו רוח קיימתי אותה. האם עשיתי אותה כמי שנפטר מחוב, או כמי שזכה במתנה גדולה – הזכות לעבוד את בוראו.