טוען…
טוען תוכן…
דבר תורה
"וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לָזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה, כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (דברים כח, יג).
מעין נוסח זה אנו אומרים גם בעת אכילת הסימנים בליל ראש השנה: "יהי רצון... שנהיה לראש ולא לזנב".
והנה, בנוסח זה "לראש ולא לזנב" יש לכאורה אריכות יתר. לשם מה להוסיף "ולא לזנב"? הרי אם אדם זוכה והוא "ראש", מובן מאליו שאינו "זנב", ומיותר לכאורה להוסיף זאת.
מיישב הרמב"ן על הפסוק, שאדם יכול להיות ראש לאחד אך עדיין זנב לאחר. לכן אנו מבקשים שנהיה לראש, אך שלא נהיה לזנב לאף אחד אחר.
ביאור נוסף ברמב"ן הוא ש"והיית לראש" מתייחס לזמן העכשווי, ואילו "ולא לזנב" הוא איחול לעתיד – שלאחר שתהיה לראש, לעולם לא יתהפך הגלגל ותחזור להיות זנב.
ולשאלה מדוע נאמר "לראש ולא לזנב" ולא "לראש ולא לעקב", שהרי בדרך כלל בתורה ההפך מראש הוא עקב. אולי אפשר לומר ש"זנב" הוא דבר שנראה כאילו יש בו חיות ויכולת עצמאית, שהרי הוא זז ונע, ואפילו לאחר שהוא מנותק מן הגוף עדיין הוא יכול להמשיך לזוז. לכן הזנב יכול לסמל דבר שנראה כאילו יש לו חיים וכוח עצמאי, אף שבאמת אין לו כוח כזה והוא אינו המנהיג.
וזוהי הברכה לישראל: שלא יהיו במצב שבו הם רק נראים כאילו הם מושלים ויש להם עצמאות, אלא שיזכו להיות באמת "לראש" – בעלי עצמאות אמיתית, הנהגה אמיתית ושליטה אמיתית על דרכם, מתוך הכרה שהכוח והיכולת ניתנו להם מאת הקב"ה.