מזמור צ״ח | שירו לה׳ שיר חדש
מאת אליהו שני18.10.2026זמן קריאה · 21 דקות
טוען…
טוען תוכן…
תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם
תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם
נוסח המזמור
א. מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ. ב. הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ. ג. זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ. ד. הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ. ה. זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה. ו. בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ. ז. יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. ח. נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. ט. לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.
על המזמור | הרקע והמסר המרכזי
מה יכול להביא עולם שלם לשיר יחד? לא רק עם ישראל, ולא רק בני האדם מכל קצווי הארץ, אלא גם הים, הנהרות ואפילו ההרים עצמם. זו התמונה המופלאה שמצייר מזמור צ״ח. הוא פותח בקריאה „שירו לה׳ שיר חדש”, עובר לתיאור ישועה שכולם רואים, ומסתיים במראה שבו הבריאה כולה כאילו מצטרפת לשירה לפני המלך הבא לשפוט את הארץ. אך דווקא הסיום הזה מעלה שאלה: מדוע בואו של ה׳ לשפוט את העולם מעורר שירה ושמחה? האם המשפט אינו דבר המעורר יראה?
התשובה נמצאת במילה החוזרת במזמור בכמה צורות: ישועה. ה׳ אינו מתגלה כאן כמושל המבקש להפגין את כוחו לשם הכוח, אלא כמי שמושיע את ישראל, מגלה את צדקתו ומעמיד את העולם על משפט ישר. ישועת ישראל אינה נעלמת מעיני העמים; אדרבה, היא מתפרסמת לעיני כולם ומאפשרת להם להכיר באמת. מכאן מתרחבת השירה: תחילה שרים על הנפלאות שנעשו, אחר כך בני האדם נקראים להלל בכלי נגינה, ולבסוף גם הים, הנהרות וההרים משתתפים במראה השמחה. זהו מזמור על הרגע שבו הטובה שהייתה מובטחת אך נסתרת נעשית גלויה לעולם כולו.
מהו הרקע למזמור – איזו ישועה מתוארת בו?
כותרת המזמור היא „מזמור”, ואין בה שם של מחבר או זיהוי של מלחמה מסוימת. לפיכך אין יסוד לקבוע שכל הפסוקים נכתבו בעקבות ניצחון היסטורי אחד. רש״י כותב בקצרה שהדברים עוסקים בעתיד. אבן עזרא מציע שאולי המזמור נאמר על ביאת הגואל, ורד״ק מפרש את המזמור בהקשר לגאולת ישראל מן הגלות: ה׳ יזכור את חסדו ואת הבטחתו לעמו, ויושיע אותם לעיני כל העמים. גם מצודת דוד מפרש את פרסום הישועה על דרך דברי הנביאים שקדמו לה והתגלותה לעין כול. על פי דרך זו, המזמור אינו רק שיר תודה על העבר, אלא שירה המצפה לגילוי ישועת ה׳ בעתיד. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)
עם זאת, למזמור יש גם משמעות הנוגעת לכל דור: הוא מלמד כיצד לראות ישועה, כיצד לזכור את ההבטחות ואת החסדים שקדמו לה, וכיצד להפוך את ההודאה הפרטית להכרה רחבה במלכות ה׳. את המשמעות המעשית הזאת אפשר ללמוד מן המזמור בלי לטעון שכל הנסים שזכינו להם כבר מגשימים בשלמות את חזון הגאולה שעליו דיברו המפרשים.
מה התחדש כאן לעומת „שירו לה׳ שיר חדש” שבמזמור צ״ו?
מזמור צ״ו, הקודם לו בסדר קבלת שבת, נפתח אף הוא בקריאה „שירו לה׳ שיר חדש”. לכן עולה שאלה טבעית: אם כבר קראנו לשיר שיר חדש, מה הוסיף לנו המזמור הבא? הקשר בין שני המזמורים מלמד שהם חלק מרצף של הכרזה על מלכות ה׳, אך הדגשים אינם זהים. מזמור צ״ו קורא לעמים לספר את כבוד ה׳, להכיר בכך שהוא ברא את השמים ולהודיע שהוא מלך. מזמור צ״ח מדגיש את רגע ההתגלות של הישועה: „הודיע ה׳ ישועתו”, „לעיני הגוים גלה צדקתו”, „ראו כל אפסי ארץ”. כאן אין מדובר רק בסיפור שהאדם מספר לאחרים, אלא במעשה גלוי שיכול להביא את העולם כולו להכרה.
המלבי״ם מפתח הבחנה זו בהרחבה. לדבריו, המזמור הקודם מתאר בעיקר את הנהגת ה׳ באמצעות סדרי הטבע, ואילו מזמור צ״ח פותח את תיאור ההנהגה הניסית, שבה ה׳ מגלה את כוחו בדרך שאינה מוגבלת לחוקי הטבע הרגילים. על פי דבריו, „נפלאות” הן מעשים המפליאים את האדם משום שהם חורגים מן הסדר המוכר לו. לכן נדרשת שירה חדשה: התגלות חדשה של ההשגחה מעוררת שבח שאינו מסתפק במה שכבר נאמר על הנהגת העולם. זו דרך פירושו המיוחדת של המלבי״ם, ואין לייחס אותה באופן גורף לכל המפרשים. (מלבי״ם)
כיצד אפשר להבין „הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו”?
זהו אחד הביטויים המעניינים במזמור. לכאורה היה מתאים לומר שה׳ הושיע את ישראל, אבל הפסוק אומר „הושיעה לו” — כאילו הישועה נועדה גם לו. אבן עזרא ומצודת דוד מסבירים שהלשון מדגישה את עצמאות פעולתו של ה׳: אין הוא זקוק לעזרה מאחרים, אלא ימינו וזרוע קודשו עצמן עושות את הישועה. כך גם משתמע מן הפסוק בישעיהו „ותושע לו זרועו”. רד״ק מעלה גם אפשרות להבין „לו” כמתייחס לישראל, שנזכר בהמשך בפסוק „זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)
המאירי מסביר את הלשון בדרך רעיונית עמוקה: ישועת ישראל מסירה את הכפירה ואת הטענות שהופנו כלפי יכולתו והשגחתו של ה׳. כאילו בזמן ההסתר נדמה לאומות שאין מלכותו מתגלה, וכאשר ישראל נושעים מתברר לעיני הכול שה׳ מושל ומנהיג. במובן המושאל הזה הישועה היא גם גילוי כבוד שמו. חשוב להדגיש שאין הכוונה שה׳ חלש או זקוק להצלה ממשית, אלא שהתגלות הישועה מפרסמת את מלכותו בעולם. (המאירי)
למלבי״ם יש הסבר נוסף לשני הדימויים „ימינו” ו„זרוע קדשו”. הוא מבחין בין הנהגה ניסית הנעשית בזכות מעשי האדם לבין חסד עליון הנעשה גם בלא שהדור הגיע למדרגה הראויה לכך. „ימינו” מבטאת אצלו את פעולת הישועה בזכות, ואילו „זרוע קדשו” את היוזמה האלוהית שאינה תלויה תחילה בזכות הדור. ההבחנה הזאת מיוחדת לשיטתו, ויש להציגה כפירוש נפרד ולא כהסבר המוסכם על כלל המפרשים. (מלבי״ם)
מדוע ישועת ישראל הופכת לשמחה של כל העולם?
בפסוק ג׳ נאמר „זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”, ומיד לאחריו „ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו”. הזכירה והנאמנות מכוונות כלפי ישראל, אך הידיעה על הישועה מגיעה לכל העמים. רד״ק מדגיש שהגאולה מביאה ברכה גם לעולם כולו, מפני שאחריה יחדלו המלחמות והמאבק בין העמים. לכן הקריאה בפסוק הבא, „הריעו לה׳ כל הארץ”, אינה מנותקת מישועת ישראל; דווקא משום שהצדק מתגלה בעולם, כל העמים יכולים להשתתף בשמחה. (רד״ק)
מלבי״ם מחדד את ההבדל בין ידיעה הבאה מתוך סיפור לבין ראייה של מעשה גלוי. בתחילה בני האדם צריכים לספר זה לזה על גדולת ה׳; כאן „ראו כל אפסי ארץ”, כלומר הישועה כה גלויה שאין היא נשארת נחלתם של יודעי תורה או של מאמינים מעטים. העולם כולו נדרש להכיר בכך שה׳ אינו רק בורא העולם, אלא גם מושיע את עמו. זהו החיבור שבין גאולת ישראל לבין ההכרה הכללית במלכותו. (מלבי״ם)
מדוע המזמור מרבה בכלי נגינה ובתרועה?
לאחר שלושת פסוקי הישועה מגיעה שרשרת של ציוויים לשמוח: „הריעו”, „פצחו”, „רננו”, „זמרו”. בהמשך מוזכרים הכינור, החצוצרות והשופר. אין זו רשימת כלי נגינה מקרית בלבד. אבן עזרא ורד״ק מפרשים את החזרה על הכינור כציון של שתי אפשרויות: נגינה בכינור לבדו ונגינה בכינור המלווה בשירה בפה. בפסוק הבא נוספת תרועת החצוצרות והשופר, המתאימה להופעת מלך בפני עמו. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)
המלבי״ם מבחין בין זמרה, המתארת שבח מתמשך על פעולות המלך, לבין תרועה, המכריזה על רגע התגלותו. הוא מסביר שהקול החזק של השופר מבשר שהמלך כביכול בא וניצב בפני קהל המקבלים את פניו. במובן זה, המוזיקה שבמזמור היא ביטוי לכבוד מלכותו של ה׳ ולהתרגשות המלווה את התגלות ישועתו. יש להיזהר שלא להסיק מתיאור כלי הנגינה בפסוק הוראה מעשית לנגן בכלים בקבלת שבת או בשבת עצמה; כאן מדובר בביאור שירת המזמור ומשמעות דימוייה. (מלבי״ם)
האם הנהרות באמת מוחאים כפיים וההרים שרים?
בסיום המזמור השירה מתרחבת מגבולות האדם אל העולם כולו: הים רועם, הנהרות מוחאים כף וההרים מרננים. רש״י מפרש במפורש שהנביאים מדברים בלשון המתאימה להבנת האדם: אין לנהרות כפיים ממשיות, אלא זהו משל לשמחה. רד״ק והמאירי הולכים בדרך זו ומתארים את הטבע כאילו הוא משתתף בשמחת בני האדם. אולם אבן עזרא מביא גם דרך אחרת: ניתן להבין את הדברים על האנשים הנוסעים בים, בנהרות ובהרים, שכולם ישירו וירננו לה׳. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק והמאירי)
המלבי״ם מוסיף את תפיסתו שהמזמור עוסק בהנהגה ניסית גלויה: רעם הים, הנהרות וההרים עשויים לרמוז גם לשינויים מופלאים בטבע, בדומה לקריעת ים סוף ולבקיעת הירדן. אין בכך חובה לפרש שכל פסוק מתאר נס מסוים שכבר אירע; זהו האופן שבו הוא קושר את תיאורי הטבע שבמזמור למהלך הכללי של הנהגה ניסית וישועה. (מלבי״ם)
כיצד משפט ה׳ נעשה מקור לשמחה?
הפסוק האחרון מגלה את הסיבה לשירת העולם: „כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים”. כאשר המשפט נתון בידי מי שאינו יודע הכול, הוא עלול להיות מושפע מטעות, מאינטרסים ומכוחם של אנשים. לעומת זאת, המזמור מתאר משפט שמקורו בבורא העולם, שהוא יודע את האמת ומנהיג את עולמו בצדק. רד״ק מסביר שהמשפט יעמיד את הדברים על מכונם: לצדיקים תינתן הטובה הראויה להם, ולרשעים יינתן הדין הראוי להם. משום כך המשפט אינו רק מקור ליראה, אלא גם בשורה על עולם שבו העוול אינו שולט לנצח. (רד״ק)
יש כאן גם תביעה מוסרית מן המתפלל. מי ששמח בכך שה׳ שופט בצדק צריך להשתדל לנהוג בצדק כלפי אחרים, להיזהר מניצול כוח ולשאוף ליושר גם כאשר הדבר אינו נוח. המזמור אינו מבקש מן האדם לשמוח בפגיעה בבני אדם, אלא לשמוח בכך שהאמת והצדק עתידים להתגלות ולתקן את העולם.
הקשר לקבלת שבת
מזמור צ״ח הוא הרביעי ברצף מזמורי קבלת שבת שמתחיל ב„לכו נרננה”. המזמורים הקודמים מעוררים תחילה שירה והכנעה לפני הבורא, מכריזים על מלכותו ומציגים את גילוי משפטו. כעת השירה מתרחבת לישועה שנראית בכל קצווי הארץ ולשמחה המקיפה את הבריאה כולה. בקבלת שבת אפשר להבין את המהלך הזה כהכנה לעזיבת טרדות השבוע ולהכרה בכך שההיסטוריה, העולם והישועה אינם תלויים רק בעשיית האדם; הקב״ה מנהיג את עולמו. זוהי משמעות רוחנית של המיקום בסדר התפילה, ואין פירושה שכל הפסוקים חוברו במקור דווקא על יום השבת.
המסר המרכזי של המזמור
מזמור צ״ח מלמד שהודאה אמיתית אינה מסתפקת בשמחה פרטית על טובה שנעשתה לנו. היא מכירה ביד ה׳ שפעלה את הישועה, זוכרת את חסדיו ואת נאמנותו להבטחותיו, ומבקשת שהאמת הזאת תתגלה בעולם. מן ההכרה האישית נולדת שירה של עם, וממנה מתפשטת שמחה לכל הבריאה. שיא המזמור אינו כלי הנגינה ואפילו לא רעם הים, אלא ההכרזה שה׳ בא לשפוט בצדק. ישועה שלמה אינה רק סיום של צרה אחת; היא גילוי של מלכות שיש בה אמת, יושר ותקווה לעולם כולו.
בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים
פסוקים א–ג – השיר החדש על נפלאות הישועה, גילוי צדקת ה׳ לעיני העמים וזכירת חסדו ונאמנותו לישראל.
פסוקים ד–ו – הקריאה לכל בני האדם לשיר ולהריע בכינור, בחצוצרות ובשופר לפני מלך העולם.
פסוקים ז–ח – התרחבות השירה אל כל העולם: הים, הארץ, הנהרות וההרים כמבטאים של שמחה.
פסוק ט – ההסבר לשמחה הגדולה: ה׳ בא לשפוט את הארץ בצדק ואת העמים ביושר.
המהלך השלם של המזמור ברור: מלכות ה׳ ושמחת העולם, גילוי משפטו, קריסת היומרה של האלילים, שמחת ציון, ולבסוף קריאה לאוהבי ה׳ לבחור בטוב ולשמוח באור המוכן להם.
ביאור מאיר | הסבר הפסוקים
חלק ראשון – השיר החדש על ישועת ה׳
פסוקים א–ג
המשורר קורא לשיר על נפלאות הישועה, אך מיד מסביר שהישועה אינה ניתנת לישראל לבדם באופן נסתר: היא מגלה את נאמנותו של ה׳ לעמו ואת צדקתו לעיני כל העמים.
פסוק א – השיר החדש על הנפלאות והישועה
מִזְמוֹר שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ[1] כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה[2] הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ[3].
ביאור הפסוק
מִזְמוֹר – זוהי כותרת של דברי שירה, בלי ציון שם המחבר. שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ – השמיעו לה׳ שירה מחודשת, מפני שהתגלתה ישועה גדולה הראויה להודאה מיוחדת. לפי רבים מן המפרשים זו קריאה על הגאולה שתתגלה לעתיד. כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה – ה׳ עשה מעשים מופלאים ומעוררי השתאות שאינם נתפסים כמעשים רגילים. הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ – הישועה נעשתה בכוחו שלו, בלי שיזדקק לסיוע מאחרים. „ימין” ו„זרוע” הם דימויים לכוח פעולתו, ולא תיאור של גוף; לפי פירוש נוסף הישועה מגלה בעולם את כבוד מלכותו.
בקצרה
הפסוק הראשון נותן לשירה טעם ברור: לא רק שיש להתפעל מגדולת ה׳, אלא שכעת מתגלה ישועה המחייבת הודאה חדשה. גם המילים „הושיעה לו” מלמדות שהכוח המושיע אינו כוח אנושי עצמאי, אלא יד ה׳. כשהאדם מכיר במקור ישועתו, התודה נעשית עמוקה יותר.
מקורות והרחבות
[1] שיר חדש: רש״י כותב שפסוקי המזמור עוסקים לעתיד לבוא; אבן עזרא אומר שאולי מדובר בביאת הגואל; רד״ק קושר את המזמור למזמור הקודם ומפרש את שניהם על גאולה עתידה. התחדשות השיר מבטאת אפוא התגלות של ישועה, ולא רק שינוי בלחן. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק)
[2] כי נפלאות עשה: „נפלאות” הן מעשים גדולים המעוררים פליאה. מלבי״ם מפרש כאן בהרחבה שהדגש הוא על הנהגה ניסית המשנה את חוקי הטבע הגלויים, בניגוד להנהגה באמצעות סדרי הטבע שתוארה במזמור הקודם. זו שיטתו המיוחדת בהבנת רצף המזמורים. (מלבי״ם)
[3] הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו: אבן עזרא ומצודת דוד מפרשים שה׳ מושיע בכוח עצמו בלי להיזקק לעזרה מאחר. רד״ק מביא גם אפשרות שהישועה היא לישראל. המאירי מסביר שפרסום ישועת ישראל מגלה את כבוד ה׳, ולכן אפשר לומר בדרך משל כאילו ה׳ הושיע גם את כבוד שמו. מלבי״ם מבחין בין „ימין” המציינת נס הנעשה בזכות הדור לבין „זרוע” המציינת יוזמה של חסד עליון גם בלי זכות מספקת. (אבן עזרא, רד״ק, מצודת דוד, המאירי ומלבי״ם)
פסוק ב – הישועה והצדקה נגלות לעיני העמים
הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ[4] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ[5].
ביאור הפסוק
הוֹדִיעַ יְיָ יְשׁוּעָתוֹ – ה׳ פרסם והראה את הישועה שהוא עושה. היא איננה נשארת דבר הנודע ליחידים בלבד, אלא נעשית ניכרת בעולם. לְעֵינֵי הַגּוֹיִם – האומות עצמן רואות את הדבר, ואינן מסתפקות בשמועות עליו. גִּלָּה צִדְקָתוֹ – התגלה שהוא פועל בצדק, שומר אמונים ונוהג בהנהגה ישרה. לפי המלבי״ם, הישועה היא המעשה הגלוי, ואילו הצדקה היא המידה האלוהית שמכוחה באה הישועה.
בקצרה
לפעמים האדם יודע בלבו שה׳ יכול להושיע, אך אין הדבר גלוי לסביבתו. כאן מתוארת ישועה שכל העמים יכולים לראות בה גילוי של צדק. אין זו רק הצלה מן הסכנה, אלא גם רגע של בירור האמת: הנהגת ה׳, שלעיתים נסתרה מעיני העולם, מתפרסמת.
מקורות והרחבות
[4] הודיע ה׳ ישועתו: אבן עזרא עומד על לשון העבר „הודיע”, ורד״ק מסביר שהמשך הפסוק מבאר את תחילתו. מצודת דוד מבחין בין הפרסום המוקדם של הישועה על ידי הנביאים לבין התגלותה בפועל לעיני הכול. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)
[5] ישועתו וצדקתו: מלבי״ם מבדיל בין „ישועה” כפעולת ההצלה הנעשית בעולם לבין „צדקה” כמידת ההנהגה שמביאה לאותה הצלה. לדבריו, הישועה שלא הייתה נראית נעשית עתה גלויה, והצדקה שהייתה נסתרת מתפרסמת לעיני הגויים. (מלבי״ם)
פסוק ג – זכירת הברית והחסד עם ישראל
זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל[6] רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ[7].
ביאור הפסוק
זָכַר חַסְדּוֹ – ה׳ פעל בחסד עם ישראל, כפי שהבטיח לעשות עמו. אין פירוש הדבר שכביכול שכח קודם לכן, אלא שהגיע זמן גילוי החסד בפועל. וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל – נאמנותו של ה׳ להבטחותיו ולבריתו עם ישראל לא נתבטלה גם בתקופה ארוכה של הסתר. רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ – אפילו יושבי המקומות המרוחקים ביותר בעולם רואים או נחשפים לגילוי הישועה. אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ – הם מכירים בכך שהישועה קשורה לאלוהי ישראל ולהשגחתו המיוחדת על עמו.
בקצרה
הפסוק מלמד שהתעכבות הגאולה אינה מבטלת את נאמנות ה׳. יש עת שבה החסד מובטח ועדיין אינו גלוי, ויש עת שבה הוא מתגלה לעין כול. כשהישועה מגיעה, מתברר שזכירת הברית אינה עניין של עבר בלבד, אלא יסוד לתקווה גם לעתיד.
מקורות והרחבות
[6] זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל: רד״ק מפרש שה׳ זכר את חסדו ואת אמונתו להוציא את ישראל מן הגלות. המאירי מדגיש ש„אמונתו” היא נאמנותו להבטחה, ומלבי״ם מבחין בין חסד הניתן מצד מידת הטוב לבין קיום ההבטחה שניתנה לישראל. (רד״ק, המאירי ומלבי״ם)
[7] ראו כל אפסי ארץ: „אפסי ארץ” הם קצות העולם. רד״ק מפרש שהישועה תתרחש לעיני הכול; מלבי״ם מדגיש שכאן לא רק „מספרים” על נפלאות ה׳, אלא העמים עצמם רואים אותן, והישועה מיוחדת לישראל מפני קשרם עם אלוהיהם. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)
חלק שני – השמחה האנושית לפני מלך העולם
פסוקים ד–ו
לאחר שהישועה נעשית ידועה לכול, כל הארץ נקראת להריע. השירה מתחילה בקול האדם וממשיכה בכינור, בחצוצרות ובשופר, עד לקריאה לקבל את פני המלך.
פסוק ד – כל הארץ נקראת לפרוץ בשירה
הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ[8] פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ[9].
ביאור הפסוק
הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ – כל העמים ויושבי הארץ נקראים להשמיע קול שמחה חזק ולהכיר בישועה שה׳ עשה. פִּצְחוּ – פתחו בשיר, כאילו השמחה שהייתה עצורה בלב פורצת החוצה. וְרַנְּנוּ – השמיעו קולות רינה ושמחה בפה. וְזַמֵּרוּ – הוסיפו שירה ונגינה לכבוד ה׳, מתוך הכרת הטוב על חסדיו.
בקצרה
כאשר הישועה נעשית גלויה, השמחה אינה נשארת בלבו של מי שנושע בלבד. הקריאה מופנית לעולם כולו, מפני שגילוי הצדק והשלום הוא בשורה גם לעמים אחרים. השירה מלמדת שהודאה אמיתית מבקשת לשתף גם אחרים בהכרת הטובה.
מקורות והרחבות
[8] הריעו לה׳ כל הארץ: רד״ק מסביר שגם הגויים ראויים לשמוח בישועת ישראל, מפני שהגאולה מביאה טובה לכל העולם וחדל המאבק בין העמים. המלבי״ם מפרש את התרועה גם כאות לקבלת פני המלך המתגלה אל עמו, ולא רק כשירת תודה על מעשיו. (רד״ק ומלבי״ם)
[9] פצחו ורננו וזמרו: „פצחו” היא לשון פתיחה ופריצה בשיר. אבן עזרא מסביר שהתרועה, הרינה והזמרה הן דרכים שונות להשמיע קול שמחה ושבח. השילוב ביניהן מחדד את עוצמת השמחה; אין הכוונה שיש חיוב הלכתי עצמאי להשמיע בכל מקום כל אחד מן הקולות הללו. (אבן עזרא ורד״ק)
פסוק ה – הכינור מלווה את שירת ההודאה
זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר[10] בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה[11].
ביאור הפסוק
זַמְּרוּ לַיְיָ בְּכִנּוֹר – נגנו בכינור לכבוד ה׳ ושבחו אותו באמצעות צלילי הנגינה. בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה – הוסיפו לכינור גם קול שירה בפה, כך שהנגינה והקול האנושי יחד יביעו את ההודאה. לפי הפשט, החזרה על הכינור מתארת נגינה בכינור לבדו וגם נגינה המלווה בשירה.
בקצרה
הפסוק מזכיר שהשבח יכול להיאמר בקול האדם ולהתבטא גם בנגינה. החזרה על הכינור איננה חזרה חסרת משמעות: היא מתארת שירה העולה בדרכים שונות, תחילה באמצעות צלילי הכלי ואחר כך יחד עם קול הזמרה.
מקורות והרחבות
[10] זמרו לה׳ בכינור: אבן עזרא ורד״ק מבארים שהכינור הראשון מציין נגינה בכלי בפני עצמו. אין צורך לפרש את החזרה כציון של שני כינורות שונים. (אבן עזרא ורד״ק)
[11] בכינור וקול זמרה: הכינור השני מתאר נגינה המשולבת עם שירה בפה. מצודת דוד מוסיף שקול הכינור מייפה וממתיק את קול השירה. המלבי״ם מדגיש כאן את הנגינה המתמשכת על מעשי ה׳, לעומת התרועה שבפסוק הבא המלווה את התגלות מלכותו. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)
פסוק ו – תרועת החצוצרות והשופר לפני המלך
בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר[12] הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ[13].
ביאור הפסוק
בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר – השמיעו תרועה בכלים שקולם חזק ומהדהד. החצוצרות והשופר מתאימים במיוחד להכרזה חגיגית על בואו של מלך. הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ – קבלו בשמחה וברוממות את מלכות ה׳, המתגלה בעולם באמצעות ישועתו וצדקתו.
בקצרה
הכינוי „המלך” מעניק לשירה את משמעותה: אין כאן רק חגיגה על הצלה אחת, אלא קבלת פני מי שמנהיג את העולם. הנגינה מתחלפת בתרועה של מלכות, כאילו כל בני האדם עומדים לפני ה׳ ומכריזים שהוא המלך האמיתי.
מקורות והרחבות
[12] בחצוצרות וקול שופר: אבן עזרא מסביר שהזכרת המלך מתאימה למנהג לקבל מלך הבא אל עמו בקולות תרועה. השופר והחצוצרות משמשים כאן כתיאור חגיגי של קבלת פני המלך, ולא כהוראה לנגן בשבת עצמה. (אבן עזרא)
[13] לפני המלך ה׳: רד״ק מפרש את התרועה גם ביחס לביאת ישראל אל מקדש ה׳ לשבחו. מלבי״ם מדגיש את ההבדל בין זמרה המהללת את מעשי המלך לבין תרועה המכריזה על הופעתו. בשני הפירושים השירה קשורה לגילוי המלכות. (רד״ק ומלבי״ם)
חלק שלישי – שירת הבריאה כולה
פסוקים ז–ח
הים, הנהרות וההרים מתוארים כאילו הם מצטרפים לשמחת האדם. לפי המפרשים זהו משל לשמחה הכללית, ולפי דרכים אחרות הוא מתאר את האנשים שבאותם מקומות או רומז לגילויי השגחה בטבע.
פסוק ז – הים והעולם משתתפים בשמחה
יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ[14] תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ[15].
ביאור הפסוק
יִרְעַם הַיָּם – הים יישמע כאילו הוא מרעים בקול גדול, ומצטרף לשירת העולם. וּמְלֹאוֹ – גם כל הברואים המצויים בים נכללים בתיאור השמחה. תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ – העולם המיושב וכל בני האדם החיים בו משתתפים בהכרה במלכות ה׳ ובשמחת הישועה.
בקצרה
לאחר כלי הנגינה האנושיים, השירה מתרחבת אל הים ואל העולם כולו. אין צורך להבין שהים משמיע מילים ממש; רעמו נעשה משל לשמחה הגדולה. לפי המלבי״ם אפשר לשמוע בדימוי גם רמז לשינויים מופלאים בטבע בעת הישועה. כך או כך, העולם אינו מתואר כצופה אדיש אלא כחלק מן החזון של גילוי מלכות ה׳.
מקורות והרחבות
[14] ירעם הים ומלואו: רד״ק מבאר שהפסוק משתמש במשל, כפי שנאמר גם במזמור הקודם על שמחת הים והארץ. מצודת דוד מפרש את הרעם כקול שמחה ואת „מלואו” על הברואים שבתוכו. מלבי״ם קושר את הרעם גם לאפשרות של שינויים ניסיים בים, בדומה לקריעת ים סוף. (רד״ק, מצודת דוד ומלבי״ם)
[15] תבל ויושבי בה: „תבל” היא הארץ המיושבת, ו„יושבי בה” הם בני האדם החיים בה. צירוף התבל והים מרחיב את התמונה לכל המקומות ולכל הברואים. אבן עזרא מזכיר גם פירוש שלפיו אנשי המקומות הללו הם המרננים. (אבן עזרא ורד״ק)
פסוק ח – הנהרות מוחאים כף וההרים מרננים
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף[16] יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ[17].
ביאור הפסוק
נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף – הנהרות מתוארים כאנשים המכים כף אל כף מתוך שמחה. זהו דימוי פיוטי: כשם שאדם מוחא כפיים מתוך התרגשות, כך זרימת הנהרות נשמעת כמשתתפת בשירה. יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ – גם ההרים היציבים והדוממים כביכול משמיעים רינה, עד שכל חלקי הבריאה נראים שותפים לשמחה.
בקצרה
דימוי הנהרות המוחאים כפיים מלמד על שמחה שאין לה גבולות. המשורר אינו מתאר מעשה אפשרי של נהר בעל ידיים, אלא מבקש שנדמיין את העולם כולו כקהל המברך על גילוי הצדק. אפשר ללמוד מכך שכאשר האדם מכיר בחסדי ה׳, הוא רואה גם את הבריאה שסביבו באור חדש.
מקורות והרחבות
[16] נהרות ימחאו כף: רש״י מדגיש שאין לנהרות כפיים ממש, אלא הנביאים משתמשים בלשון שבני אדם מבינים כדי לתאר שמחה. רד״ק והמאירי מוסיפים שזהו משל למחיאת הכפיים של בני אדם בשעת שמחה. אבן עזרא מפרש גם על הנוסעים בנהרות ובים, כלומר על בני אדם המשמיעים רינה. (רש״י, אבן עזרא, רד״ק והמאירי)
[17] יחד הרים ירננו: לפי דרך המשל, ההרים מצטרפים לשירת העולם. לפי אבן עזרא, אפשר לפרש גם על היושבים וההולכים באזורים ההרריים. מלבי״ם רואה בנהרות ובהרים גם רמז לאפשרות שה׳ יפעל בהם שינויים ניסיים, בדומה לנסי יציאת מצרים והכניסה לארץ. (אבן עזרא ומלבי״ם)
חלק רביעי – המשפט הישר שהוא יסוד השמחה
פסוק ט
המזמור מגיע לשיאו בגילוי הסיבה לכל השירה: משפט ה׳ בצדק ובמישרים. כאשר האמת מתגלית והעוול אינו שולט עוד, יש סיבה לשמחה לכל העולם.
פסוק ט – גילוי המשפט הישר הוא סיבת השמחה
לִפְנֵי יְיָ כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ[18] יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק[19] וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים[20].
ביאור הפסוק
לִפְנֵי יְיָ – השירה וכל קולות השמחה נשמעים לפני ה׳, המלך והמנהיג של העולם. כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ – מפני שמתקרב הזמן שבו משפט ה׳ יתגלה באופן ברור בעולם, והאמת לא תישאר מוסתרת. יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק – ה׳ ינהיג משפט המבוסס על צדק, יבחין בין טוב לרע ויעשה את הדין כראוי. וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים – גם אומות העולם יידונו ביושר, בלי הטיה ובלי משוא פנים, לפי אמת המשפט האלוהי.
בקצרה
הפסוק האחרון מגלה את לב המזמור. כל הבריאה שמחה לא רק מפני שנעשה נס, אלא מפני שהישועה מבשרת על עולם שבו הצדק מתגלה והעוול אינו גובר לנצח. אמונה במלכות ה׳ מחייבת גם את האדם להשתדל לנהוג בצדק וביושר כלפי אחרים, וכך להתאים את מעשיו לשירה שהוא משמיע בפיו.
מקורות והרחבות
[18] כי בא לשפוט הארץ: אבן עזרא מפרש שכל העולם ירנן לפני ה׳ בבואו לשפוט את הארץ. רד״ק מתאר את המשפט העתיד כגילוי של אמת וצדק, שבו הצדיק מקבל את הטוב הראוי לו והרשע נידון על מעשיו. זהו הטעם לסיום השמח ולא רק מראה המעורר פחד. (אבן עזרא ורד״ק)
[19] ישפוט תבל בצדק: „תבל” היא הארץ המיושבת, ו„צדק” מציין משפט אמת. מלבי״ם מדגיש שבמזמור זה המשפט ניכר דרך הנהגה גלויה שאינה כבולה לסדר הטבע הרגיל; אין להסיק מכך שכל אדם מבין כבר בהווה את צדקתם של כל המאורעות. (רד״ק ומלבי״ם)
[20] ועמים במישרים: „מישרים” מבטא משפט ישר וללא עיוות. המאירי מסביר ששמחת העולם קשורה לשלום ולביטחון המתאפשרים כאשר המשפט מתקיים כראוי ואין שלטון לעושק. אין הכוונה לקריאה לשמוח בענישת אדם מסוים, אלא לבשורה על תיקון סדרי העולם. (המאירי ורד״ק)
העיקר שצריך לזכור
מזמור צ״ח מתאר עולם ההולך ונפתח להכרה במלכות ה׳. הוא מתחיל בשיר חדש על נפלאות הישועה, ממשיך בגילוי צדקת ה׳ לעיני כל העמים, ומגיע לשירה גדולה שבה האדם וכל הבריאה כביכול מקבלים את פני המלך. אך התכלית אינה השירה עצמה; היא ההכרה שה׳ מושיע את ישראל, נאמן לבריתו ומנהיג את העולם בצדק.
למזמור יש שלושה יסודות מרכזיים. הראשון הוא ההודאה על הישועה: לדעת לראות שהטובה אינה מובנת מאליה, ולהכיר ביד ה׳ שפעלה אותה. השני הוא הנאמנות להבטחה: גם בתקופות שבהן הישועה טרם נראית, אין פירוש הדבר שהחסד והברית בטלו. השלישי הוא הצדק: שמחת הגאולה אינה רק הצלה ממי שמצר לישראל, אלא בשורה על עולם שבו המשפט הישר נעשה גלוי והעוול אינו קובע עוד את סדרי החיים.
המילים „ראו כל אפסי ארץ” מלמדות שהישועה עתידה להאיר גם לאחרים. וכשם שהשמחה מתרחבת מישראל אל העמים ומן האנשים אל הים וההרים, כך יכולה הכרת הטוב הפרטית להרחיב את לבו של האדם גם אל צרכיהם של אחרים. אדם שמכיר בחסדי ה׳ אינו שומר את השמחה רק לעצמו, אלא מבקש להרבות אמונה, טוב ויושר בעולם.
זהו המסר המסכם: כשמתגלה חסד ה׳, על האדם להשיב לו בשירה ובהודאה; וכשהוא מכיר במלכותו ובמשפטו, עליו להשתדל שגם מעשיו יהיו ישרים. כך נעשית ההכרזה „שירו לה׳ שיר חדש” לא רק שירה בפה, אלא דרך חיים שיש בה אמונה, תודה וצדק.
סיכום מעשי למתפלל
כשאומרים בקבלת שבת „שִׁירוּ לַיְיָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה”, כדאי לחשוב על חסד אחד שזכינו לו בשבוע שחלף. לפעמים האדם מתרגל לטובות הקטנות של חייו ואינו עוצר להודות עליהן. תחילת המזמור מזמינה אותנו לזהות טובה מסוימת ולשבח עליה את ה׳ בכוונה.
במילים „זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל” אפשר לכוון על נאמנות ה׳ לעמו, ובייחוד כאשר יש בקשות שעדיין לא נענו. אין אנו יודעים מתי וכיצד תבוא הישועה, אך הפסוק מחזק את התקווה שחסד ה׳ והבטחותיו אינם אובדים גם בשנות ההסתר.
כשאומרים „הָרִיעוּ לַיְיָ כָּל הָאָרֶץ” ו„הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ”, כדאי לזכור שקבלת שבת היא זמן שבו אנו מפנים מקום לכבוד מלכות ה׳. מתוך טרדות המעשה והעבודה אנחנו עוברים לשירה, לתפילה ולהודאה, ומזכירים לעצמנו שלא הכול תלוי בכוחנו ובעשייתנו.
ובפסוקים „נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף, יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ” אפשר להתבונן לרגע ביופי הבריאה ובכוחה, ולראות בהם הזמנה לשבח את מי שברא אותם. תיאור הטבע השמח אינו מצריך שנדמיין ממש ידיים לנהרות, אלא שנבין עד כמה רחבה השמחה על גילוי חסד ה׳.
בסיום המזמור, במילים „יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים”, כדאי לקבל על עצמנו דבר קטן של יושר מעשי: להימנע מדיבור שאינו מדויק, להיזהר בזכויות הזולת או לשפוט אדם אחר בהגינות. כך נתחיל את השבת לא רק בשירה על מלכות ה׳, אלא גם ברצון לחיות לפי הצדק והאמת שהוא מלמד אותנו.