מזמור צ״ט | ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים
מאת אליהו שני18.10.2026זמן קריאה · 22 דקות
טוען…
טוען תוכן…
תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם
תהילים – לב אליהו | להבין את המזמור, את הפסוקים ואת משמעותם
נוסח המזמור
א. יְיָ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ. ב. יְיָ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים. ג. יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא. ד. וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ. ה. רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא. ו. מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְיָ וְהוּא יַעֲנֵם. ז. בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ. ח. יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם. ט. רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ.
על המזמור | הרקע והמסר המרכזי
יש מזמורים שבהם מלכות ה׳ מעוררת שמחה, ויש מזמורים שבהם היא מעוררת יראה. במזמור צ״ח, שקדם למזמורנו בקבלת שבת, שמענו על הים הרועם והנהרות המוחאים כפיים לקראת גילוי ישועת ה׳. ואילו כאן נשמעת קריאה שונה: „ה׳ מלך ירגזו עמים, יושב כרובים תנוט הארץ”. מדוע מלכותו של אותו בורא מביאה במקום אחד לשירה ובמקום אחר לרעדה? ומדוע מזמור המתחיל בתיאור מלכותו על כל העמים עובר לפתע למשה, אהרן ושמואל, ואף מזכיר סליחה ועונש באותו פסוק? התשובה לשאלות הללו מגלה את מהלכו המיוחד של המזמור: מלכות ה׳ אינה רק כוח עליון המכניע את העולם, אלא הנהגה קדושה המחייבת צדק, נותנת מקום לתפילה ולתשובה, ואינה מוותרת על האמת.
המזמור בנוי בשלושה שלבים המעמיקים זה בזה. תחילה הוא מתאר את ה׳ כמלך גדול, שהעמים כולם נרעדים לפניו וגדולתו ניכרת במיוחד בציון. אחר כך הוא מלמד שעוז מלכותו קשור לאהבת המשפט, ושהדרך הנכונה להתקרב אל ה׳ היא להכיר בקדושתו ולהשתחוות לפניו. בחלקו האחרון הוא מזכיר שלושה ממנהיגי ישראל — משה, אהרן ושמואל — שהיו מקורבים לה׳ ונענו בתפילתם; ובכל זאת, אף הקרובים אליו ביותר אינם פטורים מן הדין. סיום המזמור חוזר אל הקריאה „רוממו ה׳ אלהינו”, הפעם עם הביטוי „כי קדוש ה׳ אלהינו”. בכך נעשה ברור מדוע הקדושה חוזרת לאורך המזמור: היא אינה רעיון צדדי, אלא ההסבר למלכות ה׳, למשפטו ולדרך שבה האדם עומד לפניו.
מהו הרקע למזמור – גילוי מלכות ה׳ בציון
אין במזמור כותרת המייחסת אותו במפורש למחבר מסוים או למאורע היסטורי אחד. רד״ק ורש״י מפרשים את תחילתו על גילוי מלכות ה׳ בעתיד, ובפרט על מפלת גוג ומגוג ועל שיבת גילוי שכינתו לציון. רד״ק מסביר שבמזמורים הקודמים נאמר „תגל הארץ” ו„בל תמוט”, ואילו כאן נאמר „ירגזו עמים” ו„תנוט הארץ”. אין סתירה בין הדברים: תחילה יבוא גילוי הדין והתגברות על האויבים, המביאים רעדה ופחד; ולאחר מכן יבואו השקט, השמחה והיציבות. לפי פירוש זה המזמור אינו מנסה לתאר רק אסון או מלחמה, אלא את המעבר מן העימות אל הופעת מלכות ה׳ בצדק ובשלום.
אבן עזרא ומצודת דוד מסבירים את הפסוקים גם באמצעות הקשר שבין ציון לבין הארון והכרובים. הביטוי „יושב כרובים” רומז לשכינה ששכנה בישראל, כפי שהתגלתה במשכן ובמקדש, ואין הכוונה שהקב״ה הוא גוף היושב על מושב גשמי. ציון היא המקום שממנו ניכר גילוי שכינתו והקשר המיוחד שלו עם עמו; אך המשורר מדגיש מיד „ורם הוא על כל העמים”. אין כאן אל מקומי הכפוף לגבולות ירושלים, אלא מלך העולם כולו, שבחר לגלות את קדושתו ואת הנהגתו במקום מסוים.
מה החידוש של מזמור צ״ט לעומת מזמורי המלכות שלפניו?
המזמורים צ״ו–צ״ח מרבים בתיאורי ישועה, שירה ושמחה על התגלות מלכות ה׳. מזמור צ״ט מוסיף נדבך: כאשר בני האדם מכירים במלכותו, עליהם ללמוד גם מהי מלכות ראויה. פסוק ד׳ אומר „ועז מלך משפט אהב”. אצל בשר ודם כוח רב עלול להביא לגאווה, להטיית דין ולפגיעה בחלשים; ואילו כאן דווקא העוז קשור לאהבת המשפט. המלכות האלוהית אינה מוצגת כשליטה שרירותית אלא כיסוד היושר והצדק. משום כך הקריאה „רוממו ה׳ אלהינו” אינה רק הזמנה להתפעלות: היא דורשת גם הכנעה של האדם בפני הנהגה מוסרית גבוהה ממנו.
מלבי״ם מציע מבנה פרשני מיוחד: שלוש מדרגות בהתגלות הנהגת ה׳. בראשונה העמים מכירים את גדולתו מרחוק, בעוד שבציון ניכרת השגחתו. בשנייה מתברר שהנהגתו מייסדת משפט ומישרים. בשלישית מתגלה מדרגה של קִרבה ישירה, כפי שהייתה בימי משה, אהרן ושמואל, כאשר ה׳ ענה למנהיגיו ודיבר אליהם. בהתאם לכך חוזרת הקריאה לרומם את ה׳, אך בסיום כבר אין מדובר רק ב„הדום רגליו” אלא ב„הר קדשו”. זוהי דרך פירוש המבארת את התקדמות המזמור, ולא טענה שכל פסוק מתאר מאורע נפרד שהתרחש בפועל.
למה מזכירים דווקא את משה, אהרן ושמואל?
מזמור מלכות נושא את המבט מן השמים ומן העמים אל שלושה בני אדם מוכרים. משה ואהרן עמדו לפני ה׳ בשם ישראל והדריכו את העם; שמואל התפלל והוכיח את העם בתקופתו. שלושתם מלמדים שגילוי הקדושה אינו נועד רק לעורר יראה מרחוק, אלא לקרב את האדם לשמיעה בקול ה׳, לתפילה ולקבלת התורה. כאשר המשורר אומר „קוראים אל ה׳ והוא יענם”, הוא מראה שמלכות ה׳ אינה מרוחקת ואטומה לתחינת האדם. ובכל זאת, בהמשך הוא מזכיר „אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם”: הקרבה אינה הופכת את הדין לעניין חסר חשיבות. הקב״ה שומע תפילה וסולח, ובאותה שעה גם דן את המעשים. בכך נשמרים יחד הרחמים והצדק.
יש להיזהר שלא לצמצם את הפסוק „ונוקם על עלילותם” לפירוש אחד בלבד. רש״י ומצודת דוד מפרשים שה׳ העניש גם את המנהיגים הגדולים כאשר נכשלו: משה ואהרן בפרשת מי מריבה, ושמואל על שלא הדריך את בניו בדרך הראויה, לפי פירושם. לעומתם, רד״ק מביא פירוש שלפיו התפילות נענו וישראל נמחלו בזכות המנהיגים, ואילו „נוקם על עלילותם” מתייחס לעונש שנעשה בעושי הרעה שפעלו נגד אותם מנהיגים, כגון קורח ועדתו. אבן עזרא מבאר בהקשר זה את העונש שנעשה בשרופים ובבלועים. ההפרדה בין הדרכים חיונית: הראשונה מלמדת שאין משוא פנים בדין גם לצדיקים גדולים, והשנייה מדגישה שה׳ מגן על שלוחיו ועושה דין במבקשי רעתם. שני המסרים מתאימים לתמונת הקדושה והמשפט שבמזמור, אך אינם אותו פירוש.
מדוע המזמור נאמר בקבלת שבת?
בנוסח קבלת שבת מזמור צ״ט הוא החמישי בסדרת המזמורים הנאמרים לפני „מזמור לדוד הבו לה׳ בני אלים”. סדר זה נקבע במנהג המקובלים ונפוץ בנוסחי התפילה. מקומו מאפשר למתפלל לעבור בהדרגה מן ההודאה על הבריאה והישועה אל קבלת מלכות ה׳ וקדושתו. השבת אינה רק זמן של מנוחה מן המלאכה, אלא הזדמנות להכיר בכך שאנו חיים לפני מלך עולם שאוהב משפט ושומע תפילה. על כן אין לומר מזמור זה כמעבר טכני בין שני מזמורים, אלא כהכנה פנימית לשבת: לשמוח במלכות ה׳, לכבד את קדושתו ולבחון האם גם מעשינו מבטאים יושר ונאמנות לרצונו.
המסר המרכזי של המזמור
המשורר מלמד שהכרת מלכות ה׳ צריכה להביא לשלושה דברים: יראה בפני גדולתו, אמונה במשפטו והתחזקות בתפילה ובעבודת ה׳. אין די להתרגש מתיאורי כבודו של הבורא. מי שמבין שה׳ אוהב משפט צריך להשתדל לנהוג ביושר; מי ששומע שה׳ ענה למשה, לאהרן ולשמואל יכול להתחזק בתפילתו; ומי שמבין שגם הגדולים ביותר נדרשו לשאת באחריות למעשיהם צריך לנהוג בענווה ולתקן את דרכיו. שלוש פעמים מוזכרת הקדושה במזמור, ובכל פעם היא מעמיקה את הבנתנו: ה׳ קדוש בגדולתו, קדוש במשפטו וקדוש בקשרו עם עמו. זהו המזמור המעביר את האדם מהכרה בכוח ה׳ אל הכרה באחריות הנובעת מן הקרבה אליו.
בין הפסוקים | חלוקת המזמור לנושאים
פתיחה – פסוקים א–ג – ה׳ מתגלה כמלך העולם; העמים נרעדים, גדולתו נודעת בציון ושמו הגדול והנורא מביא להודאה.
חלק ראשון – פסוקים ד–ה – העוז והמשפט משלימים זה את זה; המלכות האמיתית אוהבת צדק, והעם נקרא לרומם את ה׳ ולהשתחוות לפני קדושתו.
חלק שני – פסוקים ו–ח – משה, אהרן ושמואל מדגימים קשר של תפילה והיענות, לצד האחריות והדין המלווים גם את הקרובים לה׳. כאן עולים הפירושים השונים ל„נוקם על עלילותם”.
סיום – פסוק ט – הקריאה לשבח ולהשתחוות חוזרת ומתרכזת בהר קודשו ובקדושת ה׳ אלהינו.
ביאור מאיר | הסבר הפסוקים
פתיחת המזמור – מלכות ה׳ מעוררת יראה והודאה
פסוקים א–ג – המשורר פותח בתיאור מלכות ה׳ על כל העולם: העמים נרעדים, הארץ כאילו מזדעזעת, וציון נעשית מקום ההתגלות של גדולתו. דווקא מפני שהמלכות גדולה כל כך, התגובה הראויה אינה רק פחד אלא גם הכרה, הודאה וקדושה.
פסוק א – ה׳ מלך – העמים נרעדים והארץ נעה
יְיָ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים[1] יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ[2].
ביאור הפסוק
יְיָ מָלָךְ – ה׳ הוא מלך העולם, וכאשר מתגלה מלכותו לעיני הבריות ניכרת שליטתו שאין לה מתחרה. יִרְגְּזוּ עַמִּים – העמים נרעדים ונבהלים לנוכח גילוי כוחו ומשפטו. לפי פירוש רש״י ורד״ק מדובר גם בפחד העמים בעת מפלת גוג ומגוג; אין הכוונה שכל הכרה במלכות ה׳ מחייבת בהכרח פחד מתמיד. יֹשֵׁב כְּרוּבִים – כינוי לה׳ ששכינתו נגלתה במשכן ובמקדש בין הכרובים שעל ארון הברית. זהו לשון מושאלת למקום גילוי השכינה, ולא תיאור של ישיבה גופנית. תָּנוּט הָאָרֶץ – הארץ כאילו נעה ורועדת מפני הופעת מלכות ה׳; ולפי ההקשר אפשר להבין גם את תושביה הנרעדים לפניו.
בקצרה
מזמור צ״ח תיאר את שמחת העולם על ישועת ה׳, וכאן אנו פוגשים צד אחר של אותה התגלות: מי שביקש לעמוד כנגד הצדק האלוהי נחרד כאשר מתברר מיהו המלך האמיתי. הרעדה אינה כל תוכן המזמור, אלא פתח להכרת גדולתו וקדושתו של ה׳.
מקורות והרחבות
[1] ירגזו עמים: רש״י מקשר את רעדת העמים למלחמת גוג ומגוג, ורד״ק מסביר שהרעידה שלפני הגאולה אינה סותרת את השמחה והיציבות המתוארות במזמורים הקודמים: לאחר מפלת האויבים יבואו השקט והשלום. אבן עזרא מפרש את „ירגזו” בעיקר על הרשעים, ולא על כל בני העולם ללא הבחנה. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק)
[2] יושב כרובים ותנוט הארץ: הכרובים היו על ארון העדות, ובתורה נאמר „ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים” (שמות כה, כב). לפיכך „יושב כרובים” הוא כינוי לשכינה המתגלה לישראל; רד״ק רואה בו רמז לשיבת השכינה לציון לעתיד. „תנוט” פירושו תנוע ותזדעזע, מלשון נטייה, ולא נפילה גמורה בהכרח. מלבי״ם מבחין בין הנהגת ה׳ המתגלה בשמים לבין גילוי קרוב וניסי של שכינתו. (רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם ואבן עזרא)
פסוק ב – ה׳ גדול בציון ומרומם מעל כל העמים
יְיָ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל[3] וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים[4].
ביאור הפסוק
יְיָ בְּצִיּוֹן גָּדוֹל – גדולתו של ה׳ מתגלה במיוחד בציון, המקום שבו בחר להשרות את שכינתו ושבו ניכרת ההשגחה המיוחדת על עמו. וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים – אף שציון נבחרה למקום גילוי השכינה, ה׳ נעלה ומרומם מעל כל האומות. אין קדושתו מוגבלת למקום אחד, ואין מלכותו תלויה בהכרתם של בני האדם.
בקצרה
הקשר המיוחד שבין ה׳ לציון אינו מצמצם את מלכותו, אלא מגלה אותה בעולם. דווקא ממקום שבו ניכרת הקרבה אל הבורא יוצאת הקריאה להכיר בכך שהוא מלך על כל העמים. השייכות לעם ישראל היא אחריות לעבודתו, ולא טענה שהקב״ה שייך למקום אחד בלבד.
מקורות והרחבות
[3] ה׳ בציון גדול: אבן עזרא מסביר שהזכרת ציון באה בעקבות הכינוי „יושב כרובים” שבפסוק הקודם: מקום התגלות השכינה הוא בציון. מצודת דוד מדגיש שממנה ניכרת רוממות ה׳ על כל הארץ. רד״ק מפרש את הדברים גם על עת שיבת השכינה לבית המקדש. (אבן עזרא, רד״ק ומצודת דוד)
[4] גדול ורם: מלבי״ם מבחין בין „גדול”, הניתן להשגה בדרגות שונות לפי יכולת האדם, לבין „רם”, המרוחק מן ההשגה. לפי מהלכו בציון ה׳ מתגלה בהשגחה מיוחדת ואילו ביחס לעמים הוא מתואר כרם ונעלה. זהו פירוש רעיוני להבחנה בין שני התארים, ואין הכוונה שה׳ נמצא רק בציון. (מלבי״ם)
פסוק ג – כל העמים יכירו בשמו הגדול והקדוש
יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא[5] קָדוֹשׁ הוּא[6].
ביאור הפסוק
יוֹדוּ שִׁמְךָ – העמים יכירו בגדולת ה׳ ויתנו הודאה ושבח לשמו, לאחר שיתבררו להם מעשיו והנהגתו. גָּדוֹל וְנוֹרָא – שמו מעורר הכרה בגדולה שאין לה שיעור וביראה בפני כוחו ומשפטו. הפחד של תחילת המזמור נעשה כאן להכרה המביאה לשבח. קָדוֹשׁ הוּא – ה׳ קדוש, נעלה ונבדל מכל מה שהאדם יכול להשוות אליו. קדושתו מחייבת שלא לראות בו כוח טבעי נוסף או מלך ככל המלכים, אלא את מקור האמת והיושר.
בקצרה
הפחד מפני מלכות ה׳ אינו תכלית לעצמו. הוא אמור להפוך להודאה ולהכרה בקדושתו. כשאדם מבין שהבורא גדול מכל כוח שבעולם, הוא לומד שהעולם אינו הפקר ושיש מקור עליון של אמת ושל משפט.
מקורות והרחבות
[5] יודו שמך: אבן עזרא מפרש שהקריאה חוזרת אל העמים שנזכרו בפסוק א׳. מלבי״ם מדגיש שהם מודים תחילה ל„שמך” — לשמע ההתגלות שהגיע אליהם, ולא מתוך קרבה ישירה שבה חוו את הדיבור האלוהי. ההודאה מבטאת מעבר מפחד בלבד להכרת מלכות ה׳. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)
[6] קדוש הוא: המילה „קדוש” חוזרת בפסוקים ג׳, ה׳ וט׳ ויוצרת ציר מרכזי למזמור. מלבי״ם מפרש את הקדושה כהנהגה אלוהית נשגבת שאינה כבולה לחוקי הטבע ושבאמצעותה ניכרת השגחת ה׳. בהקשר הכללי היא מבטאת גם את ההבדל המוחלט בין הבורא לבין הברואים. (מלבי״ם)
חלק ראשון – עוז המלכות קשור לאהבת המשפט
פסוקים ד–ה – לאחר תיאור הכוח והגדולה מתבררת משמעותם המוסרית. ה׳ אוהב משפט ומכונן מישרים, והעם נקרא לרומם אותו בענווה ולהשתחוות לפני מקום התגלות קדושתו.
פסוק ד – עוזו של המלך מתגלה באהבת המשפט
וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב[7] אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים[8] מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ[9].
ביאור הפסוק
וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב – עוזו של המלך אינו מתגלה רק בכוחו להתגבר על אויבים, אלא בכך שהוא אוהב את המשפט ומנהיג את העולם ביושר. לפי דרך אחת, „עוז מלך” הוא כוחו של ה׳ עצמו; לפי דרך אחרת, אהבת המשפט היא כבודו של המלך. אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים – אתה הקמת בעולם יסודות של יושר ושל הנהגה ראויה. התורה ומשפטיה מלמדים את האדם כיצד ליישר את דרכיו, להתרחק מעוול ולעשות שלום בין בני אדם. מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ – אתה נתת לישראל משפטים ודרכים של צדק, ואתה מנהיג את עמך גם בדין וגם ברחמים. שתי המידות אינן סותרות זו את זו: המשפט שומר על האמת, והצדקה מבטאת הנהגה של חסד וטובה.
בקצרה
הפסוק מעביר אותנו מן ההתרגשות מול כוחו של ה׳ לשאלה כיצד צריך כוח להיראות. מלכות ה׳ אוהבת משפט; לכן שבח אמיתי למלך אינו מסתפק בקריאות „גדול ונורא”, אלא דורש מן האדם לאהוב יושר ולהימנע מניצול כוחו לרעה.
מקורות והרחבות
[7] ועוז מלך משפט אהב: אבן עזרא מפרש שכבודו ועוזו של המלך הם באהבת המשפט. מצודת דוד מדגיש שהעוז שייך למלך האוהב משפט. בשני הפירושים הקשר בין עוז לבין משפט עומד במרכז הפסוק; אין כאן תיאור של כוח מנותק מחובה מוסרית. (אבן עזרא ומצודת דוד)
[8] אתה כוננת מישרים: רש״י מפרש „מישרים” על דרכים של פיוס ושלום בין בני אדם, כגון מצוות השבת אבדה ופריקה אפילו לאדם הנחשב שונא. אבן עזרא ומצודת דוד מדגישים את משפטי התורה ואת היושר שבהם. הדוגמאות מלמדות שהיושר האלוהי אינו עיקרון מופשט בלבד אלא דרך מעשית המשפיעה גם על היחסים שבין אדם לחברו. (רש״י, אבן עזרא ומצודת דוד)
[9] משפט וצדקה ביעקב: מצודת דוד מפרש את המילים על משפטי התורה ודבריה הצודקים שניתנו לישראל. מלבי״ם מבחין בין משפט, המביא את הדין הראוי לפי המעשים, לבין צדקה, המבטאת חסד והנהגה מיטיבה מעבר לשיעור המגיע בדין. לפי פירושו, ההשגחה המיוחדת על ישראל מחברת משפט וצדקה. (מצודת דוד ומלבי״ם)
פסוק ה – רוממו את ה׳ והשתחוו לפני קדושתו
רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ[10] וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו[11] קָדוֹשׁ הוּא[12].
ביאור הפסוק
רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ – שבחו את ה׳ והכירו בגדולתו, משום שהוא מלכנו ומנהיגנו ואוהב את הצדק. וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו – הכניעו את עצמכם לפניו במקום הקדוש שבו מתגלה שכינתו. „הדום רגליו” הוא לשון משל למקום הנתון כביכול תחת כס המלכות, ופירשו המפרשים שהוא מכוון אל המקדש או אל מקום הארון. קָדוֹשׁ הוּא – ההשתחוויה אינה למקום גשמי או לחפץ מסוים, אלא לה׳ הקדוש שבחר לגלות שם את שכינתו. ההכרה בקדושתו מחייבת כבוד, יראה וענווה.
בקצרה
לאחר שנאמר שה׳ אוהב משפט, המשורר קורא לנו לעשות מעשה של הכנעה: לשבח ולהשתחוות. מלכות ה׳ מתגלה בעוז, אך האדם מתקרב אליה דווקא מתוך ענווה והכרה שדעתו וכוחו מוגבלים. מקום המקדש הוא מוקד הקדושה, ואינו מושא העבודה בפני עצמו.
מקורות והרחבות
[10] רוממו ה׳ אלהינו: הציווי „רוממו” חוזר בפסוק האחרון של המזמור. הכפילות יוצרת מסגרת של שבח והשתחוויה, אך חלקו האחרון של המזמור מוסיף את דוגמת משה, אהרן ושמואל כדי ללמד שהקרבה לה׳ כוללת תפילה, שמירת מצוות ואחריות. (מצודת דוד ומלבי״ם)
[11] הדום רגליו: „הדום” הוא שרפרף המוצב תחת רגליו של היושב על כסא. מצודת דוד מפרש שהביטוי מכוון לבית המקדש בדרך משל. אבן עזרא מדגיש שההשתחוויה מכוונת לה׳ ולא לארון עצמו. לכן אין בפסוק רמז להגשמת הבורא או לעבודת המקום הקדוש כאלוהות. (אבן עזרא, מצודת ציון ומצודת דוד)
[12] קדוש הוא: מלבי״ם מבחין בין „קדוש הוא” הנאמר בשלב שבו גילוי ההנהגה עדיין נסתר במידה מסוימת, לבין „קדוש ה׳ אלהינו” שבסיום, המדגיש קרבה וגילוי שכינה. אין זו הבחנה מחייבת בפשט, אלא אחד מן המהלכים הרעיוניים שבפירוש המזמור. (מלבי״ם)
חלק שני – תפילת גדולי ישראל, סליחה ודין
פסוקים ו–ח – משה, אהרן ושמואל אינם מוזכרים כאן כפרטים מן העבר בלבד. הם מלמדים כיצד פונים אל ה׳ וכיצד מצרפים לתפילה שמירת תורה, אך גם מדגישים שהקרבה לה׳ אינה מבטלת אחריות על המעשים.
פסוק ו – משה, אהרן ושמואל – תפילה הנענית
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו[13] וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ[14] קֹרִאים אֶל יְיָ וְהוּא יַעֲנֵם[15].
ביאור הפסוק
מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו – משה ואהרן נמנים עם גדולי משרתי ה׳ העומדים לפניו ומנהיגים את ישראל. אהרן היה הכהן הגדול, ואילו אצל משה המילה „כהן” מתפרשת כאן גם במשמעות רחבה של משרת ה׳, ויש מפרשים המזכירים את עבודתו בשבעת ימי המילואים. וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ – גם שמואל הנביא נזכר כאחד מגדולי המתפללים בשם ה׳, שעמד לפניו וביקש רחמים בעבור העם. קֹרִאים אֶל יְיָ – גדולים אלה היו פונים לה׳ בתפילה, בתחינה ובבקשת הדרכה. וְהוּא יַעֲנֵם – ה׳ היה שומע את תפילתם ומשיב לה, ומכאן מתגלה שמלכותו אינה מרוחקת מן האדם הזקוק לו.
בקצרה
לאחר תיאורי המלכות והקדושה מובאים שלושה אנשים בשר ודם. הם מלמדים שהיראה מפני ה׳ אינה מונעת את האדם להתקרב אליו; אדרבה, היא צריכה לעורר תפילה, מחויבות ועשייה למען הכלל. גדלותם לא הייתה בכוח עצמאי, אלא בנאמנות לה׳ ובתפילה שהייתה קשורה לשליחותם.
מקורות והרחבות
[13] משה ואהרן בכהניו: אבן עזרא מסביר ש„כהן” משמש במקרא גם במשמעות משרת, ומביא את העובדה שמשה שימש בעבודת המשכן בשבעת ימי המילואים. בכך מוסבר מדוע משה נכלל לצד אהרן אף שלא שימש בכהונה התורשתית של בני אהרן. מצודת דוד מבין את „בכהניו” כקבוצת המשרתים הגדולים המיוחדים לה׳. (אבן עזרא ומצודת דוד)
[14] שמואל בקוראי שמו: שמואל נודע כמי שהתפלל בעבור ישראל, ובשמואל א׳ יב, יז–יח מתואר כיצד קרא לה׳ וה׳ נתן קולות ומטר. מלבי״ם משתמש באותו מאורע כדי להראות כיצד נענתה תפילתו באופן גלוי. אין הכוונה ששמואל נמנה עם כהני אהרן מצד הפסוק, אלא שהוא נמנה עם קוראי שם ה׳. (אבן עזרא ומלבי״ם)
[15] קוראים אל ה׳ והוא יענם: לשון הפסוק יכולה לתאר את מנהיגי הדורות כמי שקוראים וה׳ נענה להם; המלבי״ם רואה בה גם דגם לעתיד שבו יימצאו בישראל עובדי ה׳ שתפילתם תיענה בדומה לתפילת הנביאים. עם זאת, אין כאן הבטחה שכל בקשה פרטית מתקיימת תמיד כפי שמבקש המתפלל. הפסוק מלמד על מעלת התפילה ועל קרבת ה׳ לעבדיו. (מצודת דוד ומלבי״ם)
פסוק ז – דיבור ה׳ בעמוד ענן ושמירת מצוותיו
בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם[16] שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ[17].
ביאור הפסוק
בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם – ה׳ גילה את דברו אל משרתיו בהתגלות המתוארת בעמוד הענן. לפי פשט אבן עזרא מדובר כאן במיוחד במשה ובאהרן, שעימם דיבר ה׳ בעת ההנהגה במדבר; רש״י מביא מדרש הכולל גם את שמואל. שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו – אותם מנהיגים שמרו את דברי ה׳ ואת העדויות שמסר להם, והיו נאמנים לשליחותם. וְחֹק נָתַן לָמוֹ – ה׳ נתן להם מצוות וחוקים כדי לקיימם וכדי להודיעם לישראל. לפי פירוש נוסף, הדגש הוא על נאמנותם למסור את דבר ה׳ כפי שניתן להם, בלי לשנותו.
בקצרה
הנביאים לא היו גדולים רק מפני שדיברו אל ה׳, אלא גם מפני שהקשיבו לו ושמרו את דברו. הקשר בין תפילה לבין שמירת מצוות הוא לב הפסוק: האדם אינו עומד לפני ה׳ רק כדי שיישמעו בקשותיו, אלא גם כדי לשמוע מה ה׳ דורש ממנו.
מקורות והרחבות
[16] בעמוד ענן ידבר אליהם: אבן עזרא מפרש את „אליהם” על משה ואהרן בלבד, אף ששמואל נזכר קודם, מפני שההתגלות בענן קשורה למנהיגות המדבר. רש״י מביא מדרש שלפיו גם אצל שמואל היה ענן קשור על פתחו, ובכך כולל גם אותו בלשון הפסוק. יש להבחין בין דרך הפשט לבין המדרש, ולא לומר שהתורה מעידה בפירוש על עמוד ענן אצל שמואל. (רש״י, אבן עזרא ומדרש תהילים)
[17] שמרו עדותיו וחוק נתן למו: אבן עזרא מסביר שהשבח המיוחד למשה ולאהרן הוא שנשאו את דבר ה׳ לישראל בנאמנות ולא הוסיפו ולא גרעו ממנו. מצודת דוד מפרש שהדיבור בענן היה קשור לכך ששמרו את העדויות והחוקים. ההבדל בין הפירושים הוא האם הדגש על מסירת התורה בשלמותה או על קיומה ושמירתה. (אבן עזרא ומצודת דוד)
פסוק ח – ה׳ שומע וסולח, וגם עושה דין
יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם[18] אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם[19] וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם[20][21].
ביאור הפסוק
יְיָ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם – אתה ה׳ שמעת את תפילתם של משה, אהרן ושמואל והשבת להם כאשר קראו אליך, ובפרט כאשר עמדו להתפלל בעבור ישראל. אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם – היית אל הנושא עוון וסולח. לפי פירושם של רש״י, אבן עזרא ורד״ק, פירוש המילים „להם” הוא גם „בעבורם”: בזכות תפילתם מחלת לישראל והקלת מעליהם את העונש. וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם – עם הסליחה לא ויתרת על גילוי המשפט. לפי רש״י ומצודת דוד, אף המנהיגים הגדולים נענשו כאשר נכשלו, ואין קרבתם לה׳ מעניקה להם חסינות מן הדין. לעומת זאת, רד״ק ואבן עזרא מביאים פירוש אחר: ה׳ עשה דין באנשי קורח ועדתו ובמי שהתקוממו נגד אותם מנהיגים. שני הפירושים מציירים יחד את קדושת ה׳, אך מסבירים אחרת על מי מתייחס העונש.
בקצרה
זהו הפסוק המורכב ביותר במזמור: ה׳ עונה, סולח וגם עושה דין. הרחמים אינם מבטלים את האחריות, והמשפט אינו מבטל את האפשרות לתפילה ולמחילה. יש לשמור על ההבדל שבין המפרשים: לפי אחדים מדובר בעונש על מעשי המנהיגים עצמם, ולפי אחרים בעונש על מעשיהם של המתקוממים נגדם.
מקורות והרחבות
[18] אתה עניתם: רד״ק מפרש שה׳ ענה לתפילותיהם בעבור ישראל, כגון תפילות משה ואהרן בשעות משבר. גם המלבי״ם מדגיש שזו הייתה היענות אלוהית גלויה ולא רק הנהגה נסתרת באמצעות הטבע. ההקשר הוא מעלת קרבתם של המנהיגים לה׳ ותפילתם למען הכלל. (רד״ק ומלבי״ם)
[19] אל נושא היית להם: רש״י מדגיש שה׳ היה נושא את עוון ישראל „בשבילם”, כלומר בזכות תפילת המנהיגים. אבן עזרא ורד״ק מפרשים גם הם את „להם” במשמעות „בעבורם”. „נושא” היא לשון מחילה והסרת משא העוון, ולא רק סובל או מתעלם מן המעשה. (רש״י, אבן עזרא ורד״ק)
[20] ונוקם על עלילותם – דרך אחת: רש״י ומצודת דוד מפרשים את „עלילותם” על מעשיהם של משה, אהרן ושמואל: משה ואהרן נענשו בפרשת מי מריבה, ולפי פירושם שמואל לא האריך ימים בגלל חינוך בניו. לכן גם הקרובים לה׳ ביותר אינם יוצאים מכלל המשפט. זוהי דרך פירוש אחת, ואין להציג אותה כהסבר יחיד של הפסוק. (רש״י ומצודת דוד)
[21] ונוקם על עלילותם – דרך נוספת: אבן עזרא מתייחס לעונש שנעשה בשרופים ובבלועים, ורד״ק מפרש את הדברים על עונש קורח ועדתו או על אויבי המנהיגים, שלמענם ה׳ עשה משפט. רד״ק מביא גם פירוש נוסף המכוון לעונש על מי מריבה; במקראות גדולות הכתר מופיעות כמה מדרכי הפירוש הללו בסמיכות. מלבי״ם מציע מהלך שלפיו בהנהגה ניסית יש גם סליחה מהירה וגם משפט מהיר, כדי שהחטא ייתקן. (אבן עזרא, רד״ק ומלבי״ם)
סיום המזמור – קרבה אל ה׳ מחייבת קדושה
פסוק ט – הקריאה „רוממו” שבה בסוף המזמור, אך כעת היא מפנה את המבט אל הר קודשו ומסיימת בלשון „כי קדוש ה׳ אלהינו”.
פסוק ט – השתחוויה להר קודשו וקדושת ה׳
רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ[22] וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ[23] כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ[24].
ביאור הפסוק
רוֹמְמוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ – שבחו את ה׳ והכירו בגדולתו לאחר שהתבוננתם במלכותו, במשפטו ובדרך שבה הוא נענה לתפילת עבדיו. וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ – השתחוו לפני ה׳ אל מול הר הבית והמקדש, המקום שבחר לגלות בו את שכינתו. אין הכוונה להשתחוויה להר מצד עצמו, אלא להשתחוויה לבורא שבחר לקדש אותו. כִּי קָדוֹשׁ יְיָ אֱלֹהֵינוּ – מפני שה׳ אלהינו קדוש. קדושתו מתגלה לא רק בעוזו ובגדולתו, אלא גם ביושר משפטיו ובנאמנותו לתורה ולברית עם עמו. לכן ראוי לנו לרוממו ולקבל את מלכותו בענווה ובשמחה.
בקצרה
המזמור מתחיל ברעדת העמים ומסתיים בהשתחוויה של עם ישראל. זהו מהלך של התקרבות: מן המפגש עם כוח מלכות ה׳ אל ההכרה במשפטו, בתפילתם של עבדיו ובקדושתו. בשעה שאנו אומרים מזמור זה בקבלת שבת אנו מוזמנים לעמוד לפני מלך העולם לא רק ביראה, אלא גם בתחושת שייכות ובאחריות לחיות בדרך הישרה.
מקורות והרחבות
[22] רוממו ה׳ אלהינו – החזרה המסיימת: הציווי שבפסוק ה׳ חוזר כאן לאחר הזכרת תפילות משה, אהרן ושמואל וההנהגה המשלבת סליחה ומשפט. בכך השבח מקבל תוכן נוסף: לא רק מלכות העולם ראויה לרוממות, אלא גם צדקתו של ה׳ וקרבתו לעמו. זו המשמעות של חזרה רעיונית בתוך המזמור. (מלבי״ם ומצודת דוד)
[23] והשתחוו להר קדשו: מצודת דוד מפרש את „הר קדשו” על המקדש שבהר המוריה. אבן עזרא מדגיש שההשתחוויה הנראית לעין נעשית כלפי ההר או המקדש, ואילו כוונת הלב נתונה לה׳ עצמו. לפי מלבי״ם, המעבר מ„הדום רגליו” אל „הר קדשו” מסמל מדרגה של קִרבה מיוחדת לגילוי השכינה. (אבן עזרא, מצודת דוד ומלבי״ם)
[24] כי קדוש ה׳ אלהינו: רש״י קושר את קדושת ה׳ גם לכך שהוא מדקדק עם קרוביו ואינו נושא פנים אפילו לצדיקים גדולים. מלבי״ם מדייק את המעבר מן „קדוש הוא” שבפסוקים הקודמים אל „קדוש ה׳ אלהינו”, כלשון המבטאת קִרבה מיוחדת אל ה׳. שתי הדרכים משלימות את המסר המרכזי: הקדושה מחייבת הן יראה ואחריות והן דבקות בעבודתו. (רש״י ומלבי״ם)
העיקר שצריך לזכור
מזמור צ״ט מלמד שמלכות ה׳ אינה רק שלטון של כוח שאין לעמוד בפניו. היא מלכות שיש בה משפט, צדקה וקדושה. בתחילת המזמור העמים נרעדים מפני גילוי מלכות ה׳, אך בהמשך מתברר שהעוז האלוהי אינו נפרד מאהבת המשפט. דווקא מי שמכיר בגדולתו של הבורא צריך להבין שהיושר והאמת אינם דברים שוליים בעבודת ה׳, אלא חלק מן הדרך שבה מלכותו מתגלה בעולם.
המזמור מלמד גם שהקשר עם ה׳ כולל תפילה והיענות. משה, אהרן ושמואל עמדו לפניו והתפללו בעבור ישראל; תפילתם מבטאת את האפשרות של האדם לפנות אל הבורא ולהתקרב אליו. אולם קרבה זו אינה מבטלת את הדין. בפסוק „אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם” המפרשים מציגים כמה דרכים להבין את היחס שבין סליחה לבין עונש, אך כולן מבקשות להסביר כיצד הרחמים והמשפט נוכחים יחד בהנהגת ה׳.
שלוש פעמים מופיעה הקדושה במזמור. פעם אחת לאחר ההכרה בגדולת שמו, פעם נוספת לאחר ההכרה במשפטו, ופעם שלישית לאחר הזכרת התפילה, העדות והדין. בכך נבנה מהלך רוחני שלם: הכרת גדולת ה׳, קבלת יושר משפטו והתקדמות לעבודה שיש בה תפילה, שמירת מצוות וענווה.
בשורת המזמור למתפלל היא שהאמונה במלכות ה׳ צריכה לשנות גם את חייו. לא די להכריז שה׳ מלך; צריך להשתדל להיות ישרים, להתפלל בכוונה, לקבל אחריות על מעשינו ולשמור בלב גם יראה וגם שמחה על הקרבה אליו.
סיכום מעשי למתפלל
כשאומרים מזמור זה בקבלת שבת, כדאי לכוון במילים „ה׳ מלך ירגזו עמים” שהעולם אינו מתנהל בלא מנהיג, וכי הכוח והשררה אינם עומדים מעל משפטו של ה׳. גם כאשר נראה שאנשים בעלי כוח עושים כרצונם, אנו מזכירים לעצמנו שמלכות ה׳ היא המלכות העליונה.
בפסוק „ועז מלך משפט אהב” אפשר לקבל על עצמנו עניין אחד של יושר במעשים: לשפוט אדם אחר בהגינות, להיזהר מפגיעה בזולת, לעמוד בהבטחה או לתקן התנהגות שנעשתה שלא בצדק. זהו מקום מתאים לזכור שהדרך לרומם את ה׳ אינה בשבח בלבד, אלא גם בהשתדלות ללכת בדרכיו.
כשמגיעים ל„משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו”, כדאי להתחזק בערך התפילה. אפשר לחשוב על אדם הזקוק לרחמים ולכלול אותו בכוונת הלב, כפי שמנהיגי ישראל התפללו בעבור הציבור. ובפסוק „אל נושא היית להם ונוקם על עלילותם” ראוי לזכור שהקב״ה הוא אל סולח, אך יש משמעות למעשינו, ולכן התפילה צריכה לעורר גם רצון לתיקון ולאחריות.
בסיום, במילים „רוממו ה׳ אלהינו והשתחוו להר קדשו כי קדוש ה׳ אלהינו”, כדאי לומר את השבח מתוך הכנעה ושמחה יחד. אנו מקבלים את השבת מתוך הכרה שאנו עומדים לפני מלך גדול ואוהב משפט, ומתוך רצון שהמנוחה והשירה של שבת יקרבו אותנו אל הקדושה גם במהלך ימי המעשה.