מאת הרב אורי שרקי שליט"א24.8.2026דבר תורהזמן קריאה · 9 דקות
מחיר התשובה בין ר"א בן דורדיא לתלמידו של ר' חייא
א. אל ה'
מהמפורסמות הוא שהתשובה עניינה הוא לשוב אל ה'. לא בתיקון המעשים, לא בשיבה אל קיום המצוות מתמצֵית התשובה, אף על פי שכל אלה הם תולדותיה. לא נאמר בתורה "ושבת עד מצוות ה' אלהיך" כי אם "ושבת עד ה' אלהיך" [1]. ומתוך כך "ועשית כל מצוותיו" [2]. לאמור שעיקר התשובה היא שיבת הזהות של האדם אל מקורה ללא כל קשר עם החטא.
התשובה, ההשתוקקות להישאב במקור החיים, הינה תנועה טבעית עבור מי שהכרתו את עצמו כנברא לא נשחתה, שכן עצם מעמדו של הנברא כמי שהועמד מחוץ להויה האלהית, מה שכלול במשמעות הארמית של השרש ב-ר-א, (או במונח הלועזי ex-ist כלומר לעמוד בחו), מוליד תנועה נפשית של שאיפת השיבה אל האינסופיות המקורית. תשובה זו מובנת מאליה אצל מי שלא חטא. חידוש הוא שחידשה התורה, שאף מי שחטא, בידו להצטרף לתהליך זה ולשוב אל ה'.
שתי תשובות אלה, זו של הזהות וזו של החוטא, נרמזו בקצרה בלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה: "כשיעשה תשובה, וישוב מחטאו" [3], הרי שבשתי תשובות אנו עסוקים.
ב. כמוות אהבה
אך עם גודל החסד של התשובה, מוטל על השב מחטאו להתאמץ, ואף לשלם מחיר אישי של ניתוק חלקי הנפש האחוזים בחטא על מנת לשוב אל ה', מה שדורש גם הקרבת חלקי חיים ממש [4]. אך כל אשר לאיש יתן בעד קרבת אלהים חיים אמיתית. עניין יש לנו להגדיר כאן את מהות המחיר הזה.
לשם כך נעסוק בהשוואת שני מקורות סיפוריים מפורסמים מתוך התלמוד. למרות הדמיון בצורת הסיפור, הרי שההבדל המוסרי והחווייתי ביניהם בולט במיוחד.
האחד במסכת עבודה זרה דף יז, א: "אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא"
סביר להניח ששם זה אינו אלא כינוי ולא שמו האמיתי. והוא דרש: האל עזר לבן השמרים (דורדיא בארמית), כלומר למי שהגיע לתחית החבית המוסרית בחברה האנושית.
"שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה"
משתמע מהדברים שכל שעות חייו היו נתונים בשפלות הזאת.
"פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים"
כרכי הים הוא כינוי למקום התרבות הרחבה, רומא או בימינו אמריקה, המציעים לאדם "אפשרויות בלתי מוגבלות".
"שנוטלת כיס דינרין בשכרה"
כיס של דינרין הוא כפי הנראה סכום גבוה יותר מהרגיל, אך בודאי אינו סכום מופלג )ועוד יוכח בהמשך(, מה שמגדיל את שפלותו של בן דורדיא, שעבור תענוג זול מוכן לצאת לקצה העולם.
"והלך ועבר עליה שבעה נהרות"
המספר שבע מציין את כל העולם הטבעי [5], שנברא בשבעה ימים, להורות על שיקועו של בן דורדיא בשעבוד הטבע, מה שמכונה באורות התשובה: "העבדות החטאית" [6].
"בשעת הרגל דבר הפיחה"
הסירחון החיצוני היה עדות לסרחון הנפשי והמוסרי של החוטא שהגיע לתחתית הסולם האנושי.
"אמרה: כשם שהפיחה זו אינו חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה"
הבינה אותה מופקרת שמאחר ולא נותר חלק טהור בנפשו של בן דורדיא, אין לו לאן לשוב, כי להיכן ישוב? כי תשוקת התשובה באה לו לאדם מתוך שנפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, ונותר אצלו זכרון של רגע כלשהו בחייו שחי בטהרה. אך לבן דורדיא לא היה רגע שכזה. עם כל זה, העובדה שהדברים באו מפיה של המופקרת, באה להצביע שבכל מצב שבו נמצא האדם, שם נמצאת אפשרות לשמוע את קול ה', מה שמותיר אחרית ותקוה לכל אדם באשר הוא שם.
"הלך וישב בין שני הרים וגבעות. אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים"
כשמרגיש אדם שחייו אבדו את משמעותם, שהוא כקש נידף, מבקש הוא יסוד נצחי שאליו יחבר את אפסיותו. את היסוד הזה ביקש בן דורדיא למצוא בהרים ובגבעות, שמשך קיומם גדול משל המין האנושי.
"אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, שנאמר: כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" [7].
ההרים עם כל גודלם, אינם אלא מאורע חולף על פני הנצח, ומה יושיעו את האדם?
"אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים...
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים...
אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים..."
החיפוש אחרי יסוד יותר מוצק במציאות, שאליו יוכל לשייך את גורלו האישי, הביא את בן דורדיא עד כדור הארץ כולו, עד מערכת השמש, ועד הקוסמוס כולו על כל הגאלאקסיות שבו. ומכולם ספגה נפשו את התשובה:"עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו" "אמר: אין הדבר תלוי אלא בי"
חדרה אצל בן דורדיא ההכרה שיש מעמד מיוחד לאני האנושי דוקא בעומדו מול האינסוף ולא מול איתני הטבע, החוצצים בפני האור האלהי: "כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו, נגד כל היקום הגדול והעצום, וכוחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו. מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה האלהית... בא האדם להכיר את גדולת ערכו את אניותו ואת העדר ביטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני" [8]. "הניח ראשו בין ברכיו" זאת התנוחה העוברית, צורת חייו הראשונה על בן דורדיא, שב הוא אל אותו רגע יחיד בחייו שבו עדיין לא נתלכלך בזוהמת העולם הזה, ומתוך שיבה זו שבה נשמתו בתשובה אל יוצרה. "וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
ג. מוצאי מצא חיים
סיפור נפלא זה, המתאר את הקרבתו של רבי אלעזר בן דורדיא את חיין למען התשובה, עומד בסתירה בולטת למעשה המפורסם אף הוא, המסופר במסכת מנחות [9]:
"מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצוות ציצית"
מתואר לפנינו אדם בעל אופי שונה מאוד מר"א בן דורדיא. יש לו רקע חיובי, המתבטא בין היתר בהקפדתו על מדת חסידות, ללבוש בגד מצויץ, אעפ"י שאין בכך חובה, שכן מי שאינו רוצה ללבוש בגד של ארבע כנפות, אינו מחויב בציצית.
"שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה"
כשם שאיש זה נעלה יותר בהליכותיו מר"א בן דורדיא בראשיתו, אף משיכתו אל החטא קשורה בכך שהעבירה מופיעה בלבושים של יוקרה, כגון במחירו הגבוה מאוד של האתנן.
כמו כן כל הליכותיה של אותה מופקרת הם באופן שאפילו במעמקי הטומאה יש הקפדה על סדרי נימוסין כביכול, שהם מהדברים שאם היו מופיעים בצורתם המתוקנת היה בהם כדי להעלות את האדם מעל השפלות הטבעית: "שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא ויושב על הפתח. אמרה היא: יכנס".
ולעומת שבע הנהרות שעבר ר"א בן דורדיא, המורים על שיקועו בטבע, "נכנס, הציעה לו שבע מיטות, שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב".
המטות והסולמות הם מעשי ידיה של התרבות האנושית, שיש בה יסוד של כיבוש הטבע, אלא שכאן שימשה אותה עדינות תרבותית לשם "העבדות החטאית" (כלשון הרב זצ"ל "באורות התשובה")
"עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו".
בשעת נפילתו של אדם, מתקומם החוש המוסרי שבקרבו, והניגוד בין החלק של עצמיותו שנשאר בטהרתו (הציצית) לבין הקלקול הגלוי החיצוני הינו חריף כל כך, שמתהפכת בבת אחת כל מגמת חייו לטובה.
"נשמט, וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (לשון שבועה) שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (לשון שבועה לשמים) שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתוב בה "אני ה' אלהיכם" [10]. שתי פעמים - אני שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר. עכשיו נדמו עלי כארבע עדים".
לעומת ר"א בן דורדיא שהתעוררות התשובה באה לו על ידי אותה אשה, משום שהוא נתן לעצמו ליפול בצניחה חופשית ללא מעצורים, עד שקרקע המציאות הכתה בו, מתגלה כאן אותו אדם שנמנע מן החטא כמי שמהתנהגותו מושפעת אותה אשה: "אמרה לו איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן לה".
בשעה שהחלה תשובתה של אותה מופקרית, נתגלו סממני מוסריות באישיותה שעד עתה היו כבושים תחת גלי אשפתות החטא, ועתה החלו מבצבצים:"עמדה וחילקה כל נכסיה: שליש למלכות" מתוך דאגת הכלל, "ושליש לעניים" מתוך דאגת הפרט, "ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות" כדי לחדש דרך תשובה בעולם.
"ובאת לבית מדרשו של רבי חייא (י"ג אחייה). אמרה לו: רבי צוה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?"
רבי חייא נוהג במדת חכמים של "שמאל דוחה וימין מקרבת" [11], שהרי אינו מוכן לגייר אותה לשם אישות, אך גם מכנה אותה "בתי" על מנת להעלות את היסודות החיוביים שבאשיותה.
"הוציאה כתב מידה ונתנה לו. אמר לה: לכי זכי במקחך. אותן מצעות שהציעה לו באיסור, הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעולם הזה. ולעולם הבא איני יודע כמה".
ד. החיים והמות נתתי לפניך
השוואת שני המעשים מעוררת מבוכה בעוד שרבי אלעזר בן דורדיא שילם בחייו את השלמת תשובתו. הרי שתלמידו של ר' חייא לא רק שלא מת, אלא בעקבות תשובתו גם קיבל מה שרצה.
הפתרון נעוץ כנראה בנקודת המוצא של שני האישים. התשובה כשמה כן היא, שיבה אל החלק הטהור של הנפש, אותו חלק שלא השתתף ברצון לעבירה. חלק זה מצוי בדרך כלל בתקופת הנערות והילדות, כשאהבת החיים הינה עדיין בטהרתה, לפני שקלקולי הבחירה הרעה עשו את שלהם. אחד מדרכי התשובה הוא להשיב אל התודעה את אותו הזמן בו היו החיים אהובים ונעימים, כדברי הנביא [12]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר: כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך".
אך לר"א בן דורדיא לא היתה תקופה בחייו שיכול היה לזכור כתקופה של טהרה, שהרי כל ימיו עסק בחטא. נקודת טהרתו היחידה היתה בזמן היותו עובר, בטרם בואו לעולם הזה, (כמסקנת הגמרא בסנהדרין צא, ב שיצר הרע מופיע בשעת הלידה ולא לפניה שנא' "לפתח חטאת רובץ"). ועל כן הניח ראשו בין ברכיו כעובר והסתלק מהעולם הזה. אולם לתלמיד ר' חייא היה לאן לשוב, לבית המדרש. ושם רבו מורה על כך, שקרוי חייא על שם החיים. משום כך לא אבד ערך חייו, ויכול היה להשתמש באותם הכוחות המשמשים לחטא על מנת לקדש את החיים, וקיים בכך "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" [13].
הערות
1. דברים ל, ד. 2. דברים ל, ח. 3. רמב"ם הלכות תשובה א, א. 4. עי' אורות התשובה ח, א. 5. מהר"ל, תפארת ישראל, פרק א. 6. אורות התשובה פרק ג. 7. ישעיה נד, י. 8. עולת ראיה א א. 9. מנחות מד, א. 10. במדבר טו, מא. 11. סנהדרין קז, ב. 12. ירמיה ב, ב. 13. דברים ל, יט.
